יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

هل تفهمني؟ (האם אתה מבין אותי?) - תתחילו ללמוד ערבית!


 إِذَا شَاوَرْتِ ٱلْعَاقِل صَار عَقْلُه إِلَكْ - אם תיוועץ בחכם, יעבור שכלו אליך.   

נער הייתי וגם בגרתי. בכיתה ז' בחטיבת הביניים התחלתי ללמוד ערבית, שפה שנראתה לי אז מוזרה ומסורבלת. 

למדתי ערבית עד כיתה י' ואז החלטתי, ברוב טיפשותי, שלא לגשת לבגרות בסוף אותה שנת לימודים, אפילו אם מדובר ביחידה אחת קטנה וקלה יחסית. הבגרות הזאת הייתה תנאי ללימוד המשך של השפה. בחרתי שלא לעבור את הגשר הזה, וטעיתי. חשבתי לעצמי, מה אני צריך את השפה הזאת? מה היא תעזור לי בחיים? לא שמעתי לעצת המורה שלי כי חמש יחידות של הבגרות יפתחו לי דלת מרתקת לעולם המודיעין בצה"ל ושאר סוכנויות הביטחון החשאיות. מספר שנים לאחר מכן, למרות שהייתה לי אפשרות, לא שילבתי את לימודי המזרח התיכון והשפה הערבית בתוכם, כחלק מהתואר הראשון שלי. כשניסיתי לשנות,  כבר היה מאוחר מידי. השינויים לתואר הסתיימו ויצא שכרי בהפסדי. התחלתי לחשוב איך לתקן הפער.   

השפה היא ידע, וידע הוא לא רק כוח אלא פתח להכרת האחר; כולל התרבות, הדת וההיסטוריה שלו. לפעמים אנחנו שוכחים שנמצאים במזרח התיכון הערבי. הווילה הקטנה שלנו בג'ונגל מכניסה אותנו לתוך בועה כאילו המדינה המערבית שלנו לא שייכת לאזור הזה. אז אזכיר: סובבות אותנו 22 ארצות ערב בהן חיים כחצי מיליארד ערבים או מוסלמים שמתחלקים לסונים או לשיעים. זוהי רק חלוקת-על כי ישנן עדות שונות הדוברות ערבית: הדרוזים, הכורדים, היזידים, העלווים, והנוצרים למינהם.

מרכז הכובד של העולם המוסלמי נמצא לא רחוק מאיתנו: הערים מכה ומדינה בערב הסעודית, שאת הקצה שלה ניתן לראות מאילת. המקום השלישי בחשיבותו ובקדושתו לאיסלאם נמצא בירושלים, במסגד אל-אקצא וכיפת הסלע שבהר הבית. 

רוב מדינות ערב במזרח התיכון נוצרו בצורה מלאכותית אחרי מלחמת העולם הראשונה; חותמי הסכם סייקס-פיקו ב-1916 לקחו סרגל וחילקו את השטח שהיה שייך עד 1917 לאימפריה העות'מאנית; המעצמה האזורית שהייתה הריבון בלבנט במהלך ארבע מאות שנה. הקולוניאליסטים מאנגליה וצרפת לא תהו לרגע על המורכבות האתנית הנפיצה שהם יוצרים במדינות החדשות.  הם לא ידעו ערבית, לא רצו לדעת אותה והתייחסו בהתנשאות למורשת ולמסורת של האומה הערבית.
הדוגמאות החריפות ביותר הן עיראק, סוריה ולבנון; שלוש מדינות שחוו ועדיין חוות מלחמות אזרחים עקובות מדם; בגלל שבתוך כל אחת מהן יש ערב רב של חמולות, עדות ובני דתות אחרות שלא נועדו לחיות במדינה אחת. כעת הן מתפרקות.   

