"אם הייתי חי בתקופת האימפריה הרומית, הייתי חי ברומא, אלא מה? היום אמריקה היא האימפריה הרומית וניו יורק היא רומא עצמה".
- ג'ון לנון
"מסתובב שעות ברגל בניו יורק, לא מאמין. יצורים וטיפוסים מכל גזע, דת ומין/ מתמלא אדרנלין ומתאהב בכל בניין גבוה".
- "שלושה ימים", מילים: יהודה פוליקר ויעקב גלעד
ניו יורק
ניו יורק, האם יש צורך לעשות לה יחסי ציבור? אספר לכם בכל זאת קצת עליה. ברוכים הבאים לבירת העולם החופשי, "התפוח הגדול", העיר עם המוניות הצהובות, גורדי השחקים, טיימס סקוור, הסנטרל פארק, התאטראות של ברודוויי, וול סטריט, בניין האמפייר סטייט ופסל החירות. היא מדורגת כעיר עולם מסוג אלפא. כלומר, יש לה השפעה גלובלית על התקשורת, הפוליטיקה, הכלכלה, הבידור, התרבות והאופנה.
היא גם העיר המאוכלסת ביותר בארה"ב עם יותר מ-8.5 מיליון תושבים, ויותר מ-20 מיליון במטרופולין שלה. זוהי גות'האם של באטמן, העיר של הסדרות "חברים" ו"סקס והעיר הגדולה". קינג-קונג וגודזילה עשו בה שמות. קולוניאליסטים הולנדים קנו מאינדיאנים את שטח מנהטן של היום בתחילת המאה ה-17, וב-1624 ייסדו את המושבה ניו אמסטרדם. כעבור 40 שנה כבשו אותה הבריטים ושינו את שמה לניו יורק.
הם פיתחו אותה כעיר נמל, תעשייה ומסחר. במהלך המאה ה-19 ואל תוך תחילת המאה ה-20 היא הייתה מוקד משיכה למהגרים שהגיעו בהמוניהם מכל רחבי תבל ועברו באליס איילנד, מתקן ההגירה הידוע לשמצה. היא הלכה והתרחבה, ועם הזמן נכללו בה הרובעים ברוקלין, קווינס, הברונקס וסטטן איילנד. ניו יורק קיבלה חבטה עזה בפיגועי ה-11/9 אך קמה במהרה על רגליה והשתקמה. כזו היא, עיר בתנועה מתמדת. כמו אורגניזם חי, שבסוף, גדול מסך חלקיו ומרפא את עצמו.
חמש שעות של כבישים מהירים מפרידות בין וושינגטון וניו יורק. בעלי האמצעים יכולים לקחת רכבת ולקצר את הזמן לכשלוש וחצי שעות, בהשקעה של 100 עד 200 דולר. העדפתי לחסוך, לכן עליתי על אוטובוס מהתחנה המרכזית של וושינגטון והכרטיס עלה 40. ייאמר לזכות האמריקנים שהם דואגים לנוסעים, ובכל אוטובוס מותקנים שירותים. נראה שהכניסות ל"תפוח הגדול" פקוקות ועמוסות תמיד, אך במיוחד לקראת הערב בסיום יום העבודה. ירדתי אי שם בדרום מנהטן והייתי צריך להגיע להוסטל בשם West Side YMCA שנמצא ברחוב W 63, מרחק קצר מכיכר קולומבוס, רח' ברודווי והליכה של כשתי דקות מהסנטרל פארק. הרגשתי שאני נמצא בטבורו של מרכז העולם.
הדרך המהירה והיעילה להתנייד בעיר היא באמצעות המטרו, או הסאבוויי כפי שהמקומיים קוראים לו. ציפיתי מהמטרו הזה ליותר; הוא לא ממש ידידותי למשתמש. בחלק מהקווים אין הודעה אוטומטית על התחנה הבאה, הכריזה לא ברורה, וצפיפות קשה בשעות מסוימות. בנסיעה הראשונה הגעתי לתחנה בה אי אפשר לעבור לצד הנגדי ונאלצתי לנסוע כמה תחנות דרומה כדי לקחת את הקו לכיוון הצפון.
