מלחמה ללא אות וללא שם - 20 שנה ליציאה מלבנון

20 שנה חלפו מאז נסגרו השערים בגבול לבנון אך אלה שהיו שם ושירתו במוצבים ברצועת הביטחון עדיין נשארו בנפשם בארץ הארזים. ארץ יפיפיה, שגם אני הייתי בה מספר שבועות בתקופה אחרת, אך גם מסוכנת וחסרת רחמים לאלה ש"התארחו" בה. נוכח משך זמן הלחימה ואופיה רבים קוראים ללבנון וייטנאם או אפגניסטן של ישראל. עדיין לא ברור מה עשינו שם לא פחות מ-18 שנים. רבים מאלה שהאמינו בעינים עצומות במסר השלטים: "המטרה - ביטחון ליישובי הצפון" התחילו עם הזמן ובראייה מפוכחת לאחור לפקפק בכך. מלחמת לבנון הראשונה הסתיימה רשמית ב-29 בספטמבר 1982 עם גירושם של מחבלי אש"ף מביירות, רובם לטוניס ומיעוטם לסוריה. לכאורה, מטרותיו של מבצע שלום הגליל הושגו במלואן, וכמו לאחר מבצע ליטאני, אפשר היה  להחזיר את כוחותינו. זה לא קרה ועד היום לא ברור מדוע. 

אחת הסברות הנפוצות היא שישראל נאלצה לקחת על עצמה להיות מגינת הנוצרים המארונים, במיוחד לאחר חיסול מנהיגם באשיר ג'ומאיל - כשבועיים לפני נסיגת אנשיו של עראפת. ממשלתנו עדיין קיוותה ליצור סדר חדש במדינה השסועה הזאת, אך ככול שנשארה יותר כך המאיסה את עצמה על המקומיים בני כול העדות. ייתכן גם שעצם ההימור על הנוצרים היה שגוי, כי עד מהרה הפלנגות התגלו כמשענת קנה רצוץ והיה כדאי לאמץ לחיקנו דווקא את השיעים, שהיו העדה הכי נרדפת בלבנון וקיבלו את חיילי צה"ל באורז ובקריאות שמחה כמשחררים, אי אז בתחילת יוני 1982. כך או כך, ההמנעות מקבלה של החלטה חותכת לכאן או לכאן היא זו שסיבכה אותנו בלבנון ל-18 השנים הבאות.   

מוצב הבופור בשנותיו הראשונות. צילום: ברקאי וולפסון, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

המכות נחתו במהרה והן היו קשות. ב-11 בנובמבר 1982, לפי כמה עדויות, שיעי צעיר בשם אחמד קסיר התנגש עם מכוניתו בבניין הממשל הצבאי הישראלי בעיר צור וגרם לפיצוץ ענק שהוביל לקריסת הבניין. באסון הזה נהרגו 91 איש, רובם הגדול אנשי כוחות הביטחון שלנו. ועדת חקירה ממלכתית והשב"כ קבעו כי הקריסה קרתה בגלל פיצוץ גז ועד היום זו הטענה הרשמית. חיזבאללה, השלוחה השיעית החדשה של איראן בלבנון, הפכה את המחבל לגיבור לאומי ולשאהיד. אנשי "אל-מוקאוומה" (ההתנגדות) בראשות חוסיין מוסאווי והשייח' מוחמד חוסיין פדאללה אתגרו יותר ויותר את תנועת אמל ממנה פרשו, והכריזו על ג'יהאד נגד הכוחות הישראליים בלבנון. הם שאבו השראה כנראה מהמוג'הידין באפגניסטן, שבאותן שנים נלחמו מלחמת גרילה נגד הצבא האדום שפלש ב-1979 למדינה הצחיחה והקשוחה הזו. הארגון השיעי הלבנוני שם לעצמו למטרה להקיז כמה שיותר דם ישראלי.  

