יום חמישי, 31 בינואר 2019

מסע לארץ שמעבר להרים - יום טיול בשומרון

"התועלת שבמסעות היא הסדרת הדמיון באמצעות המציאות; כך שבמקום לחשוב על איך הדברים יכולים להיות, ניתן לראות אותם כפי שהם באמת".
- סמואל ג'ונסון  

מהו השומרון עבורי? האם רק האזור בו העברתי את מרבית שירותי הצבאי? בהחלט לא רק. זהו גם המקום בו יש לי תחושה אמיתית של ביתיות, של שייכות, של חיבור לאדמה על שלל רגביה, סלעיה, עציה, פרחיה, אנשיה ויישוביה. בכל פעם שאני מארגן טיול לשם, לרוב עם קבוצה קטנה של אנשים, אני מתמלא בהתרגשות אך גם בדריכות מתוך תקווה שהכול בסוף יעבור בסדר. אני מודה שהשומרון איננו מקום סטנדרטי לטיולים, האיומים הביטחוניים מוכרים והיו דברים מעולם. כחייל נתקלתי באינספור אירועי זריקות אבנים ובקבוקי תבערה על רכבים ישראלים. פה ושם מדווחים בחדשות על פיגועי ירי ודקירות. 

אך הרפתקן אני, וכך גם שותפותיי לטיול האחרון. כשהצעתי שניסע לירושלים, הן אמרו שזה בנאלי מידי וביקשו לראות מקומות חדשים ופחות מובנים מאליהם ליום כיף. מה יכול להיות יותר טוב מלתפוס קצת טבע במרחק של פחות משעה נסיעה מהבית? "מהרי השומרון רואים את תל אביב, אבל מתל אביב לא רואים את הרי השומרון", אמר בצדק אחד המדריכים בסיור בו השתתפתי לפני מספר שנים. במשפט הזה אין רק משמעות ויזואלית, אלא גם ערכית. תושבי ההרים האלה רואים עצמם כמגיני "מדינת תל אביב", אך אותה מדינה וירטואלית לא מודעת לסביבה בה הם חיים, או פשוט מעדיפה שהם לא יהיו שם.  

אמנע מלהיכנס כאן לנדבכי הפולמוס הפוליטי לגבי עתידו של חבל יהודה ושומרון. מי שרוצה לשמוע את שני הצדדים מוזמן לפנות למועצת יש"ע ולשלום עכשיו. עמדתי ברורה דיה מהשורות מעלה ומטה. המטרה שלי בכל טיול כזה היא קודם כל שיהיה כיף למשתתפים, שיצברו חוויות בלתי נשכחות. שיראו את המציאות המדוברת במו עיניהם וישפטו אותה לבד, בלי מתווכים חיצוניים. על כן, כל טיול שאני מתכנן לכל מקום בארץ חייב לכלול את הדברים הבאים: נופים יפים וייחודיים, כמה שיותר טבע, ארוחה טובה, מורשת והיסטוריה לאומית. זהו המתכון המנצח מבחינתי. 

השומרון עונה לי על כל הקריטריונים הללו. אחרי כל הטלפונים והתיאומים יצאנו לדרך ביום שמשי ונעים של סוף ינואר. "ברוכות הבאות לארץ מעבר להרים", אמרתי לשתי השותפות שלי לטיול אחרי שעברנו את מחסום חוצה שומרון שנמצא קצת אחרי ראש העין. זוהי גם הכותרת של ספרו וסרטו של הסופר ניר ברעם, שעשה גם הוא מסע למקומות אלה כדי לנסות להבין מדוע הסכסוך לא נפתר וכנראה גם לא ייפתר. 
כל סיור בשומרון אני משתדל לפתוח במקום שנקרא "המרפסת של המדינה" שביישוב הדתי פדואל הנמצא במערב חבל הארץ. 

נקודת התצפית הנהדרת הזאת נקראת כך כי ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון נהג להזמין לשם אורחים מחו"ל ולהדגיש להם את חשיבותו של המקום בהגנה על מרכז הארץ וגוש דן, הנראה במלוא הדרו מהמצפור. המרפסת נמצאת בגבוה של כ-400 מטרים וביום טוב אפשר לראות ממנה את כל קו החוף: מאזור חדרה ועד הארובות של תחנת הכוח אשקלון. התמזל מזלנו לקבל אופק נקי, מה שלא קורה בכל יום.   