תוסיפו לזה מזוודה של 23 ק"ג שצריך להעביר דרך הכניסות הצרות לתחנה וממנה, תקבלו אתגר לכושר הגופני שלכם לשאת משקלים. הגעתי להוסטל בסביבות 18:00, הייתי רעב וחיפשתי מקומות לאכול משהו לארוחת ערב. רוב המסעדות בחלק הזה של ברודוויי היו די יקרות, אך תוך זמן קצר מצאתי בית קפה עם מחירים יחסית סבירים. העייפות מכל היום העמוס נפלה עלי וכל מה שעניין אותי באותם רגעים זה פשוט לנוח, וכך עשיתי. אחרי מקלחת, נפלתי על המיטה ונרדמתי תוך דקות.
 |
| תחנת הסאבוויי בכיכר קולומבוס |
למחרת בבוקר פגשתי את אריה, חבר ותיק. הוא היה בקבוצת "תגלית" בה לקחתי חלק לפני כ-7 שנים בישראל, גר בזמנו במונטריאול ועבר בהמשך לניו יורק. הבית שלו נמצא כמה רחובות מההוסטל, לכן היה לנו קל לקבוע לאן לצאת ואיפה להיפגש. הלכנו לאכול ארוחת בוקר והחלפנו חוויות וזיכרונות מהשנים האחרונות. לאחר מכן הגענו לסנטרל פארק. לדעתי, ולדעת רבים, המקום הכי קסום בעיר. אפשר לטייל בו שעות ועדיין לא להספיק לעבור את כולו. הייתה לי שם הנאה צרופה; ירוק במלוא האופק, מזרקות, אגמים, שבילים שקטים, מסלולי אופניים, גן חיות ועוד. בפארק הזה אפשר לנוח באמת ולהסדיר את הנשימה, וככל שנכנסים פנימה, הרעש של העיר נבלע או נשמע כמו הד מרוחק.
תחילה, היה לי חשוב להגיע לפינה בשם Strawberry Fields, המוקדשת לג'ון לנון, שגר בשנות חייו האחרונות בבניין הדקוטה ממש ממול. כשתגיעו לשם, תשמעו גיטריסט אקוסטי ששר משירי הביטלס, ותצטלמו כמובן בתוך או ליד מעגל שחור-לבן שבמרכזו מופיעה המילה Imagine, שמו של השיר המפורסם של לנון, ואחד הטובים שנכתבו. המשכנו לפסל של הכלב בלטו (Balto). מעטים יודעים את הסיפור המרתק על כלב המזחלות הזה, שבחורף קשה בשנת 1925, הוביל תרופה לילדים חולי דפטריה ביישוב מבודד במערב אלסקה, תוך שהוא מציל גם את מוביל המזחלת ממוות בטוח. גיבור הולך על ארבע.
 |
בסנטרל פארק
|
 |
| עם אריה |
 |
| ליד הפסל של בלטו |
בניו יורק בחרתי ללכת פחות למוזיאונים ויותר להתרשם מהעיר עצמה. היה לי די מהם בכל המקומות הקודמים שביקרתי. אך למרות זאת, יש כמה שהם בגדר חובה. הראשון היה המוזיאון האמריקני לתולדות הטבע. הוא מפורסם בעולם בזכות תצוגת פוחלצים של בעלי חיים בסביבתם הטבעית, כלומר כאילו והם באמצע פעולה כלשהי והרגע קפא. במוזיאון תמצאו שלוש תצוגות של בע"ח: מאסיה, מאפריקה ומצפון אמריקה. בנוסף, אולם שלם וגדול מוקדש לאוקיינוסים עם דגם בגודל טבעי של לוויתן כחול. חובבי הדינוזאורים ימצאו שם שלדים רבים. המקום הזה היה גם הרקע לסדרת הסרטים "לילה מוטרף במוזיאון". קחו בחשבון שגם לא בעונת התיירות, יש תור גדול למוזיאון הזה. לי ולאריה לקח איזה 20 דקות להיכנס, וזה עוד לא שלא בעונת התיירות בקיץ.
 |
| במוזיאון לתולדות הטבע |
בערב השני בעיר יצאתי לכיוון טיימס סקוור ומרכז מנהטן. הלכתי דרומה בברודווי, מצלם פה ושם את הרחוב המואר בשלל שלטי פרסומת של הצגות ומופעים. למה שקרה בהמשך בהחלט לא ציפיתי. כשהתקרבתי לכיכר שמעתי שירים ישראליים, תחילה שיר כלשהו של משה פרץ ואחרי זה את "שני משוגעים" של עומר אדם. מסתבר שזו הייתה מסיבה של סטודנטים מהישיבה יוניברסיטי (אוני' דתית בניו יורק), במרכז הכיכר. הם רקדו שם גם דגלי ישראל וצעקו בקולי קולות בעברית. הרגשתי כאילו אני נמצא באיזו סצנה מסרט, הייתי קצת בהלם. ביקשתי מהאחת הבחורות דגל ישראל כדי להצטלם איתו. קיבלתי מבחינתי את התמונה המשמעותית מהטיול. טיילתי עוד קצת בכיכר ונכנסתי להארד רוק קפה.
 |
| טיימס סקוור |
 |
| הכניסה להארד רוק קפה |
המקום מרשים מאוד עם גיטרות ופרטי לבוש של ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון, בוב דילן, ג'ימי הנדריקס ועוד. המקום נראה בהחלט כמו מוזיאון קטן למוזיקה. אחד הקירות למשל מורכב מגיטרות חשמליות המנוסרות לחצי. מה שכן, לא כדאי לאכול שם, כי המנות שאני ואריה הזמנו היו לא איכותיות ודי חסרות טעם. מקסימום אפשר להסתפק בבירה.
למחרת קבעתי להיפגש עם ערן בר-טל, עורך הכלכלה של "ישראל היום" בטיימס סקוור. הוא היה באיזה כנס בנאסד"ק, יצא להפסקה והלכנו לשבת על כוס קפה בסטארבאקס. לאחר מכן הלכתי למרכז רוקפלר כדי להיכנס לתצפית המפורסמת על העיר בשם Top of the rock. הכרטיסים הזמינים היחידים היו כמעט ארבע שעות קדימה וויתרתי. בפעם אחרת כשהגעתי, הכרטיסים היו החל משבע שעות קדימה.
 |
| עם ערן בר-טל |
מרכז רוקפלר מבפנים הוא כמו מבוך וקל ללכת לאיבוד - מסדרונות שהולכים ומתעקלים וחנויות שנראות אותו דבר. כיוון שהתחיל להתקרר, בחוץ הכשירו משטח החלקה על הקרח. המקום מסביב נראה כמו איזה מתחם בינלאומי, מסביבו עומדים דגלים של כל מדינות העולם. במורד השדרה החמישית או השישית, בהצטלבות עם רחוב E 42 נמצאת הספרייה הציבורית של ניו יורק. היא מזכירה במשהו את הספרייה של בוסטון מבחינת עיצוב הפנים, וגם בה נכנסתי לאולם הקריאה המרכזי. התקרה שלו מעוצבת מעץ עם גילופים שונים ובמרכזה ציור של השמיים. דווקא במרכז העיר האינטרנט הסלולרי לא עבד כמו שצריך, בספרייה יש Wi-Fi שעזר לי לתכנן את ההמשך ולהתחבר חזרה לעולם. קשה היום בלי טכנולוגיה, כשמשהו לא עובד, אנחנו אובדי עצות. אם הולכים מזרחה ברחוב אז עוברים תחילה את תחנת הרכבת גראנד סנטרל, עם המראה הקלאסי ובהמשך מגיעים לבניין האו"ם. אם תרצו להצטרף לסיור מאורגן, אל תשכחו לקחת איתכם דרכון או תעודה מזהה כלשהי.
 |
| במרכז מנהטן |
 |
| שדרת הדגלים במרכז רוקפלר |
 |
| ליד בניין האו"ם |
בערבו של אותו יום נסעתי לכיוון מקום העבודה של אריה שנמצא בדרום מנהטן, לא רחוק ממרכז הסחר העולמי וול סטריט. כשיצאתי מהסאבווי, ראיתי לראשונה מקרוב את בניין החירות (Freedom Tower) שהוקם במקום מגדלי התאומים. הלכנו ליד המזחים של איסט ריבר ועלינו על גשר ברוקלין. היה קר מאוד באותן שעות כי מדובר בכל זאת במקום פתוח ופרוץ לרוחות. הגענו עד אמצע הגשר, ביקשתי מאריה שייצלם אותי על רקע העיר. הוא עשה זאת בגבורה ראויה מציון כי פשוט קפא מקור. הטמפרטורה הייתה בערך מעלה אחת צלזיוס ולא היה טעם להמשיך עד הסוף. עלינו אליו למשרד כדי להתחמם ולשתות כוס תה.
 |
| גשר ברוקלין |
 |
| על הגשר |
הסיפור של מרכז הסחר העולמי הוא גרסה חד-פעמית של אגדת עוף החול. מההריסות של האירוע הנורא שקרה ב-11 בספטמבר 2001 קם מקום שהוא גם סמל להמשכיות ולנחישות. הטרוריסטים הצליחו אמנם להחריב את מגדלי התאומים ואת כל מה שסביבם, אך לא את הרוח האמריקנית. האנדרטה לשני הבניינים משדרת עוצמה שקטה, אך גם זעקת כאב אילמת. מדובר למעשה בשתי בריכות נוי הנקראות "ההשתקפות של העידר". הן נבנו בדיוק במקום שבו ניצבו מגדלי התאומים. משפת הבריכות נשפכים מפלי מים מגובה של כעשרה מטרים אל הריק שבתוכן. הבריכות מוקפות בלוחות מתכת, עליהם חקוקים שמותיהם של קורבנות הפיגועים מ-1993 (הפיגוע הראשון בתאומים) ומ-2001. בין בריכות ההשתקפות ניצב המוזיאון ל-11 בספטמבר.
 |
| אחת מבריכות ההשתקפות |
התור אליו היה ארוך ועמדתי קרוב לחצי שעה, וגם הכניסה לא זולה- 24 דולר; עם סיור מודרך זה 44. בימי שלישי בערב הכניסה חינם. בתוך המוזיאון ישנה תצוגה חיצונית שכוללת את עמוד הפלדה האחרון שהוצא מהגראונד זירו, והוא מקושט במסרים, בתמונות ובמזכרות שהותירו צוותי החילוץ ויקיריהם של קורבנות הפיגוע. בנוסף, תראו עמודים מפויחים ומעוקמים מהמגדלים, מדרגות פינוי, כבאית הרוסה, חולצת מדים של חייל מכוחות הקומנדו שחיסלו את אוסאמה בן לאדן ולבנה מהבית בו הסתתר במשך כמה שנים בעיר אבוטאבד בפקיסטן.
בחלק זה של התצוגה אפשר לצלם. התצוגה הפנימית, והסגורה לצילום, היא המשמעותית והמצמררת. תראו שם שרידים מהמטוסים שהתרסקו על הבניין הראשון של התאומים ועל הפנטגון, מכשירים של כוחות הביטחון, תעודות מזהות ומסמכים, ניידות משטרה וכבאיות הרוסות, היכלים שמראים הדמיות של המטוסים החטופים ואת קולות הקשר, דיווחים חדשותיים ועוד. החלקים האחרונים מוקדשים לשיקום ולהתחקות אחר תכנון הפיגוע, החל מאפגניסטן ועד לשיעורי הטיסה.
 |
| מוזיאון ה-11/9 |
 |
| כבאית הרוסה |
"מגדל החירות" או בשמו הרשמי מרכז הסחר העולמי 1 (WTC1), הוא הגבוה בחצי הכדור המערבי ומתנשא לגובה של 541 מטר, או המספר הסמלי 1,776 רגל. בקומה המאה ישנה תצפית אליה אגיע בביקור הבא. הבניין השלישי של מרכז הסחר העולמי בנוי בצורה מיוחדת, כמו צדפה לבנה או ברבור הפורש את כנפיו. בתוכו יש חנויות רבות, תחנת רכבת פרברית וסאבווי. חיילים פטרלו בין המבקרים, כחלק מהאבטחה.
 |
| הבניין השלישי של WTC |
 |
| WTC1 |
אחרי המוזיאון, וארוחת צהריים קלה, המשכתי בברודווי דרומה והגעתי לפארק באטרי (Battery Park). זהו הפארק הדרומי ביותר במנהטן וממנו יוצאות המעבורות לסטטן איילנד ולפסל החירות. יש שם כמה אנדרטאות, בתי קפה ומדשאות נחמדות. המעבורת לאי סטטן היא בחינם וחולפת בדרכה לא רחוק מפסל החירות. כשהגעתי לאי הגדול הזה, הבנתי שאין יותר מידי מה לעשות שם, ומה גם שהערב ירד. המעבורות בשני הכיוונים היו מלאות באנשים מכל מיני מדינות. בדרך חזור, עליתי על הסיפון הפתוח וצילמתי כמה תמונות של פסל החירות המואר וכמובן שהצטלמתי על רקע ניו יורק. היה קר מאוד בחוץ, גם אם הייתי עם סוודר, מעיל רוח, צעיף וכובע צמר, שלא ממש חיממו אותי.
 |
| על המעבורת לסטטן איילנד |
בבוקרו של היום הרביעי נסעתי לאוניברסיטת קולומביה שבצפון מנהטן לפגוש את אופיר דיין. אופיר היא פעילה ציונית מוכרת שמתפעלת בין לימודיה בתואר הראשון גם קבוצת סטודנטים פרו-ישראלים. היא ביתו של הקונסול דני דיין, לשעבר ראש מועצת יש"ע. כשנכנסתי לשערי הקמפוס לא התקשתי למצוא אותה כי היא עמדה מאחורי שולחן עם שני דגלי ישראל. דיברנו על הפעילות שלה והיא סיפרה לי על האתגרים באוניברסיטה הידועה בכמות נכבדת של תומכי BDS (ארגון חרם אנטי ישראלי), סיפרתי כמובן איך ואיפה הכרתי את אביה, בסיור סטודנטים בחברון לפני כמה שנים. דווקא באותו בוקר לא חזיתי בשום פרובוקציות, אך גם בחוסר התעניינות מסוימת. לאורך השעה וקצת שעמדתי שם מעטים ניגשו ושאלו במה דברים אמורים. אחד מהם היה רופא ישראלי שהגיע לעבוד באמריקה למשך כמה חודשים. מסתבר שהוא מכיר את אביה של ראש הקבוצה והיא יזמה שיחה בינהם, אכן עולם קטן.
 |
| עם אופיר דיין |
 |
| אוניברסיטת קולומביה |
מצויד באוזניות ובחבילת עזרה ראשונה קטנה של Students Supporting Israel הגעתי לשדרה החמישית, נהנה משמש של צהריים. כמו כל שדרה ניו יורקית ממוצעת, גם היא הייתה מלאה מאנשים שהלכו במהירות לכל הכיוונים ובמכוניות שנסעו לאיטן. לא ויתרתי על תצפית על העיר ולכן פקדתי את אחד הבניינים המפורסמים בניו יורק - Empire State Building (בניין מדינת האימפריה). גובהו עם התורן הוא כ-443 מטרים, שרובם חולקים 103 קומות. הוא נחנך ב-1931 ועד הקמתם של מגדלי התאומים כעבור ארבעים שנה, היה הגבוה בעיר. באמפייר סטייט יש שתי קומות תצפית, אליהן תגיעו במעליות מהירות; בקומה ה-86 בה תמצאו כל מיני ניואנסים ותמונות היסטוריות של הבניין עצמו, כולל השתתפותו בסרטים של קינג-קונג, והקמתו בשנות ה-20. בקומה זו ישנה גם רחבה פתוחה, שבעת שהייתי בה הייתה סחופת רוחות. הנוף היה נפלא והשמיים, לשם שינוי, לא היו מעוננים. ראיתי מצוין את ניו ג'רזי השכנה ואת שאר האזורים מסביב ל"תפוח הגדול". בקומה ה-102 תחכה לכם תצפית נוספת, אך קטנה יותר וסגורה, תמורת עשרים דולר נוספים (מחיר הבסיס הוא 36 דולר). התצפיות פתוחות עד 1:15 בלילה, וכדאי להגיע גם בשעות החשיכה.
 |
| השדרה החמישית |
 |
| בניין האמפייר סטייט |
 |
| הנוף מהקומה ה-86 |
עוד בארץ חיפשתי ללכת למשחק כדורסל או הוקי. בדקתי מחירים למשחקים של הניקס במדיסון סקוור גארדן אך הם היו גבוהים מידי - בין 250-150 דולרים לכרטיסים הכי זולים, תלוי במשחק. אריה מצא כרטיסים זולים למשחק הוקי של קבוצת הניו יורק איילנדרס, השנייה בטיבה בעיר. נסענו בסאבווי לברוקלין לאצטדיון הברקליס סנטר (Barclays Center). המשחק היה נגד פלורידה פנתר'ס והתמקמנו לנו במעלה היציע. למרות המיעוט היחסי של הקהל (להערכתי פחות מחצי מהמושבים היו מאוישים), האווירה הייתה מחשמלת, כמיטב המסורת הספורטיבית של ארה"ב; הרבה מוזיקת רקע, קיטש בסגנון "נשיקת המשחק" וקריאות לקהל לעודד. המשחק היה צמוד והקבוצה הביתית שיחקה לא רע, אך היא הפסידה בתוספת הזמן. החגיגה כבתה לאלתר.
טרם המשחק, עוד בדרך להוסטל, עשיתי לאריה מחווה קטנה וקניתי לו את דיסקית המשחק של קבוצתו האהודה, מונטריאול קנדיאנס.
 |
| עם אריה בברקליס סנטר |
ביום הלפני האחרון בעיר הייתי חייב לטייל פעם נוספת בסנטרל פארק ולהגיע למקומות שלא הייתי בהם בפעם הראשונה. עברתי ליד משטח החלקה על הקרח וגן החיות הגדול שנמצא בצד המזרחי של הפארק. היעד היה מוזיאון המטרופוליטן (The Metropolitan Museum of Art) או ה-Met. המוזיאון הענק הזה משמש בית לאחד מאוספי האומנות הגדולים בעולם, וסך הכל בתערוכות הקבועות ישנם יותר משני מיליון מוצגים שמסכמים 5,000 שנות היסטוריה. תחילה לא הבנתי מדוע הכרטיסים נמכרים עם כניסה לשלושה ימים, אך עם כל שעל ואחרי עוד תערוכה הבנתי - אי אפשר להספיק לראות הכל ביום אחד, וגם לא ביומיים. המוצגים המפורסמים ביותר נמצאים באגף המצרי, שהוא אולם גדול עם 39 גלריות שייקחו אותכם למסע של כאלפיים שנה - מתחילת תקופת הפרעונים ועד התקופות המאוחרות; 27 גלריות מוקדשות לעתיקות מהתקופה היוונית והרומית, שהן בעיקר פסלים משיש.
הקומה השנייה תציג לכם את יצירות המופת מאת גדולי האומנים של אירופה, החל מהמאה ה-13. גלריות גדולות נוספות כוללות אומנות מאסיה, מאמריקה, מאפריקה ומאוקיאניה. אגף שלם מוקדש לחליפות שריון, חרבות וכלי נשק מהעת החדשה. התרשמתי גם מהגלריה של המזרח הקרוב או התיכון. ראיתי שם ערבסקות בכל מיני גדלים וצבעים, ספרי קוראן עתיקים, וספרים מתור הזהב של האסלאם בימי הביניים.
 |
| משטח החלקה על הקרח בסנטרל פארק |
 |
| בכניסה למוזיאון המטרופוליטן |
יצאתי מהמוזיאון ואחרי נשנוש קטן של בייגל'ה, נסעתי לברוקלין לבית של הרבי מלובביץ'. רב ושליח חב"ד מעיר הולדתי, ניז'ני נובגורוד שברוסיה, המליץ לי להגיע לשם. סקרן אותי גם לראות את מקום הפעילות של האיש המפורסם והמשפיע הזה, שהנהיג את חב"ד העולמי. הבניין עצמו נמצא ברח' Eastern Parkway 770. שם הרבי לימד והעביר את מסריו לקהילות היהודיות ברחבי הגלובוס. אחד מהעובדים של הבית ערך לי סיור והראה לי תחילה את חדר השידורים, שדומה יותר למרכזיה או לאולפן קטן. שם גם הנחתי תפילין, מה שאני לא עושה בדרך כלל. הייתי גם בבית המדרש שהיה מלא באברכים. שלחתי תמונות לשני שליחי חב"ד שהתרגשו מאוד. האזור מסביב לבית מזכיר במשהו את בני ברק, הרבה חרדים מסתובבים ברחוב, שמלוכלך משהו.
 |
| מרכז חב"ד העולמי, בית הרבי מלובביץ' בברוקלין |
 |
| מרכז התקשורת של הרבי |
המקום האחרון שלי בניו יורק סגר עבורי מעגל. זמן קצר לפני שאספתי את המזוודה ושמתי פעמיי לתחנת גראנד סנטרל, קפצתי ל"שדות התות" לעוד כמה רגעים של קסם. עוברי אורח הניחו כמה ורדים ונרות על מעגל ה-Imagine. ברקע שמעתי בחורה ישראלית שדיברה עם מוכר מזכרות על המדיניות של הנשיא טראמפ. היא אמרה שהוא טוב לישראל והוא אוהב אותו פחות. הגיטריסט התורן ניגן שיר של הביטלס וכמה אנשים הצטרפו אליו בשירה. עברתי ליד בניין הדקוטה והתאכזבתי שאין שם שום לוח שמציין את מקום הירצחו של לנון ב-1980. מיהרתי לתחנה כי לא רציתי להגיע מאוחר מידי לדודים בניו הייבן, אצלם העברתי את הלילה האחרון באמריקה. ללא ספק, נשאר לי הרבה מה לראות בניו יורק, ובטוח שאחזור אליה, ויותר מפעם אחת. הטיול הבא כבר בתכנון.
 |
| ביקור אחרון בשדות התות |
 |
| תחנת גראנד סנטרל |