כמו באפריקה ובאסיה, המדינות הקולוניאליות לא רצו באמת להקים מדינות לאום לעמים הילידים, אלא להוסיף לעצמן אזורי שליטה העשירים בנפט, גז ושאר משאבים שהעשירו את הקופות של האימפריות. אפילו הצהרת בלפור שלנו לא התחייבה להקים לעם היהודי מדינה, כי אם "בית לאומי" מעורפל.  אם התנועות הלאומיות של היהודים והערבים לא היו נלחמות על ריבונתן, ככל הנראה שלא היו קמות כל המדינות באזור וגם זו שלנו. לורנס איש ערב היה מהבודדים שניסו, והצליחו, להתערות בקרב ערביי הסביבה, ותרם תרומה משמעותית לקידום הלאומיות הערבית המודרנית. חבריו המשיכו להתנשא.  
מדינות ערב הצליחו להתאחד במקרים בודדים; נגד האויב הציוני המשותף (קרי מדינת ישראל), ובמסגרת התפיסה של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר שדגל בפאן-ערביות, או במשמעותה הפרקטית, איחוד כל הערבים וביטול תוצאות סייקס-פיקו שפיצלו את האומה הערבית ויצרו, אליבא דנאצר, מדינות מלאכותיות בשם אינטרסים אימפרליסטיים. נאצר הצליח חלקית. 

הוא הקים את רע"מ (הרפובליקה הערבית המאוחדת) עם סוריה ב-1958 אך זו שרדה רק שלוש שנים והתפצלה למקורותיה עקב מחלוקות פנימיות; בעיקר לגבי מקומה הלא שיוויוני של סוריה באיחוד, המשברים הכלכליים ומתחים בין הצבאות.   

כיום המדינות הסוניות המתונות מאוחדת כנגד אויב משותף: הטרור הג'יהאדיסטי של ארגון המדינה האיסלאמית (דאע"ש), ארגון אשר רוצה לכונן ח'ליפות איסלאמית חדשה בהתבסס על הח'ליפות המקורית של ממשיכי הנביא מוחמד במאה השביעית. ראש הארגון, אבו באכר אל בגדדי, עשה מעשה חמור מבחינת המוסלמי הממוצע כאשר הכריז על עצמו כראש הח'ליפות והמנהיג של המאמינים. לא ניתן לו הכשר הלכתי לכך. הפרשנות הקיצונית של דאע"ש את האיסלאם וההרג ההמוני שנגרם כתוצאה מכך, יצרו שיתופי פעולה מעניינים בין אותן מדינות לבין ישראל. המזרח התיכון משתנה לנגד עינינו.  



ישראל הקטנה גם לא השכילה ללמוד ולהכיר את שכניה. היחס לערבים בתור אויב ניתן להבנה בגלל התקפנות הערבית מאז 1920, אך היו גם כאלה שלא חיפשו עימות עם העם היהודי ושאפו לדו-קיום. החשדנות היהודית כלפי ערביי ישראל התבטאה ביתר שאת בממשל הצבאי שהתקיים כמעט 20 שנה. המדיניות הזאת הוסיפה לניכור ולמתח בין שתי קבוצות הלאום במדינה הצעירה. הפיצוץ הבין-עדתי היה קרוב באירועי כפר קאסם ב-1956 כאשר כוח מג"ב ירה למוות בערבים חפים מפשע שהפרו עוצר כי לא הספיקו לעזוב בזמן את החלקות החקלאיות שלהם. 11 שנה מאוחר יותר, כמעט אף אחד בישראל לא לקח ברצינות את ההבטחה הערבית לנקום על תוצאות מלחמת ששת הימים וההשפלה של הכבוד הערבי. 

לדוגמה, אחד העקרונות החשובים בתרבות הפלסטינית-הערבית הוא עיקרון ה'צומוד', דהיינו היצמדות לאדמה ומאבק עליה בכל מחיר.   