המרפסת של המדינה, פדואל













במרחק קצר משם, אחרי שביל המסומן בשחור- לבן, נמצא האתר הביזנטי דיר קלעה החבוי מעט בין העצים, השיחים והאבנים של ההר. למעשה זהו מבצר קטן של נזירים אשר הנבנה כנראה במאה ה-6 לספירה. מסופר עליו כי יושביו עסקו בגידול גפנים וזיתים, יחד עם קיום פולחן דתי. בתוך המבצר תמצאו כמה אבנים עם צלבים ביזנטיים חרוטים, שרידים של מבנה ששימש ככנסיה, והיכל נוסף הנראה כמו בית בד. מה שעוד יפה בו הוא הפסיפסים שנשתמרו על הקרקע והחומות החיצוניות של המבצר. באזור ישנם מספר מסלולי הליכה שהמסתיימים באזור פדואל. ניצלנו את הרגע לתה אנרגטי עם ג'ינג'ר והיה לנו קשה להיפרד מהמרפסת. כדאי להגיע לשם גם לקראת השקיעה אז האורות של גוש דן נדלקים ומאירים את האופק של "מדינת תל אביב".    

מבצר דיר קלעה

המשכנו לתצפית על מרכז השומרון מבניין מעונות הסטודנטים שבאוניברסיטת אריאל. בזמנו, הייתה שם עמדה צבאית עם משקפת ואמצעי לראיית לילה כדי לתצפת על כביש חוצה שומרון והכפרים המשובצים בין עצי הזית במורדות הגבעות. הייתי מבלה במקום הזה שבועות כי זו הייתה משימה בלתי רגילה שהוציאה אותי מהשגרה השוחקת של הקו הפלוגתי באזור אריאל. הרבה שנים חלפו מאז, והמרפסת הרחבה שהייתה נסתמה על ידי עוד כמה חדרים, כך שמצאתי מיקום טוב על צמרת גרם המדרגות והסברתי לחברותיי על הכפרים בסביבה, המורכבות בהגנה על הכביש ועל ההיסטוריה ההתיישבותית.   

מרכז השומרון מהמעונות של אוני' אריאל
שעת הצהריים הגיעה והתחלנו להיות רעבים. תיאמתי מראש ארוחה פרטית במסעדת "ברכה על ההר" שנמצאת ביישוב הר ברכה. בדרך חצינו את צומת תפוח, את כפר חווארה המציג ברחובו הראשי חנויות צבעוניות עם מוצרי בשר, דוכני פירות וירקות, פנצ'ריות, מסעדות ומה לא. אחרי הכפר מגיעים לעמק המכמתת הפורה מדרום לעיר שכם, פונים שמאלה ועושים את העלייה המרהיבה לכיוון היישוב שנמצא בגבוה של יותר מ-840 מטרים מעל פני הים. זהו גם המקום הרם ביותר בן ביקרנו באותו יום. הר ברכה זהו ישוב דתי צומח והמפתח שהוקם ב-1983, לפני הכניסה אליו ניתן לראות את המעיין הקטן עמשא, הקרוי על שמו של עמשא (עמי) משולמי ז"ל, לוחם שריון שנפל במלחמת לבנון השנייה, את המאחז סנה יעקב ואת כרמי יקב הר ברכה שערומים מגפנים בעונה זו של השנה. המסעדה, שהיא גם מרכז מבקרים, נמצאת מרחק קצר בפניה ימינה לפני שער הכניסה ליישוב. כשהגענו לשם ישר קיבלנו הרגשה של בית. המסעדה בנויה מעץ עם חלונות מעוטרים בצלליות של גפן והאח שלצידנו הודלק וחימם אותנו. מוזיקה נעימה נוגנה ברקע.    