פינוי נפגעים מהריסות בניין הממשל הצבאי בצור, 14/11/1982. צילום: מיקי צרפתי, אוסף ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

ההתחלה של אותו ג'יהאד לא הייתה יעילה במיוחד. היו אלה בעיקר הסתערויות נואשות על מוצבי צה"ל וצד"ל שעלו בהרוגים רבים לתוקפים ואילצו את שולחיהם לשנות טקטיקה. מפקדי החיזבאללה הבינו שנקודת התורפה של כל צבא מודרני היא התמודדות מול לוחמת גרילה. עד מהרה החל שימוש במכוניות תופת, מטעני צד, צליפות וכמובן ירי קטיושות על יישובי הצפון. אסון צור השני שאירע ב-4 בנובמבר 1983 היה פועל יוצא של כך. אז כבר לא היה ספק לגבי כלי הנשק - מחבל מתאבד במשאית עמוסה ב-500 ק"ג חומר נפץ שפוצץ אותה סמוך למפקדת צה"ל ומג"ב בצור. בפיגוע נהרגו 60 אנשים. נוצר תקדים שילווה את ישראל עוד שנים רבות.   

"ארגון הג'יהאד האיסלאמי" (אחד השמות הראשונים של חיזבאללה) קיבל עליו את האחריות לפיגוע שאירע כעשרה ימים אחרי הפיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות, אז שתי משאיות תופת הנהוגות בידי מחבלים מתאבדים שפרצו אל אזור המגורים של חיילים אמריקנים וצרפתים, התפוצצו וגרמו למותם של 305 אנשים. תוך חמישה חודשים עזב הכוח הרב-לאומי את לבנון וזה היה ניצחון מורלי אדיר לפונדמטליסטים השיעים. ה"מוח" שעמד מאחורי הפיגועים היה לבנוני שיעי בן כ-20 בשם עימאד מורנייה. בתוך זמן קצר הוא יהפוך לארכי-טרוריסט בינלאומי, מס' 2 בחיזבאללה ואיש הקשר הבכיר למשמרות המהפכה האיראניים. עד חיסולו בפברואר 2008, יהיה מורנייה אויב מר של ישראל וישדרג את ארגונו לצבא טרור חמוש עד העצם בעשרות אלפי טילים המכסים כול נקודה בישראל. התפוח לא נפל רחוק מהעץ, ובנו ג'יהאד הלך בעקבותיו. מורנייה הבן חוסל גם הוא בינואר 2015 לאחר שניסה להקים תשתית חיזבאללה בגולן הסורי.  

עימאד מורנייה בצעירותו כמובוקש של ה-FBI

ראשי המדינה וארגוני הביטחון הישראליים הבינו עוד בראשית 1983 שאין תוחלת של ממש בנוכחות צה"ל בעומק לבנון. הסיבות היו אסטרטגיות, כלכליות ופוליטיות. הביקורת הציבורית על המשך האבידות נתנה את אותותיה והמדינה הייתה נתונה במשבר כלכלי עמוק שהתבטא באינפלציה מרקיעת שחקים, קריסת בורסת המניות והבנקים. רה"מ מנחם בגין היה במצב נפשי קשה, הסתגר בביתו והתנתק מהמציאות. ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון. למרות שהוא לא אושרר על ידי הצד הלבנוני, נקבע כי ישראל תיסוג דרומה, תפנה מחנות ומוצבים ותיערך מחדש בקו נהר האוואלי שמצפון לצידון.   

טנקי צה"ל בהרי השוף, 1983

הסיבות שצוינו קודם, אסון צור השני, כאמור, ואירועי טרור נוספים הביאו את ממשלת שמיר-פרס להחליט על נסיגה נוספת ולהערך ביוני 1985 ברצועה צרה, ברוחב של כמה ק"מ, מצפון לראש הנקרה ועד רכס החרמון. הרצועה הזאת נקראה "אזור הביטחון" מפאת תפקידה לספק ביטחון לתושבי הצפון. בנקודה זו מתחילה למעשה המחלוקת לגבי התועלת של ההערכות הזאת. היה זה מארג שתי וערב של מוצבי צה"ל וצד"ל על הגבול, לא רחוק ממנו, ואף 20 ק"מ ממטולה - הנקודה בה הוקם המוצבים עיישיה וריחן, שהיו בסמוך למובלעת הנוצרית בג'זין.  