ב-1982 ישראל נכנסה לקלחת הלבנונית והסתבכה בבוץ של מדינת הארזים. היא הימרה על הנוצרים ורצתה להמליך את מנהיגם באשיר ג'ומייל כמנהיג המדינה. ההתערבות הגסה בפוליטיקה הפנים-לבנונית קוממה על ישראל בין היתר את השיעים, אוכלוסיית הרוב בדרום לבנון, אותם שיעים שקיבלו את חיילי צה"ל עם אורז ובברכות. ההתקוממות הזאת תרמה גם להיווסדו של אחד האויבים המרים של מדינת ישראל - ארגון חיזבאללה. לקח לנו המון זמן ללמוד את הארגון ולהבין את טיבו. לבנון הייתה שיעור כאוב וארוך שנמשך 18 שנה. ראש הממשלה ברק תרם המון לנרטיב של הארגון השיעי כאשר יזם נסיגה שהתפרשה כבריחה. מנהיג הארגון, השייח' חסן נסראללה, הכריז קבל עם ועולם שאת הציונים אפשר לגרש בכוח.   



החל משנת 2000, היא שנת הנסיגה מלבנון, ישראל שלמה שכר לימוד יקר בהתמודדות עם הטרור הפלסטיני. נדרשו כמעט חמש שנים להכריעו ולהיכנס ביעילות מבחינה מודיעינית לתוך המוחות של הנהגת הרש"ף וארגוני הטרור. עד היום, רוב הציבור הישראלי לא מכיר את הנרטיבים הפלסטיניים כי לא שומע או קורא אותם בשפת המקור. קבלת מידע מתווך או מתורגם לפי אינטרס אידיאולוגי יכול ליצור פער בהערכת המצב; רובו של הציבור הישראלי לא יודע מה רוצים או חושבים השכנים שנמצאים פחות מחצי שעה נסיעה מתל אביב. ארגון השב"כ הוא רב-אומן בנושא כי מכשיר את אנשיו לדעת את הדקויות הקטנות ביותר של השפה והתרבות הערבית. יחידות המסתערבים מצליחות במשימותיהן בזכות היטמעות מושלמת בסביבה הערבית. מעבר לעניין הביטחוני, הכרת השפה והתרבות של שכנינו משדרת מתן כבוד ויכולה לעודד הידברות ושיתוף פעולה. מה הטעם לראות סרטים מצריים או ירדניים בימי שישי אם לא מבינים את העלילה והניואנסים בין הדמויות?   

מזה כמה חודשים אני לומד ערבית ספרותית בזמני החופשי. השגתי ספרים שהשתמשתי בהם עוד בבית הספר על מנת לקבל את הבסיס של השפה. אני קורא רבות על דת האיסלאם וההיסטוריה של המזרח התיכון והעולם המוסלמי בכללותו. 

אני לא שוכח לרגע איפה אני נמצא ומבין שלצד האתגרים הביטחוניים, יש גם הזדמנויות לדיאלוג שאני לא מתכוון לפספס.  

לורנס איש ערב (תומס אדוארד לורנס), מאת אוגוסטוס ג'ון, 1919







  






יום שלישי, 7 בנובמבר 2017

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה - 100 שנה למהפכה הבולשביקית



"אני לא יכול לחזות את הפעולות של רוסיה. מדובר בחידה, עטופה במסתורין, בתוך תעלומה; אבל אולי ישנו מפתח, והמפתח הזה הוא האינטרס הלאומי הרוסי".
- וינסטון צ'רצ'יל

מלחמת העולם הראשונה גבתה מחיר כבד מהמדינות שהשתתפו בה. היא פירקה ממלכות ויצרה סדר עולמי חדש. בדמדומי שנת 1917 הציבור הרוסי לא יכל  לשאת יותר את מחיר המלחמה והגיע לכדי מחסור ורעב. הפגנות סחפו את המדינה וסמכותו של הצאר התערערה קשות. אלה היו שעות האור האחרונות של האימפריה הרוסית המפוארת,  אז ירדה למצולות השושלת בת 300 השנים של משפחת רומנוב  ואיתה גם אלף שנות מלוכה ברוסיה הענקית.