רכס הר ברכה












מסעדת ברכה בהר














היינו היחידים במסעדה באותה עת, מה שהוסיף ודאי להרגשה המיוחדת. יובל, אחד העובדים של ניר לביא הבעלים של היקב וממייסדי היישוב, דאג להכין עבורנו את הארוחה. המנות הראשונות היו כמה סלטים, חציל בלאדי וחומוס מתובל תוצרת בית. כמנה עיקרית בחרנו בחזה עוף מעט פיקנטי עם צ'יפס בצד. יובל הציע לנו לטעום שני יינות: גוורצטיימר לבן ומעט פירותי ומתקתק ובלנד (תערובת) אדום יבש של שיראז ומרלו, שיכול להתאים מאוד לדעתי לכל ארוחה בשרית. 

הקסם של הטיול התחיל עבורי באותו מקום, למרגלות המסעדה. הנוף הנשקף היה בלתי ייאמן ביופיו וכאילו שצויר בידי אומן. הירוק והחום של ההרים והעמק ותכול השמיים יצרו מראה משכר. עמדתי שם ומלאתי את ראותיי באוויר הצלול שחסר לי כל כך בעיר העמוסה והסואנת בה אני גר. עצמתי את העיניים ונהניתי מהשקט והפסטורליה. "אם זה היה תלוי בי, הייתי מקים פה אוהל לכמה ימים ולילות", אמרתי לחברותיי.    



הזמן התחיל לדחוק, ואחרי צילום כמה תמונות, נסענו לאתר הר גריזים המקודש לעדה השומרונית שגרה בקריית לוזה הצפונית מעט להר ברכה. לא רבים מכירים את הסיפור של השומרונים ואגע בו בקצרה. הם מאמינים שהם הישראלים האמיתיים, כלומר חלק מעשר השבטים שחיו בתקופת התנ"ך בממלכת ישראל אחרי פיצולה מהממלכה המאוחדת של שלמה. לטענתם, לאחר חורבן שומרון וגלות ישראל בידי אשור בשנת 722 לפנה"ס, נותר בחבל ארץ זה גרעין ישראלי קדום ששרד את החורבן והמשיך להאמין בקדושת הר גריזים, אתר פולחן אלטרנטיבי לבית המקדש שבירושלים. עיקרי האמונה שלהם דומים מאוד ליהדות: אל אחד, נביא אחד - משה רבנו, כתב קדוש אחד - חמשת חומשי תורה, הכתובים בכתב המזכיר את העברית הקדומה. הם חוגגים את כל החגים הכתובים בתורה: פסח, שבועות, ראש השנה, סוכות, יום הכיפורים ועוד. יש להם בתי כנסת בהם מקיימים את קדושת השבת ואת שאר המצוות. 
האירוע המפורסם שלהם הוא זבח הפסח - כמו בתורה, אלה שרגישים לצער בע"ח, כדאי שירחיקו נפשם ממנו. כבשים רבות נשחטות. 

הר גריזים הוא כיום גן לאומי של רשות הטבע והגנים, לכן הכניסה אליו בתשלום. תחילה, עובדי המקום יראו לכם סרט קצר על הסיפור של המקום והייחודיות שלו לשומרונים, ולאחר מכן תיכנסו לאתר הארכאולוגי. לפי כתבים של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, המקדש השומרוני נבנה כהעתק מושלם של בית המקדש. הוא שרד כמה מאות שנים ונחרב בשנת 111 לפנה"ס על ידי המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס בטענה כי מדובר במקום של עבודה זרה. במאה החמישית לספירה, בנה הקיסר הביזנטי זנון, על חורבות המקדש הזה מתחם גדול ומבוצר, שבמרכזו כנסייה מתומנת, גדולה ומרהיבה. השרידים הארכאולוגיים תופסים את כל שטח ההר ונראה כי שיקומם התבצע היטב.    

הר גריזים




















באחת התצפיות ממנו תוכלו להשקיף ממעוף הציפור על מזרח העיר שכם, מחנות הפליטים הצפופים בלאטה ועסכר, וכמה מכפריי הסביבה. באתר מצא גם מקום, שלפי אמונת השומרונים, בוצעה בו עקידת יצחק. אם יהיה לכם זמן, מומלץ לבקר במוזיאון השומרונים בניהולו של יפת בן אשר הכהן, ורצוי לתאם איתו מראש. במוזיאון הקטן ישנם מגוון פריטים מעניינים המספרים את סיפורה של העדה, שאומרים עליה שהיא הקטנה בעולם: תמונות, תשמישי קדושה, כתבי יד וממצאים עתיקים. מקום נוסף שרבים המליצו עליו הוא מפעל הטחינה שיש הטוענים שהיא הטעימה בארץ, אליה יוביל אותכם בטבעיות ריח השומשום.     