הסמל של אזור הביטחון היה כמובן מוצב הבופור שהיה לרגלי המבצר הצלבני העתיק עליו נלחמה בגבורה סיירת גולני בשל"ג ונפלו שם שישה מלוחמיה. בין התעלות והבטונדות נראה נוף מרהיב של צפון ישראל, נהר הליטאני והחרמון הסורי.   

מפת אזור הביטחון

עד היום לא ברור מתי המוצבים האלה הוקמו ומי נתן את ההוראה למקמם בנקודות שבהן היו. ידוע רק במעורפל שמוצב דלעת הראשון הוקם ב-1982 וריחן כעשור לאחר מכן. בין 1985 ל-1990 הוקמו היתר. מה שהיה ככול הנראה זה הקמה זוחלת של המוצבים. תחילה היה מחנה קטן על הר או גבעה ועם הזמן הוסיפו לו תעלות קשר, מבני מנהלה ומגורים ולבסוף בונקרים וביצורי בטון בגלל הירי התכוף של החיזבאללה. כול מוצב כזה נועד לשכן פלוגת חי"ר או יחידה חטיבתית מיוחדת, כשלצידה כמה נגמ"שים, מחלקת טנקים וחיילים שלא עסקו ישירות בלחימה כמו אנשי חימוש, לוגיסטיקה, תצפיתנים, קשרים ועוד. 

מוצב דלעת, 1998

מוצב ריחן, 1995

הרעיון תחילה היה פשוט: רוב הכוח הלוחם שיאייש את המוצבים יהיה מורכב מאנשי צד"ל וכמה מאות חיילי וקציני צה"ל יתנו לו גיבוי. במערכת הביטחון לא רצו להמשיך להיתפס כ"צבא כיבוש" בארץ זרה, מטבע הדברים, המקומיים הם אלה שצריכים להגן על אזור מחייתם. אנשי צה"ל מצידם, סיפקו לצד"ל תחמושת, כלי רכב, מדים וערכו להם אימונים בסיסיים. כבר מלכתחילה הייתה בעיה עם ההתארגנות הרב-עדתית האקלקטית הזאת. מייסד צבא לבנון החופשית, מייג'ור סעד חדאד וממשיך דרכו בצד"ל הגנרל אנטואן לאחד קיבצו נוצרים, שיעים, סונים ודרוזים בארבעה גדודים מרחביים שפוזרו ברחבי אזור הביטחון. בעיות הנאמנות לא איחרו לבוא והיו לא מעט לוחמים, בעיקר שיעים, שהופעלו כסוכנים על ידי חיזבאללה ואמל. היכולת הקרבית שלהם לא הייתה במיטבה, וזאת בלשון המעטה. הרצון הטוב לבדו לא הספיק.   

לוחמים ומפקדים מצה"ל ומצד"ל 

התקפות נגד מוצבי צד"ל היו עניין שבשגרה וצה"ל נאלץ לשלוח עוד ועוד מלוחמיו כדי שיתנו גיבוי עוצמתי לבעל בריתו הלבנוני. כבר ב-1983 הוקמה יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) שבין תפקידיה העיקריים היה השת"פ עם צד"ל ותיאום הלחימה נגד ארגוני הטרור. שני הצדדים היו אומנם בעלי ברית, אך כמו עם הפלנגות במבצע של"ג, לצד"לניקים היה נוח שצה"ל עושה עבורו את העבודה השחורה, את עיקר הלחימה. נוצר מצב בו צד"ל היה תלוי לחלוטין בצה"ל, שלחם נגד ארגון טרור שהלך והשתכלל כי למד היטב את האויבים שלו. ניתן לומר - במקום לייבש את הביצה, הרגנו יתושים ונתקענו בבוץ שלה, עם תכלית שלא מתגשמת.   

