ביטול חלקים מחוק ההתנתקות שחלו על צפון השומרון בחודש מארס הוא בשורה משמעותית ושינוי כיוון של הממשלה. אמנם לא מדובר, לפחות בשלב הראשון, בחזרה לארבעת היישובים שפונו - גנים, כדים, חומש ושא-נור - אך עצם העניין שלקח כמעט 18 שנים לאפשר נוכחות חוקית של ישראלים בשטחי היישובים החרבים, זאת כבר התחלה טובה. אז למה הימין האידיאולוגי כל כך נלחם על החזרה אליהם? הסיבה העיקרית היא העוול שנעשה כתוצאה מהחלטה קרה שנועדה לרצות את הממשל האמריקאי דאז לגבי רצינות הכוונות להסדר עם הפלשתינים. כלומר, להוכיח להם שההתנתקות לא מסתכמת בנסיגה מרצועת עזה לטובת חיזוק האחיזה ביו"ש. אז נבחרו להם יישובים בעומק השטח שמבחינתו של אריאל שרון היה אפשר להקריב.
בריכת המים בחורבות היישוב חומש. צילום: מיכאל יעקובסון
בתיו הדרומיים של היישוב חומש לפני ההתנתקות במבט מצפון לדרום על רקע הרי השומרון. צילום: נריה הרואה
המהלך השנוי במחלוקת הזה היה מנוגד לחלוטין לאופן פעולתו של הבולדוזר מחוות השקמים שקרא במשך שנים לרוץ אל הגבעות והקים ביד נדיבה מאות יישובים ברחבי ארץ ישראל. הנורה האדומה נדלקה כבר ב-1982 עם מינויו של שרון כקבלן הביצוע של פינוי סיני והרס פיתחת ימית. אך אז הייתה לכך לפחות סיבה הגיונית מפני שנחתם הסכם השלום עם מצרים שעל אף המחיר הכבד, עדיין מחזיק מעמד ומקהה במשהו את כאבי הנסיגה מחבל ארץ בעל משמעויות לאומיות, כלכליות ואסטרטגיות.
מנחם בגין ואריאל שרון ב-1981. צילום: AP
כאשר שרון החליט על ביצוע ההתנתקות בסוף 2003 הייתה מעליו עננה של הסתבכות בפרשות האי היווני וסיריל קרן, שבשתיהן הוא ובניו נחשדו בשוחד ועבירות שחיתות נוספות. "עומק העקירה - כעומק החקירה" איבחנו נכון בדיעבד יוסי שריד משמאל וצבי הנדל מימין. ההוכחה הטובה לכך היא האיתרוג שרה"מ קיבל מאנשים כמו אמנון אברמוביץ' וכמובן סגירת התיקים שלו לאחר ההתנתקות. יהיו שיגידו שזה יד המקרה, אך כשבפרקליטות רוצים לסחוט את טיפת המים האחרונה מהאבן, הם בהחלט יכולים לעשות זאת גם אם ההליך המשפטי ייקח שנים כפי שזה היה למשל עם האישומים בתיקי אולמרט ונתניהו.
את מחיר ההחלטה הצינית של שרון שילמו כרגיל האנשים הקטנים שנזרקו מביתם, טולטלו ברחבי הארץ וחלקם נתקעו במשך שנים במגורים זמניים שנקראו הקראווילות. המענה של מנהלת סל"ע, שהוקמה לטובת סיוע למפונים, היה לעג לרש - וזה עוד בלשון המעטה. זהו תמרור אזהרה למקדמי פינוי המוני של מתנחלים. קל לדרוש חזרה ל"קווי 1967" והריסת התנחלויות, אך קשה הרבה יותר לטפל במפונים מבחינת פיצויים, דיור חלופי, הקמה מחדש של עסקים וטיפול נפשי. מחדל פוסט ההתנתקות הקיף בסך הכל אלפים בודדים של מתיישבים, ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה אפילו עם מספר כפול מהם. אולי זהו הניצחון השקט של ההתיישבות ביו"ש. מכל הבחינות, פינוי המוני של יישובים לא ריאלי כיום.
פינוי היישוב שא-נור בשומרון בקיץ 2005. צילום: אבי אוחיון, לע"מ
ישנם הטוענים, מה האינטרס לחזור למקומות מבודדים עם סיכון ביטחוני גדול? אכן, אי אפשר להתעלם מכך ונדרש הסבר עמוק. צפון השומרון ידוע מזה שנים רבות כבסיס של טרור והאינתיפאדה השנייה גרמה לעזיבה של תושבים רבים מארבעת היישובים. אך עד מהרה הגיעו אנשים חדשים שעל אף האיומים הביטחוניים, היו מוכנים להיאחז בקרקע ואף לגדל שם את ילדיהם. כך נוצר תלכיד חזק בין חילונים לדתיים שעברו את התקופה הסוערת והמורכבת הזאת ביחד. הם לא יצרו שום תקדים. משחר ההתיישבות הציונית בארץ ישראל נבחרו בכוונה מקומות מרוחקים ממרכז היישוב העברי וזאת כדי להשפיע על גבולות המדינה ושיטחה - החל מהמושבים והקיבוצים הראשונים, דרך יישובי חומה ומגדל ועד לעיירות וערים כמו שדרות, ירוחם, בית שאן, קריית שמונה ועוד.