שכם ומחנה הפליטים בלאטה
השמש החלה להתכונן לשקיעתה והיה עלינו להספיק עוד מקום אחד - חוות גבעות עולם שברכס היישוב איתמר, המבודד יחסית עם שכנו אלון מורה. חצינו את היישוב והגענו לארץ הגבעות, שורה של חוות קטנות הנפרסות עד קצה האופק לכיוון בקעת הירדן. "זה נראה כמו מדינה אחרת, כמו יוון או איטליה", אמרה אחת החברות, עת נסענו על דרך החתחתים בין שדה אחד למשנהו. אכן, קשה להאמין שמקומות כאלה קיימים בארץ ישראל. משני צידי הרכס תראו עמקים מוריקים, הרים תנ"כיים וביקר טבע פרעי כמעט ללא מגע יד אדם. "גבעות עולם" זהו למעשה משק אורגני המייצר בעיקר מוצרי חלב טעימים וביצי חופש.   

הדרך לגבעות עולם, רכס איתמר













חוזרים הביתה
המוצרים בהם נתקלנו היו כמה סוגים של גבינות עזים, ובביקורי הקודמים במקום, לא יכולתי לוותר על משקה יוגורט פרי מרענן, שלא היה הפעם בגלל מחסור בחלב עקב עונת ההמלטה. החווה הזאת היא גן עדן לחובבי חיות הבית והמשק: תמצאו שם עזים, כבשים, תרנגולות, סוס, כלבים גדולים וחברותיים וחתולים שישמחו לליטוף. יצאנו לראות את העבודה המאומצת ומלאת האחריות בדיר העיזים. אני והחברות מקווים שיטפלו בטלה צולע שנראה כי שבר את רגלו. אחרי עוד כמה תמונות, כחצי שעה לפני החשיכה כבר היינו בדרך הביתה, חזרה לציביליזציה, חולפים ממזרח למערב על פני ארץ השומרון שמעבר להרים. היא תחכה לנו כמו תמיד לביקור הבא. "תוכלי לישון טוב הלילה, הודות לאוויר הנקי שנשמת היום", אמרה חברה אחת לשנייה.   















יום שבת, 26 בינואר 2019

לילה כיום יאיר בהאנגר 11


אני מרתיח את המים/ זיכרונות צפים/ מאיימים לשרוף הכל/ יש מגירות שעדיין אני לא פותח/ עד שיוסיף בי אור  

מתוך "לילה כיום יאיר"



באחד מימי החמישי האחרונים בינואר הקר של 2019 נסעתי להופעה שסגרה אצלי מעגל, מעגל אישי ומוזיקלי של קרוב לעשור. הייתה זו ההופעה של אביתר בנאי, אחד היוצרים המוזיקליים האהובים עלי. ההופעה ציינה עשור להוצאת אלבומו הטוב ביותר, לדעתי ולדעת רבים - "לילה כיום יאיר", ששירים ממנו החלו לטפטף כסינגלים במהלך האביב של 2009. שלושה מהם נהיו להיטים ענקיים שחרכו את הרדיו במשך חודשים רבים: "אותיות פורחות באוויר", "עד מחר" ו"אבא". 


כשהאלבום יצא, הוא נמכר כלחמניות חמות והגיע למעמד פלטינה, כלומר הגיע הביתה ליותר מ-30 אלף איש. זה עוד בעידן שאנשים בקושי קונים דיסקים ומעדיף לצרוב, להוריד או לשמוע את המוזיקה שלהם דרך אפליקציה כזו או אחרת. האלבום ההוא סימן עבורי תקופת מעבר - מהטיול הגדול בקנדה בקיץ 2009 לשנה הראשונה באוניברסיטה. מדרגה נוספת בצמיחה האישית ובהתבגרות. הוא ליווה אותי, ואת החברים שהכרתי בקמפוס, בבתים, בדרכים ובהאזנה מקרית לגלגל"צ. הקול הייחודי של בנאי כאילו שלח קרני אור לפינות חבויות של הנשמה. 