הכניסה למפקדת יק"ל במרג' עיון

מוצבי צה"ל באזור הביטחון הזכירו במשהו את בסיסי האש של האמריקנים בג'ונגלים של וויטנאם. המוצבים היו "ארץ לעולם לא" עם חיילים בני כעשרים בשירות סדיר שחיפשו אקשן ופעילות קרבית משמעותית כדי להוכיח את עצמם בתור "גברים". מסוף שנות ה-80 ועד אמצע שנות ה-90 מי שחיפש לצבור ניסיון קרבי - מצא אותו בלבנון. מתגייסים דרשו להגיע ליחידות שהוצבו בקביעות באזור הביטחון. המארבים, ההתקלויות והמבצעים המיוחדים היו משאת נפש. הלוחמים באמת הרגישו שגם במארב בגבעה נידחת בצפון מזרח רצועת הביטחון, הם מגינים בגופם על מטולה, מנרה, אביבים, חניתה והשאר בצפון. 

כול יום החל ב"כוננות עם שחר" בו הלוחמים התעוררו זמן קצר לפני הזריחה ועיבו את העמדות במוצבים ובכלים המשוריינים. החשש היה שאלה הן "השעות המתות" בהן מחבלים יכולים לחדור למוצב בחסות ערפל, והיו דברים מעולם. בהמשך הבוקר בוצעה "פתיחת ציר" במטרה לוודא שהמחבלים לא הטמינו מטענים או הציבו מארב בדרך למוצבים. זה היה עניין קריטי במיוחד בשל הסיבה כי אנשי החיזבאללה חיפשו לפגוע ברכבי האספקה הרכים שהביאו מזון, מים וציוד. פגיעה במשאית יכלה להביא למשל לימים רבים בלי מים או תחמושת. הצבא הפיק מסקנות והשתמש במשאיות משוריינות שחלקן כונו ספארי ונועדו להסעת חיילים. בצידי הדרכים הוצבו מיגוני בטון. אך החיזבאללה למד אותן וייצר מטענים עוצמתיים יותר שפיצוצם הביא לנפגעים רבים, יחד עם שימוש בטילי נ"ט מתקדמים או ישנים יותר כמו הסאגר.  

"פתיחת ציר" ברצועת הביטחון בגזרה המזרחית, 1993

במהלך תקופה לא מבוטלת הדרך היחידה להיכנס ולצאת מלבנון הייתה באמצעות שיירות. בדרך כלל היו אלה טנקים או נגמ"שים שהיו המלווים החמושים שאבטחו את הנסיעה על הציר ובינהם נסעו משאיות האספקה והספארי. כל שיירה הייתה פרויקט מורכב, שלמרות התכנון המדוקדק, נסמך לבסוף על המזל. הלוחמים יצאו הביתה בסבבים - למשל, 17 יום במוצב ו-4 ימים בבית. אך עיכובים כאלה ואחרים כמו מזג אוויר סוער או תקיפת שיירה גרמו לחיילים העייפים להיתקע עוד כמה ימים או אפילו שבועות במוצב כי לא הייתה אפשרות לארגן שיירה חליפית בהקדם.  