שתי מהפכות חוותה רוסיה באותה שנה דרמטית: בראשונה, בסוף חודש פברואר  (15 במרץ, לפי הלוח הגרגוריאני),  התחלף המשטר המלוכני של הצאר ניקולאי השני בדמוקרטיה שברירית בראשות הנסיך גאורגי לבוב ואלכסנדר קרנסקי בהמשך. 
שלוש הממשלות,  שהתקיימו בין מרץ לנובמבר, נתקלו בתסיסה חברתית והתנגדות עזה מצד ההמונים. 
זה היה הקדימון למהפכה השנייה ב-24 באוקטובר (7 בנובמבר, כמקובל).  
   
מאז התפטרות הצאר מכהונתו בחודש מרץ שרר ברוסיה תוהו ובוהו. החלטתה הנחושה של הממשלה החדשה להמשיך במלחמה בגרמניה, מלחמה לא אהודה עד מאוד, עוררה הפגנות ענק באפריל. הבולשביקים, נציגי השמאל הרדיקלי, הסיתו למהפך, ורבים תמכו בדרישתם ל"שלום, אדמות ולחם". באמצע יולי פרצה התקוממות בפטרוגרד (סנט פטרבורג), אך הממשלה דיכאה אותה והוציאה את הבולשביקים מחוץ לחוק. באוגוסט ניסה ראש הצבא, הגנרל לוור קורנילוב, לבצע הפיכה צבאית, אך הכוחות הנאמנים לשלטון מנעו אותה.

חרף התמיכה ההולכת והגוברת בבולשביקים החליטה הממשלה לבטל את החלטתה הקודמת לגביהם ולהחזיר אותם לזירה הפוליטית ברוסיה. בספטמבר זכו הבולשביקים ברוב מוחץ בסובייטים (מועצות) של מוסקבה ושל פטרוגרד הבירה. ולדימיר איליץ' לנין, מנהיגם, ניצל את ההזדמנות וחזר בחשאי לפטרוגרד ושכנע את עמיתיו למפלגה שהגיעה העת לחולל מהפכה. הוא נעשה לראש הממשלה של הסובייט העולמי הראשון.    

לנין מכריז על ניצחון המהפכה ב-7 בנובמבר 1917, מאת סוקולוב- סקאליה
אז מי היה האיש ההיסטורי הזה? לנין (אליאנוב) נולד ב-1870 כבן למשפחה מבוססת ומשכילה. כבר מגיל צעיר עסק בפעילות חתרנית בגינה הודח מלימודיו באוניברסיטה. אחיו הבכור אלכסנדר הוצא להורג באשמת חלקו בניסיון להתנקש בחייו של הצאר. בשנות גלותו בסיביר, בסוף המאה ה-19, למד אודות המרקסיזם וניסח את רעיונותיו הפוליטיים.  

בשנת 1903 החל להוביל את הפלג הבולשביקי. במרוצת רוב שנות גלותו שהה בשוויץ שם קנה לו חסידים והוציא לאור עיתון מרקסיסטי. לנין טען שהפועלים לעולם לא יוכלו לרכוש להם מודעות פוליטית בכוחות עצמם, ולכן מי שאמורה להוביל את המהפכה היא האליטה המלומדת, שלנין היה חלק ממנה וראה בעצמו כמנהיגה.

הוא המתין לשעת הכושר לחזור לרוסיה ולקראת מהפכת פברואר  נעזר בגרמנים כדי להגיע ברכבת לפטרוגרד. בהמשך עלתה טענה כי לגרמניה היה אינטרס להוציא את רוסיה מהמלחמה, והפעילות החתרנית של לנין הוכיחה את עצמה, הוא עמד בהבטחתו זמן קצר בלבד אחרי המהפכה.
ב-7 בנובמבר במהלך מהיר וכמעט ללא שפיכות דמים, הפילו מהפכנים בולשביקים את הממשלה הזמנית ועלו לשלטון.