באותו ערב בהאנגר אפשר היה למצוא פילוח קלאסי של הקהל שאוהב את בנאי: יאפים והיפסטרים תל אביביים לצד לא מעט אנשים עם כיפות סרוגות או כיסויי ראש. ככה זה כשעושים מסע ארוך מ"מתי נתנשק", שמטעמי צניעות כבר לא נמצא בפלייליסט של ההופעות, ועד ל"אב הרחמן" בו בנאי מציין כמעט את סוף התהליך בו הופך לאדם דתי: "את רוב הדברים העברתי/  נשאר רק עוד ארגז אחד/ כדי להרים אותו/ אני צריך עזרה שמיימית". הגרסה הדתית של אביתר בנאי מספקת שירים עם עומק וחיבור חזק למקורות. אך עדיין, היצירתיות לא נפגעה. 

המאזין יעבור מאלבום לאלבום את החוויה הלירית של חיפוש עצמי, של הגדרה עצמית מחודשת, כאשר יש יותר שאלות מתשובות. ממש כמו בשיר "אותיות פורחות באוויר" בו בנאי מתעורר באמצע הלילה, מוזר לעצמו, זר לכולם ובלי מקום בעולם, אך הוא מוכרח לקום וללכת. 

היומנים שנשרפים והאותיות שפורחות באוויר מתכתבים עם עינוי שעבר רבי חנינא בן תרדיון, תנא בדור מרד בר כוכבא, שהוצא להורג בשריפה וטרם מותו אמר לתלמידיו שהוא רואה "גווילין נשרפין ואותיות פורחות". כלומר, גם אם הקלף נשרף, התוכן שלו לא נעלם אלא נשאר לנצח. אמונה לא ניתן לשרוף. בנאי מצידו "משליך גפרור בכוונה" כי הגיעה השעה להתחיל מחדש במקום אחר ולשרוף את היומנים המסמלים את העבר החילוני שלו. הוא מדליק את האש ולא מביט לאחור.  

ההופעה של אביתר בנאי היא קודם כל דיאלוג שלו עם הקהל. הוא שיתף אותנו בתחנות שעבר בעשרים השנים האחרונות: תל אביב, רמת גן, בני ברק, צפת וירושלים. את הפיכתו של "עד מחר" כשיר השנה של תשס"ט 2009 הוא שמע במקרה ברכב שלו בבני ברק. על "ארבעתנו" סיפר כי כתב אותו בערב לימוד קסום בצפת הקבלית. היו שם הוא אישתו ועוד זוג חברים, שצמחו מאז לשבעים. כששר את "יש לי סיכוי" הנוגע ללב שיצא באלבומו הראשון והמצליח גם כן, הוא נשמע בדיוק כמו ב-1997 הרחוקה. לאחר מכן הצטרפה הלהקה ואיתה איתמר דוארי, אמן כלי הקשה שניגן על דרבוקה וכלי נגינה מחרס שהוסיפו צליל אקזוטי. 

השירים הבאים ובהם "תחרות כלבים" ו"הזאב והאיילה" מתוך אלבום "עומד על נייר" קיבלו עיבוד מחודש ומעניין. את הראשון בהם אף לא זיהיתי תחילה. "אז יום הולדת, כן?" אמר בנאי ועבר לשיר את השירים מתוך "לילה כיום יאיר", שלא על פי סדר הופעתם באלבום. כשהגיע לשירים המפורסמים יותר כל הקהל הצטרף אליו ועם האפקטים של התאורה נוצר רגע על חושי. "את השיר הבא אני רוצה לשיר עם אבא" הוא אמר לפני שהתחיל את "כוכבי בוקר" בו שילב הקלטה של אביו יצחק. "אני לא שוכח את האחים הקטנים של האלבום הזה", אמר בהתייחסו לשני האלבומים האחרונים: "יפה כלבנה" ו"לשונות של אש", מהם שר את שירי הנושא וכן את "גנב" ופרגולה". 

השירים האחרונים הוקדשו לאבא, האישי והאלוהי וההופעה נחתמה עם "אב הרחמן" שהשתלב בטבעיות עם "אבא". אביתר ולהקתו נפרדו  מהקהל ובהחלט נשאר טעם של עוד. בדרך  חזרה למחוז חפצי חשבתי כי בכל מקום "לאורך הנחל שנובע בי, מבין העצים עומד הבית שלי".   