צריכים לזכור גם משהו שהוא בלתי נתפס כיום - חיילינו ביצעו תעסוקה מבצעית בארץ אויב, התקשורת שלהם עם המשפחה הייתה מוגבלת מאוד, הם היו צריכים להיות מוכנים תמיד ולכן ישנו במשך ימים ארוכים במדים ובנעליים בתוך בונקרים שנקראו צוללות בגלל צורתן המעגלית. היו כאלה שלא סיפרו להוריהם שהם נמצאים במוצב שכוח-אל בלבנון ובדיוק אמורים לצאת למארב שנופל על הלילה הכי קר בשנה. הם הרגישו שאף אחד "בארץ" לא מבין אותם. כש"הביאו אוזניים" - הרגו כמה מחבלים, הכריזות "יציאה, יציאה" ו-"נפילה, נפילה" התייחסו לפצמ"רים שנפלו גם ב"לבן", "אדום", "ירוק" וכד' - עמדות השמירה במוצבים. השמירות של 04:00-02:00 היו ועודן הקשות ביותר. שועל, תן או חזיר בר שנעו בשיחים באמצע הלילה יכלו לגרום להקפצות מוצב ונראו כמו מחבלים זוחלים ממרחק באמצעי התצפית הטרמיים.   

האמר ממוגן וספארי על כביש לבנוני

הסלמה משמעותית הייתה באביב ובקיץ 1993. בחודשים אפריל ומאי של אותה שנה נהרגו 9 חיילים בתקריות שונות בדרום לבנון. היו אלה אירועים של הפעלת מטענים, היתקלויות עם מחבלים וירי נ"ט. חיזבאללה החליט להרחיב את האש וירה ב-20 ביולי קטיושות לעבר יישובי הצפון. רה"מ יצחק רבין והרמטכ"ל אהוד ברק החליטו להעלות את רף התגובה והחליטו לצאת למבצע "דין וחשבון". המטרה הייתה להפעיל לחץ על חיזבאללה ולהרחיק אותו מדרום לבנון באמצעות הפגזת כפרים שיעיים ותקיפות קומנדו של הכוחות המיוחדים נגד יעדים נבחרים.  

טנקים בדרך למבצע "דין וחשבון". צילום: ברקאי ערן יופה, דו"צ

המבצע הסתיים לאחר שבוע בהבנות מאוד בעייתיות: חיזבאללה קיבל למעשה היתר להמשיך לפגוע בחיילי צה"ל בדרום לבנון ולירות לעבר יישובי הצפון כול אימת שפעיליו או אוכלוסיה שקשורה אליו, נפגעו, גם אם בשוגג. האירוע המשמעותי הראשון לאחר "דין וחשבון" היה ניסיון הפריצה של לוחמי חיזבאללה למוצב דלעת ב-29 באוקטובר 1994 - מה שנודע לציבור הישראלי כ"אירוע דלעת". התקיפה הזאת הייתה בעלת משמעות מורלית גדולה לחיזבאללה בשל תיעוד וידיאו של ההתקפה ותקיעת דגל הארגון על אחת מעמדות המוצב. מעתה והילך, אנשי חיזבאללה דאגו לצלם התקפות על מוצבי צה"ל וצד"ל. ערוץ הארגון "אל-מנאר" שידר אותן והפיץ את הקלטות לכול מדינות ערב.

על רקע תעוזת המחבלים ולחימת הגרילה שלהם, החליטו בפיקוד הצפון לשנות תקליט ולהילחם בחיזבאללה בשיטות שלו. לשם כך הוקמה יחידת "אגוז" בינואר 1995 ביוזמת הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ואלוף הפיקוד עמירם לוין. "אגוז" הוקמה כיחידת גרילה שייעודה היה לתקוף את האויב בבסיסים או בנקודות הכינוס שלו. לשם כך בוצעו המון מארבים ובאחד הידועים שבהם, מבצע "נוף פראי", בספטמבר 1997 נהרג האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל הארגון חסן נסראללה שקיבל את התפקיד לאחר חיסול קודמו עבאס מוסאווי על ידי ישראל בפברואר 1992. בד בבד, דרש האלוף לוין גם משאר היחידות לחימה משמעותית ונחושה יותר. בצה"ל קצרו הצלחות, הרגו עשרות מחבלים והתחילו להרגיש שידם על העליונה. ממידע מודיעיני עלה כי לוחמי חיזבאללה מפחדים להיתקל ב"אריות מאגוז" ושאר לוחמי היחידות המיוחדות שלנו. הם הבינו שידם תהיה על התחתונה בלחימה פנים מול פנים ולכן נקטו בירי מרחוק של מרגמות וטילי נ"ט על המוצבים וכלי הרכב של צה"ל.  