אוניית הקרב "אורורה" הניפה את הדגל האדום, ירתה פגז סרק לעבר ארמון החורף ונתנה את אות הפתיחה לכל יתר המהפכנים. קבוצות של פועלים חמושים וחיילים השתלטו והחזיקו במוקדי כוח בפטרוגרד, בהם תחנות רכבת, בנקים ומשרדי דואר. מורדים התפרצו לארמון החורף, שרוב חברי הממשלה מצאו בו מחסה, ועצרו את השרים. הוכרזה ממשלה סוציאליסטית חדשה - מועצת הקומיסרים העממיים - בראשות ולדימיר לנין. בכך השלימו את המהפכה השנייה ברוסיה בתוך תשעה חודשים. 
ההסתערות על ארמון החורף

ניהול המפעלים הולאם ועבר לידיהם של העובדים, הבנקים עברו לניהול המדינה, נכסי הכנסייה הפרובוסלאבית הוחרמו, אדמות עברו לידי החקלאים. משיקולים לאומיים והיסטוריים הוחלט להעביר את הבירה מפטרוגרד למוסקבה, ובמרץ 1918 נחתם הסכם שלום עם גרמניה, שסיים את מלחמת העולם עבור רוסיה. מלחמה אחת החליפה אחרת, פרצה מלחמת אזרחים. 
נאמני השלטון הישן שכונו "הלבנים" (כנגד הבולשביקים ה"אדומים") לא התכוונו לוותר בקלות ופתחו במערכה.   

מלחמת האזרחים העקובה מדם פירקה את רוסיה ונמשכה שלוש שנים מ-1918 ועד 1921. ה"אדומים" היו במיעוט מספרי, גם לאור התמיכה הבינלאומית ב"לבנים". על אף זאת, תמיכה זו לא הייתה אפקטיבית כי הכוחות הבריטיים והצרפתים שנחתו בנמלי רוסיה לא השפיעו על שדה הקרב. "האדומים" היו נחושים יותר, והצליחו לכבוש חבל אחרי חבל, ודחקו את יריביהם למוות או מחוץ לרוסיה. 2 מיליון אנשים היגרו מרוסיה באותה תקופה ולא שבו אליה עוד.  

ביולי 1918 קרה אירוע טראגי נוסף; הצאר ניקולאי ובני משפחתו נעצרו, והוצאו להורג בעיר יקטרינבורג. הבולשביקים רצו למחות כל זכר לעבר המלכותי ולא לתת שום תקווה לחזרתו. הייתה זו מכה מוראלית אנושה ל"לבנים". שרידי הגופות נמצאו רק בתחילת שנות התשעים והובאו לקבורה בסנט פטרבורג בדיוק שמונים שנה אחרי מותם, ב-1998.  


בשנת 1922 שונה שמה של המדינה לברית הרפובליקות הסובייטיות והסוציאליסטיות, או בקיצור, ברית המועצות.  
ולדימיר לנין סיים את תפקידו עם מותו בסוף ינואר 1924, אחריו עלה לשלטון יוזף סטלין, איש הפלדה האכזר הידוע לשמצה. 

עם כינון המשטר הבולשביקי לא הסתיימו התלאות עבור העם הרוסי. המשטר החדש נישל אותו מכל רכושו הפרטי, דחק אתו לקולחוזים שהיו סמל לצמיתות מודרנית. המשטרה החשאית שהוקמה, ה"צ'ה קה" (בהמשך נקראה "נקוו"ד וקג"ב), דאגה לאסור מיליונים על כל חשד קל של התנגדות לשלטון והבעת דעה שאינה תאמה את הקו המנחה. הם נשלחו ל"גולאגים"- מחנות מאסר בסיביר ובצפונה של ברה"מ. אותם אסירים ועובדי כפייה אחרים פיתחו והקימו את התשתיות והתעשייה של המדינה שבמשך מאות שנים פיגרה אחרי המערב. רוסיה הסובייטית נהייתה למעצמה תעשייתית וצבאית.  

ה"מלחמה הפטריוטית הגדולה" בשנים 1945-1941 פגעה קשות בברית המועצות, הניצחון בחזית המזרחית הושג בעיקר בגלל מלאי בלתי נדלה של כוח אדם שהוקרב באכזריות ותעשייה שמילאה את צרכי המלחמה, בתנאים בלתי אפשריים.  