יום שבת, 19 בינואר 2019

המפלגות בישראל לאן?


"תחת דמוקרטיה, כל מפלגה תמיד מקדישה את מרב הכוחות שלה כדי לנסות ולהוכיח שהמפלגה השנייה אינה ראויה להנהיג, ושתי המפלגות בדרך כלל מצליחות, וצודקות".
- הנרי לואיס מנקן 

אז למי אתם מצביעים בבחירות הקרובות? נתניהו? לפיד? גנץ? גבאי? בנט? והרשימה עוד ארוכה. נדמה שבמערכות הבחירות מאז תחילת המילניום ההצבעה הינה פרסונלית - גוליבר בפרונט והגמדים אי שם מאחור. נראה שאותיות ושם המפלגה שעל פתקי ההצבעה מעולם לא היו מיותרים יותר. השיח סביב הפוליטיקאים נהיה רדוד, כבר לא מדברים על אידאולוגיה ועל דרך אלא רק על מאן דהו. 

הבחירות נהיו זירת התגוששות דואלית: אבי גבאי הצהיר לאחרונה שזה הוא נגד נתניהו, יאיר לפיד אמר משהו דומה. זה לא מפלגת העבודה ויש עתיד נגד הליכוד, גם אם בסקרים זה לכאורה נראה כך. אני נשאל רבות לאורך השנים: "למה אתה מצביע לביבי?". נכון שהוא ראש המפלגה (הייתי מעדיף שיהיה מישהו אחר), אבל בכנסת האחרונה היו עוד 29 חברי סיעה שכל אחד מהם לטובה או לרעה עשה משהו. בכל בחירות מקדימות במפלגה יש לי את הזכות לתת את קולי לרשימה של מתמודדים המייצגים בצורה מיטבית את דעותיי. אני מסתכל על התמונה הכוללת.  

אני רוצה לדעת מה מצעה של כל מפלגה ומה היא מציעה לנו בשלל נושאים: ביטחון, כלכלה, רווחה, חינוך, תרבות, בריאות ועוד. לצערי, ציבור הבוחרים לא יזכה לרוב לקבל תשובה פשוטה מהמפלגות לשאלה: "אז מה אתם מציעים?". יש בין 15-10 מנדטים "צפים" שאינם נאמנים למפלגה כזו או אחרת ויש בהם אנשים שהצביעו למשל ליאיר לפיד כי הוא "חתיך, אהבתי לקרוא את הטור שלו בעיתון והוא אחלה מנחה בטלוויזיה". אותם אנשים פרסו לו שטיח אדום למשרד האוצר והתאכזבו ממנו קשות כשר, עד כדי הענשה של אובדן מנדטים בבחירות 2015. 

אני בספק אם הם שאלו את עצמם האם כל אחד, מוצלח ככל שיהיה במגזר הפרטי, ראוי שיהיה סביב שולחן הממשלה. בהשפעת תוכניות הריאלטי גם הפוליטיקה שלנו מתחילה להיראות ככזו, כבית "האח הגדול". בשביל אייטם במהדורות החדשות או כותרת בעיתון, נבחרינו יוצרים פרובוקציות כדי להישאר בשיח הציבורי כי הם חזקים מול ארגוני הטרור/ ערביי ישראל/ השמאלנים/ בית המשפט/ הצבא - מחקו את המיותר.

המפלגה שלי וראשה גם חוטאים בזה. החל מאי הגדרת מצע בחירות בטענה המגוחכת כי חוקת המפלגה היא למעשה המצע. מדובר בלא פחות מאחיזת עיניים. אתייחס לשני סעיפים מרכזיים בחוקה: ב. "התמדה ביישובם ובפיתוחם של כל חלקי ארץ ישראל והחלת ריבונות המדינה עליהם" - הכוונה כאן היא לשטחי יהודה ושומרון. אני מסכים מאוד עם סעיף זה, אך בפועל הדברים קורים בצורה חלקית בלבד (ע"ע "ההקפאה השקטה" של הבניה) וסיכול מלמעלה של כל ניסיון להחלת ריבונות גם על גושי ההתיישבות. ה. "קיום משטר ממלכתי-דמוקרטי במדינה: הבטחת עליונות החוק" - ח"כים בולטים בליכוד מצפצפים על המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט. 

כידוע, רה"מ נתון לחקירות שאולי יניבו כתבי אישום, אז כדי להוכיח נאמנות אבסולוטית, צריכים להתייצב לצידו ולירות בליסטראות על מערכת אכיפת החוק. זה יקנה קולות בבחירות המקדימות ותפקידים בממשלה ובכנסת שנתניהו יחלק לנאמניו. הכל מתרכז סביב המנהיג הבלתי מעורער ומוצא פיו.

בכל מקרה, עד שהמאמר הזה יתפרסם, יקומו או יתפרקו עוד כמה מפלגות, מתמודדים יצטרפו או ינטשו מפלגות קיימות ובני גנץ יגיד משהו שלא אומר בעצם דבר. יאיר לפיד לא יישאר חייב ויציג סרטון עם אמירה דומה, ואותם אנשים מהליכוד יגידו ששניהם שמאלנים. נראה שהמילה "שמאלן" או "סמולן" נהייתה ביטוי גנאי למישהו שמתכוון למכור את המדינה לערבים ואת סבתא שלו גם. ספירלת השתיקה, מושג מוכר בלימודי התקשורת באקדמיה, מרחפת מעל כולנו. אנשים שחושבים אחרת מפחדים להתבטא ושומרים את דעתם לעצמם. 

הרי הכל נהיה שחור או לבן, הלנו אתה או לצרינו. ראו למשל את הסיסמאות של הבחירות הקודמות - "זה אנחנו או הם", "ביבי או בוז'י", "ליכוד גדול מול כל השמאל". כבר לא מתמודדים בצורה עניינית עם טענות בר הפלוגתא אלא עושים לה דה-לגיטימציה ושופכים עליו זפת עם נוצות. אולי כשמן כן הן; המפלגות עסוקות בלפלג במקום בלחבר אותנו. אחד מחבריי, פעיל במרצ בעברו העיד שמפלגתו הקצינה עד כדי כך שהוא לא יכול להצביע לה. היא הפכה לגוף פוליטי מנותק, לעומתי ואליטיסטי ולא עדכנה עצמה נוכח המציאות המשתנה. פשוט נשארה בתוך הבועה. 

אם כך, מה הפלא שעל פי נתוני מדד הדמוקרטיה הישראלית ל-2018 של המכון הישראלי לדמוקרטיה "זוכות" המפלגות רק ל-16% אמון מצד הציבור היהודי בישראל (צה"ל הלא דמוקרטי נמצא במקום הראשון עם 89%). אותו ציבור רואה חדשות ושקוע בתוך הרשתות החברתיות בהן הפוליטיקאים בעיקר מכפישים אחד את השני, רבים על זוטות ובעיקר נותנים הרגשה שהם לא שליחי הציבור ששלח אותם לבית הנבחרים. אחת ההשלכות עלולה להיות מסוכנת - האדישות. הרי אם גם ככה יש עוד מאותו דבר, או פשוט אותו דבר, אז מה הטעם ללכת ולהצביע? 

אני פחות מקבל את הגישה הזאת כי היא עלולה להיות מנוצלת על ידי גורמי אינטרס בעלי כוח שיחדירו לכנסת פוליטיקאים מטעמם ויגנבו איתם ביחד סוסים, או משאבי טבע השייכים לכולנו. תסמכו על הלוביסטים שלא נחים לרגע. ההצבעה היא אולי ההשפעה האחרונה של הציבור על דבר מה במדינתו, גם אם הייאוש נעשה יותר נוח. 

ווינסטון צ'ירצ'יל אמר בצדק בזמנו ש"הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום". אז אולי יש לנו "צרות של עשירים", להתלונן וליהנות מהשיטה שמאות מיליונים בעולם כמהים לה. תנצלו את הפריבילגיה הזו, ולכו להצביע.  



רולטה רוסית והאופוזיציונר שמת פעמיים

ה"בחירות" שהתקיימו לאחרונה ברוסיה היו הצגה עלובה כל כך שגם הדרמטורג בתיאטרון הקטן ביותר במוסקבה לא היה טורח להעלותן כמחזה. הצאר הר...