לוחמי אגוז במבצע בדרום לבנון. צילום: דו"צ

האדי נסראללה במדי חיזבאללה

התגובה הצה"לית הביאה לירי קטיושות על הצפון, מה שהפר את ההבנות מ-1993 וקירב את ההסלמה הבאה. ביום העצמאות של 1995 ולקראת סוף אותה שנה שוב נורו כמה מטחים לעבר קריית שמונה והתושבים שהו ימים ולילות במקלטים. התהיות שנאמרו כמעט בלחש, עלו כעת בקול - במה עוזרים המוצבים אם הקטיושות חולפות מעליהם, אין ביטחון ליישובי הצפון והחיילים מגינים על עצמם מחיזבאללה.

מבצע "ענבי זעם" שהיה באפריל 1996 נועד בעיקר ליצור מחדש את ההרתעה מול חיזבאללה. ממשלת ישראל החליטה שלא להבליג עוד על ירי הרקטות, וכמו ב"דין וחשבון", תקף צה"ל מטרות חיזבאללה גם הרחק מהגבול בבקאע ובביירות. ישראל ספגה בשבועיים וחצי של המבצע לא פחות מ-777 רקטות ששיתקו את צפון הארץ. האירוע הזכור מ"ענבי זעם" הוא הירי הארטילרי לכפר קאנא שהביא בשוגג למותם של 102 אזרחים לבנונים וכמה חיילי או"ם. המראות הקשים מהכפר הביאו לתגובות זעם ולגינויים נגד ישראל בעולם. תוך כמה ימים, בלחץ כבד של המעצמות ומועצת הביטחון של האו"ם הושגו הבנות שהיו דומות מאוד לאלה של "דין וחשבון", למרות המחיר הכבד ששילם חיזבאללה יצא מההריסות והתהלל שהחזיק מעמד. האיסור על ירי של רקטות לעבר ישראל היה עבורו "המלצה", מה גם שהיא כבלה שוב את ידיה.  

רה"מ שמעון פרס עם לוחמי תותחנים במהלך מבצע "ענבי זעם"

עד 1997 הציבור הישראלי ספג בשקט יחסי את המחיר של 30-20 הרוגים בשנה בלבנון. קולות המחאה על השהייה ברצועת הביטחון היו כמו קול קורא במדבר ולא קיבלו מספיק הד תקשורתי. יותר מכך, היה קונצנזוס רחב לגבי הלחימה בארץ הארזים. "חילופי אש כבדים ברצועת הביטחון" - שם קוד תקשורתי ידוע להרוגים ופצועים - קיבלו לעיתים דיווח קטן בנפח של שניים-שלושה אינץ' בסוף העיתונים. המגישים במהדורות החדשות דיווחו בטון נוגה על עוד הרוג, והאדמה ברחבי הארץ לא רעדה, בנתיים. השמיים נפלו ב-4 בפברואר 1997.  

בשעה 18:48 באותו יום סגרירי המריאו שני מסוקי יסעור משדה התעופה במחניים כשעליהם 73 לוחמים ואנשיי צוות אוויר שהיו בדרכם למוצבים בופור ודלעת. ב-18:59, שלוש דקות לאחר שהם קיבלו אישור לעבור את הגבול, נעלמו שני המסוקים מהמכ"ם. מסוק 357 לבופור התרסק בנחל ליד קיבוץ דפנה, ומסוק 903 לדלעת - בשאר ישוב. לא ברור עד היום מה הייתה הסיבה לתאונה הנוראית. ככל הנראה הטייסים איבדו קשר עין אחד עם השני, המסוקים היו קרובים מידי והתנגשו.  