קיבוץ חניתה שבגבול הצפון, זמן קצר לאחר הקמתו ב-1938
שכונה ביישוב נווה דקלים שבגוש קטיף
בנוסף, הנוסחה הייתה ידועה ותקפה עד היום: התיישבות מביאה ביטחון. כלומר, איפה שיש נקודות יישוב יש כוחות צבא שיכולים להגן בצורה טובה יותר על המרחב ויש להם יותר מוטיבציה, כי לא מדובר בסתם שטח ריק אלא באזרחי המדינה. כך הלחימה בטרור בגבול הצפון, יו"ש ורצועת עזה הייתה יעילה יותר, גם אם לעיתים זה לא נראה כך ועלו תלונות על התועלת שבדבר. כיום למשל, מבצע ברצועת עזה שפעם דרש כמה פלוגות או גדוד, דורש לכל הפחות חטיבה או אוגדה. אך מנגד, בסיסי כוחות הביטחון ביהודה או בשומרון קרובים למוקדי הטרור ולכן המבצעים הם כירורגיים, מהירים ולרוב גם יעילים. במילים אחרות, מה שעושה מטוס 16-F בעזה, עושה צוות של יחידה מובחרת בג'נין או בשכם.
פעילות צה"ל בג'נין. צילום: דו"צ
אך אנשי הימין האידיאולוגי שחפצים לבטל לגמרי את ההתנתקות צריכים להיות ריאליים. המצב ברצועת עזה נהייה בלתי הפיך ואני לא רואה תסריט שיאפשר להקים מחדש את גוש קטיף. הרצועה הפכה לחמאסטן עקב ההשתלטות האלימה עליה ב-2007 ואף ראש ממשלה לא ידרוש מהצבא לכבוש שוב את קן הצרעות הזה ולהחזיק בו לאורך זמן. הוא יסתפק לכל היותר במבצעים בסגנון עופרת יצוקה או צוק איתן בהם לא תהיה הכרעה ברורה, בעיקר כי ישראל תילחם (שוב) עם יד קשורה מאחורי הגב ותיבלם על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. הדבר הזה נכון במיוחד בימים אלה שבהם יש שוב הסלמה ביטחונית שמגיעה כמעט מכל כיווני הרוח. היתרון היחיד שיצא מההתנתקות הוא הפריסה הנוחה יותר של הצבא מסביב לרצועה, אך מחיר ההגנה על העוטף והרבה מעבר לו עלה בעשרות מונים.
אנשי חמאס ברצועת עזה. צילום: Adel Hana - AP
המוח היהודי נאלץ להמציא פתרונות שעולים מיליארדי שקלים - כיפת ברזל והמכשול הקרקעי בגבול עזה - כדי לבלום ארגון טרור בסדר גודל בינוני. רבות דובר גם על הרוח הגבית שקיבלו ארגוני הטרור בסביבה מהנסיגה שלנו, שהתפרשה אצלם כבריחה תחת אש או בעקבות פעולות איבה. כאשר אני ואנשי ימין אחרים מציגים את הטענות האלה לברי הפלוגתא שלנו עולה הטענה, "ומה היה קורה ליישובי גוש קטיף אילו היו נשארים שם בזמן השתלטותו של חמאס?". אני מניח בזהירות שזה לא היה קורה אם צה"ל היה נמצא במוצביו לאורך ולרוחב הרצועה. לאנשי החמאס החמושים עד השיניים היה קל עד מאוד להתמודד עם שוטרי הרש"פ שנפלו כמגדל קלפים וחלקם נזרקו מגגות גורדי השחקים ברצועה. כפי שאומרים בעולם הספורט - זה היה "פשוט לא כוחות".
בתקופה עקובת דמים זו המשפט "ארץ ישראל נקנית בייסורים" מקבל משמעות מיוחדת, וחובת ההוכחה על ממשלת הימין "על מלא" שהבטיחה רבות ובנתיים בעיקר מאכזבת במובנים רבים. הלחצים מכל הכיוונים משפיעים וברור כי לא יהיה ניתן להגשים את כל התוכניות האידיאולוגיות שנוגעות להתיישבות. אך ישנם כמה דברים פעוטים לכאורה שבכוחה של הממשלה לעשות. הראשון יכול להיות מימוש ההבטחה של ממשלת השינוי לגבי הכשרתו של היישוב הצעיר אביתר.
יחד עם זאת, יש להכין את תוכניות הבנייה הבאות לאחר תום ההקפאה שישראל קיבלה על עצמה לחודשים הקרובים - בדגש על עוטף ירושלים ומקומות נוספים בשטחי C שבהם ערביי יו"ש משתלטים על אדמות מדינה או כאלה שהבעלות עליהן טרם התבררה. ב-14 השנים האחרונות מקדם הממשל ברמאללה תוכנית אסטרטגית שנועדה לקבוע כמה שיותר עובדות בשטח, זאת בזמן שהתגובה הישראלית רפה עד בלתי קיימת. המבחן של הציונות המעשית לא הסתיים ואי אפשר להסתפק במה שיש. אנחנו בעיצומו של משחק סכום אפס על הארץ הזאת ואין לנו את הפריבילגיה להפסיד בו.
היישוב אביתר. צילום: עמית שאבי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה