טיסה לחו"ל בתקופת הקורונה? עד לפני כשנה זה נראה תסריט דמיוני ועם סגירת השמיים שיערתי לעצמי שיעבור זמן רב עד ששוטר בשדה תעופה כלשהו יחתים את הדרכון שלי. אך כמו גולש טוב בים, רגע לפני שגל נוסף ישטוף אותנו למגבלות המגפה הארורה, ניצלתי הזדמנות נדירה כדי לבקר ביעד שרציתי לפקוד במשך זמן רב - ברלין. למה דווקא לשם?
הסיבה המרכזית היא המשמעויות ההיסטוריות של העיר הזאת. אם הישראלי הממוצע מחפש בה שופינג ומילקי בזול, אני יותר מתחבר למגוון האירועים שהפכו אותה למה שהיא - כנראה העיר החשובה ביותר באירופה. ולפעמים הכוכבים מסתדרים בסדר הנכון. לפני מספר חודשים מצאתי במקרה ברחוב מדריך תיירותי על העיר וכשחבר טוב שאל אותי לגבי טיסת חורף, היה לי ברור שזו תהיה האופציה המועדפת. ככל שהתקרב מועד הטיסה והגרפים של הנדבקים עלו מעריכית חששתי מאוד שהחופשה המיוחלת תעלה בתוהו. "תחליף ליעד אחר", לחצה עלי אחותי. ואני, אופטימי כהרגלי, האמנתי שאלת המזל תטיב איתי הפעם, וכך היה.
שער ברנדנבורג
הבונדסטאג
"תראה מה זה, הגענו לברלין בגלל שבמקרה מצאת מדריך עליה", אמר לי שותפי לנסיעה באחד הערבים במלון. יש בזה מן האמת. עם זאת, בתור אחד שקרא ספרים רבים על מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה, אני יודע שאין תחליף למראה עיניים. בירת גרמניה כה מתויירת ומוכרת עד שאין טעם שאכנס בפירוט לכל מוקד שווה ביקור, אך רוח הזמן עיצבה ומעצבת אותה כל הזמן. סקרן אותי איך העיר מתמודדת עם ההתפרצות המחודשת של הקורונה. להבדיל מהפאניקה היומיומית בארץ, מצאתי את ברלין שלווה אך גם מקפידה על ההנחיות של עטיית מסיכה ווידוא תעודת מתחסן כמעט בכל בית עסק, קטן או גדול ככל שיהיה. ניכר כי המגיפה פגעה בעיר המיוחדת הזו. מסעדות וחנויות נסגרות יחסית מוקדם עם שקיעת החמה והשדרה הראשית במרכז העיר - אונטר דן לינדן - נראית מדוכדכת וריקה משהו. עץ האשוח הגדול שהוצב בפאריזר פלאץ שמול שער ברנדנבורג היה תזכורת נוגה לימים שבתקווה עוד יחזרו.
עץ אשוח בפאריזר פלאץ
חודש דצמבר לכל אורכו הוא חגיגה מתמשכת של חג המולד וגם ברלין התקשטה לה בעצי אשוח, אורות צבעוניים וכמובן שווקי הכריסמס הקסומים. בשעה שברחבי גרמניה עוד ועוד רשויות סוגרות את שווקי החג, ברלין כאילו מתעקשת להיות אי של נורמליות בים הדלתא והאומיקרון הסוער. למרות הכל, הרוגע והקלילות של הברלינאים הפתיעו אותי והחיוכים נראו גם מבעד למסיכות. לא ראיתי שאננות או זלזול במצב החירום אלא הבנה מפוכחת כי זו תקופה רעה שיש להתמודד עימה.
שוק הכריסמס ליד אלכסנדר פלאץ
האו-באן (הרכבת התחתית)
נוף מושלג מהמלון
ברלין היא גם חוויה קולינרית ואפילו דוכני הנקניקיות ברחוב הם שם דבר. אציין לטובה שני מקומות - הראשון, מסעדת Nante-Eck באונדר דן לינדן המציעה תפריט גרמני אותנטי ומצוין במחירים הוגנים. ביקרנו שם פעמיים והזמנתי בפעם הראשונה קציצות ברלינאיות עם תפוח אדמה ברוטב טעים וירקות בצד ובפעם השנייה נקניקיה קלאסית ברוטב ותפוחי אדמה קטנים שעורבבו עם מלפפון חמוץ. שוט של שנאפס חימם את הנשמה ובירה מקומית הוסיפה עוד מרקם לטעם. השני, לא יכולתי לפספס את ההמבורגר הטוב בעיר שנמצא במקום מיוחד בשם Burgermeister. השירותים הציבוריים לשעבר מתחת לגשר האו-באן (הרכבת התחתית) הפכו לנקודת ציון מחייבת לחובבי ההמבורגרים ובמחיר הוגן של כחמישה אירו תיהנו מיצירת אומנות קולינרית שכמה שהיא נראית פשוטה כך היא מאוד טעימה. באזור ההמבורגריה הקטנה ברובע קרויצברג יש אין ספור מסעדות אתניות המתאימות לכל חך. בבית קפה קטן בו הזמנתי רק שוקו ועוגיה, הבעלים טרח לכבודי והוציא כיסא, שולחן עם עציץ קטן לרחוב. הוא שמח כאשר הודיתי לו בגרמנית ברוחב לב.
קציצות ברלינאיות במסעדת Nante-Eck
ההמבורגר הטעים בברלין
שוקו ועוגיה ביום קר במיוחד בקרויצברג
נקניקיה עם צ'יפס בשוק כריסמס ליד הכנסייה השבורה במערב העיר
גלוויין בשוק הכריסמס ליד אלכסנדר פלאץ
מדריכים במוזיאונים ומוכרי הכרטיסים ציינו בגעגוע את התיירים, שבימי שגרה יוצרים תורי ענק בכניסות לאטרקציות התיירותיות. ברלין היא גן עדן לחובבי המוזיאונים והגלריות למיניהן. חלקם מבוקשים עד כדי כך, שגם בתקופה זו צריכים לרכוש כרטיס כמה ימים מראש. כשהגענו למוזיאון פרגמון, המרכז עתיקות מבבל, פרס, יוון, רומא ועוד מהמזרח הקדום, גילינו שמכירת הכרטיסים נפתחת פעם בשבוע ובכמות מוגבלת. לא רחוק ממנו נמצא מוזיאון גרמניה המזרחית שהסב לנו הנאה רבה.
DDR Museum מציג בצורה אינטראקטיבית ומוחשית את החיים בגרמניה הקומוניסטית מבחינת כל תחומי החיים - החל מאופנה, כלי בית, ספורט, תרבות ועוד. מרשימים במיוחד היו השחזורים של גן ילדים, דירה יחסית מרווחת ואף תא כלא. בכולם ניתן היה לגעת בפריטים שונים כמו בגדים וצעצועים, לשבת על ריהוט ולראות מבעד לחלון בהמחשה ממוחשבת שכונה ממוצעת. התנסינו בנהיגה בטראבנט - ה"סוסיתא" של גרמניה המזרחית. אנשי המוזיאון חיברו את השמשה הקדמית לסביבה וירטואלית שעל דרכיה בקושי השתלט שותפי לטיול, כאשר "ריסק" כמה פעמים את הרכב המסורבל אך גם החביב הזה. במפתיע, כנהג הרבה פחות מנוסה, דווקא הצלחתי לתמרן ברחובות הצרים. אם לא התור ל"טראבי" היינו ממשיכים לנהוג עוד שעות רבות. תיקון מסוים קיבלנו במוזיאון שהוקדש כולו למכונית הזו ובאתר סמוך בו עומדים כמה טראבנטים צבעוניים. מנה עשירה נוספת של ה"מזרח" קיבלנו בדרך למוזיאון השטאזי ובתוכו.
סלון במוזיאון גרמניה המזרחית
נהיגה וירטואלית ב"טראבי"
תא כלא מזרח גרמני
הרחקנו עוד מזרחה עד לרובע ליכטנברג ובעת שהתהלכנו בשדרת פרנקפורטר שבנו באחת למוסקבה או לשדרה גדולה בעיר אחרת ברוסיה. המטה של המשטרה החשאית לשעבר, מוקד העוצמה של המשטר הקומוניסטי, עדיין נושא את רוחות וריחות העבר. פניו מטילות האימה של אריך מילקה, היו"ר המיתולוגי רב-הכוח ניבטות פה ושם לאורך המסלול שכולל פריטים כמו מצלמות, מכשירי הקלטה, תיקים ואלתורים שונים ומשונים שכל תכליתם לאסוף כל פרט על האזרחים. שוחחנו עם ג'אנלוקה, מדריך ממוצא איטלקי ששיתף אותנו במיטב הפיקנטריה על השטאזי; פעילותו חוצת הגבולות, הסיוע לארגוני טרור "אדומים" כמו באדר-מיינהוף והכבוד שרכש "המוסד" למרקוס וולף, סגנו היהודי של מילקה שניהל את חטיבת מודיעין החוץ ששכנה בבניין ענק שכיום עומד מיותם.
בניין חטיבת מודיעין החוץ של השטאזי
מכשיר הקלטה חבוי בלשכתו של אריך מילקה
מוזיאון הטראבנט
ההתמודדות של בירת גרמניה עם עברה האפל באמת נוכחת אך גם נסתרת. אנדרטת השואה שנמצאת במרכז העיר היא מונומנט מצמרר למי שמבין לעומק את משמעותו. הרגשתי שעבור מבקרים אחרים לא כך הדבר. היו בהם שטיפסו על קוביות הבטון האפורות, חייכו או צחקו מה שלא יכולתי להרשות לעצמי. צעידה בין הקוביות הגבוהות השיגה את מטרתה - תחושת מצור, דוחק, אפילה ואיבוד כיוון. כך גם הרגשתי בבונקר הנאצי שחבוי ברובע קרויצברג המתאר את עליית היטלר לשלטון, מלחמת העולם השנייה והשואה בתמונות ענק ובפריטים שונים שהתפרסו על פני כארבעים חדרים. המיצג האחרון היה שחזור של הבונקר בו התאבד הצורר. לא את כל החדרים בחרתי לראות אחרת הייתי מתקשה להירדם.
האתר השלישי שנקרא "הטופוגרפיה של הטרור" עוסק בגסטאפו ועומד במקום בו שכנה המשטרה החשאית של הרייך השלישי. זוהי יותר גלריה ממוזיאון וטוב שהכניסה לשם בחינם. הרביעי, אנדרטת המלחמה הסובייטית נמצאת במרחק הליכה קצר משער ברנדנבורג והרייכסטאג ומנציחה את חיילי הצבא האדום שנפלו בקרב על ברלין באפריל ובמאי 1945. על קירותיה מופיעים שמם של חיילים מחיילות שונים שזכו לאותות גבורה. שמתי לב שאצל חלקם אין תאריך לידה כלל או צוינה רק השנה בה נולדו. האנדרטה, שהיא גם קבר אחים של כ-2,000 איש, מוקמה בפועל במערב ברלין ועד 1990 הייתה המקום היחיד בחלק זה של העיר שהותרה אליו גישה לחיילים סובייטים שמילאו תפקיד של משמר כבוד.
מוזיאון הטופוגרפיה של הטרור
הבונקר הנאצי
אנדרטת השואה
אנדרטת הצבא האדום
האם ניתן לסכם עיר שכזו בביקור קצר של ארבע ימים נטו? בוודאי שלא. אבל כל אחד יראה ללא מאמץ את ההבדלים בין מערב העיר למזרחה. הרוב המוחלט של החומה הופל לפני יותר מ-30 שנה אך החומה נותרה בליבותיהם של האנשים. זו לא גרמניה אחת וזו לא ברלין אחת, אולי רק בכאילו, "על הנייר". האפרוריות המזרחית נשמרת בכוונה, נוכח האטרקטיביות התיירותית ולא פחות מכך - האכזבה מהאינטגרציה שלא הושלמה במלואה עם המערב שהבטיח רבות וקיים הרבה פחות.
שרידי החומה
יותר ויותר גרמנים "מזרחיים" מביטים כיום בערגה לימים ההם, בהם הכל היה פשוט ותמים יותר. "רוחות השינוי" של להקת הסקורפיונס כבר לא נושבות בצ'ק פוינט צ'ארלי ובציוני החומה שמעבר לשער ברנדנבורג. השונות הזאת בין מזרח למערב היא שעושה את העיר הזו למיוחדת. "עדיין יש לי מזוודה בברלין", שרה מרלן דיטריך בקולה העמוק והחושני, "לכן אני צריכה לחזור בקרוב. נפלא להיות בפריז ברחוב מדלן, נחמד לטייל ברומא בחודש מאי, או ליל קיץ שקט עם יין בווינה, אבל גם אם אתה צוחק, אני עדיין חושבת על ברלין היום. כי כשאני אתגעגע, אחזור לשם".