לאחר המלחמה, ועד התפרקותה ב-1991, בריה"מ הייתה אחת משתי מעצמות העל, אימפריה אדומה עם יכולת גרעינית.   

בשנים האחרונות ברוסיה ישנה ערגה רבה למנהיגים הראשונים של הבולשביזם, לנין וסטלין. יחד עם הצאר פיוטר הגדול, הם נבחרו באחד הסקרים כמנהיגים הגדולים בהיסטוריה של רוסיה. רבים לא מכירים את האופי של העם הרוסי. זהו עם שמאז ומעולם רגיל היה למנהיג חזק, בין אם הוא צאר "לבן", "אדום" או "כחול"- כצבע של מדי הקג"ב, כמו אלה שהיו אצל המנהיג הנוכחי בצעירותו.

לעם הרוסי חשובים מאוד העוצמה והכבוד הלאומי. המהפכה הבולשביקית התרחשה, לפי הדעה הרווחת, בגלל התסכול הלאומי מהישגיה הדלים של האימפריה במלחמת העולם הראשונה. הצאר ניקולאי לא הראה עוצמה, המצב בחזיתות ובעורף היה בכי רע והעם מרד. לנין ושותפיו ניצלו את המצב הזה ובחסותו עלו לשלטון. אחרי 70 שנה, המנהיג הסובייטי האחרון, מיכאיל גורבוצ'וב הודח מתפקידו בגלל הפסדה של בריה"מ במלחמה באפגניסטן בפרט, ובמלחמה הקרה בכלל. האימפריה התפרקה שוב.   

ברוסיה של 2017 מתייחסים למהפכת אוקטובר ברגשות מעורבים. מצד אחד, זהו אירוע היסטורי מכונן שהשלכותיו עדיין רלוונטיים לימינו, מצד שני, המשטר הנוכחי של ולדימיר פוטין אינו רוצה שההמונים יקבלו השראה מהעבר, יצאו לרחובות ויפילו גם אותו.

הציבור הרוסי ברובו תומך בצאר הנוכחי, שלמרות שלל בעיותיה הכלכליות והחברתיות, החזיר את רוסיה למעמדה הרם בעולם. בפראפרזה על דבריו של ראש ממשלת סין, צ'ו אן ליי ב-1989 על המהפכה הצרפתית, לגבי מהפכת אוקטובר אגיד ש "עוד מוקדם להעריכה היום", גם 100 שנה אחרי. 




יום שבת, 4 בנובמבר 2017

All you need is like? או אהבה אנלוגית בעידן דיגיטלי

הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם, חותם שלמה ארצי את אחד משיריו המפורסמים. אכן, הביקוש נשאר  אמנם, רק הפלטפורמות הן שמשתנות. אז עד כמה פשוט או אפשרי למצוא אהבה בעידן הפייסבוק והטינדר?

עד לפני שנים בודדות הבחור הממוצע היה צריך לאזור אומץ ולגשת אל הבחורה במסיבה או בפאב, לאלתר משפט פתיחה מנצח ולקוות שהניצוץ ידלק, הפרפרים יתחילו להשתולל בבטן ויתחיל סיפור רומנטי כמו בסרטים. הצטלבות המבטים נהיית נדירה יותר יותר מאז שעברנו למסכים השונים מהסמארפון לטאבלט, העיניים תקועות בהם גם במהלך דייטים ואפילו בזוגיות עצמה, המגע הרך והליטוף עברו למסך הטאץ'.
הרשתות החברתיות יוצרות קהילה מדומה. אנחנו מרגישים חלק מהעולם הגדול, מכירים המון אנשים, אך בסופו של יום הולכים לישון באלכסון. רבים כבר לא מבקשים מספר טלפון אלא קישור לפרופיל הפייסבוק.  

ה-בעיה של אתרי ההיכרויות והפייסבוק היא המבחר העצום של האנשים. אנחנו מתקשים "להינעל" על אדם מסוים וממהרים לפסול אותו על זוטות, כי הרי יש עוד הרבה 'דגים'  בים קבוצות ההיכרויות ותמיד יכול/ה להיות מישהו/י יותר טוב/ה. למען ההגינות יש לציין שלא מעטים מצאו את החצי השני באתרים וקבוצות אלה.
האתרים גם נוחים לאנשים שעמוסים בעבודה או ממעטים לצאת למקומות בילוי. ההיכרות נוחה סך הכל, כל אחד ואחת כותבים על עצמם כמה פרטים אישיים (אם כי לא תמיד), ואפשר למצוא תחומי עניין משותפים. 

האם נשאר משהו מהמסתורין בהיכרות רומנטית בימינו? כנראה רק אם אתם מחוץ לפייסבוק או קנאים מאוד לפרטיותכם. המשתמש הממוצע דואג לפרסם על עצמו הכל. איפה הוא נמצא, עם מי, מה הוא אוכל ובגדול מה הוא עושה בכל רגע נתון, גם אם מדובר באירוע בנאלי כמו ירידה במעלית. בן/ בת הזוג הפוטנציאליים יכולים לדלות לא מעט פרטים ממה שכל אחד מאיתנו מפרסם על עצמו, ולפיכך לגבש דעה לעצמו/מה.
חוסר חשיפה אישית יכולה להרתיע אנשים מסוימים שחוששים מ'הפתעות' לכן ימנעו מליצור אינטרקציה.  

מה קורה אחרי שהקשר נוצר בהצלחה? לרוב דואגים לעדכן את סטטוס 'מערכת היחסים' בפייסבוק כדי להודיע על האהבה החדשה קבל עם ועולם ולקבל עשרות לייקים ותגובות אוהדות שהנפוצה בהן היא: "כמה שאתם יפים יחד". השלבים הבאים הוא שינוי הסטטוס לאירוסין ונישואין, מעין טבעת וירטואלית. אתם תראו את כל ההתפתחות שלהם כמשפחה, כולל התמונה של התינוק הרך ואיך שהוא גדל. הצד השני והפחות נעים של המטבע הוא סטטוס סיום הקשר, במידה והוא עולה על שרטון. אז לרוב הבחורה תקבל תגובות ניחומים וחיזוקים מחברותיה. יש כאלה שעבורם single הוא הצהרה, אחרים יעדיפו שלא לפרסם את זה, בעיקר בגלל חוסר נעימות, כך גם גרושים/ות ואלמנים/ות, שמחפשים פרק ב'.

תהיתי לעצמי איך זוגות הפייסבוק והאתרים יספרו לילדיהם כיצד הם הכירו. אני מניח שזה יהיה משהו בסגנון: "ראיתי תמונות של אמא/אבא בפרופיל, עשיתי לייק ושלחתי הודעה, קיבלתי תשובה, השיחה זרמה, אחר כך עברנו לוואטספ. המשכנו להתכתב שם והשארתי הודעות קוליות, דיברנו כמה פעמים בטלפון וקבענו להיפגש". הילד בטח יחשוב לעצמו: "ההורים שלי הכירו בשיטה מיושנת, הטכנולוגיה אז הייתה ממש לא מפותחת..". אולי תוך דור נאבד עניין במערכת יחסים עם בן אנוש ונמצא אותה עם מערכת בינה מלאכותית, קרי רובוט, למה להתאמץ ולהתאים עצמנו לאדם אם אפשר למצוא אהבה מושלמת במכונה שאנחנו עיצבנו? 

אני רוצה להאמין שעוד אפשר למצוא אהבה כמו פעם, ככה סתם. פנים אל מול פנים, פגישה באמצע החיים..











רולטה רוסית והאופוזיציונר שמת פעמיים

ה"בחירות" שהתקיימו לאחרונה ברוסיה היו הצגה עלובה כל כך שגם הדרמטורג בתיאטרון הקטן ביותר במוסקבה לא היה טורח להעלותן כמחזה. הצאר הר...