זירת ההתרסקות בשאר ישוב, יום אחרי האסון. צילום: ראובן קסטרו

האובדן הכי קשה של צה"ל בהקשר של רצועת הביטחון היה בכלל מחוץ ללבנון והחיילים נהרגו שלא בלחימה, אך זה לא היה משנה. אסון המסוקים היה אחד יותר מידי עבור הציבור הישראלי, שפחות ופחות הבין מדוע שולחים חיילים בדרכים מסוכנות לתעסוקה מבצעית מסוכנת הרחק מהבית בלבנון. קולות המחאה הבודדים התקבצו לארגון "ארבע אמהות" שדרשו להחזיר את "הבנים" הביתה. החיילים במוצבים היו במצב לא פשוט והיו כאלה שהרגישו כמו "ברווזים במטווח".  

אסון השריפה בנחל הסלוקי באוגוסט 1997 בו נשרפו למוות 5 לוחמי גולני במהלך מבצע, וכמה ימים לאחר מכן, אסון השייטת בו נהרגו 11 לוחמי היחידה בפשיטה באנצרייה שלחוף לבנון, הוסיפו עוד יותר לתנועת המחאה. הקריאות לצאת מלבנון, או לפחות הסכמה לכך הגיעו משני צידי המפה הפוליטית. בינואר 1998 הכריז שר הביטחון יצחק מרדכי מהליכוד כי ישראל תהיה מוכנה למלא אחר החלטת האו"ם 425 שהתקבלה אחרי מבצע ליטני ולסגת לקו הגבול הבינלאומי. התנאי שלו היה החלת ריבונות לבנונית גם בדרום המדינה.  

"ארבע אמהות" קיבלו זמן מסך יקר ורואיינו בעקביות ברדיו על ידי שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה. השידורים האלה הגיעו גם לעיני ולאוזני ראשי חיזבאללה שמצאו שעת כושר ללחוץ על ישראל בבטן הרכה. חיילים קרביים שלא פקפקו במשימתם ברצועת הביטחון היו "הילדים של כולנו" והיוצרות התהפכו: ההורים יוצאים להגנת ילדיהם, שעם הנשק, האפוד והקסדה. גדול המתנגדים למפגינים היה מפקד יק"ל הטרי תא"ל ארז גרשטיין, אחד הקצינים המזוהים מכול עם הלחימה בלבנון. באחד הראיונות בערוץ הראשון הוא אמר כי ההפגנות בישראל יוצרות איום על חיי החיילים בגלל שהן מעודדות את החיזבאללה.   

ארגון "ארבע אמהות" בהפגנה. צילום: ישראל סאן

ארז גרשטיין כמפקד יק"ל. צילום: הארץ

כך או כך, כחודש לאחר הצהרתו של השר מרדכי, שיגר חיזבאללה פצצות מרגמה לעבר מוצב כרכום שבגזרה המערבית של רצועת הביטחון והביא להרג של שלושה חיילים. בצה"ל הבינו שהמיגון הקיים לא מספיק והתחילו בפרויקט "חומות של תקווה" במסגרתו מוגנו ובוצרו מוצבי צה"ל וצד"ל. הלחץ הציבורי הביא את הצבא להוציא פחות ופחות מבצעים נועזים כדי לצמצם את סיכון החיילים, שהתרעמו וטענו שהם מתבזבזים על עבודות מוצב ועמדות שמירה שהפכו למטרות צליפה. 

במהלך השנה שכיהן גרשטיין כמפקד יק"ל הוא היה הקול הדומיננטי בעד המשך ההיאחזות ברצועת הביטחון, יהיה המחיר אשר יהיה. יחד איתו חלק את העמדה מפקד חטיבת גולני שמואל זכאי שאף מעד בלשונו וקרא לארגון המחאה הנשי "ארבע סמרטוטות" ונכווה על כך ברותחין. אלוף הפיקוד באותה תקופה היה גבי אשכנזי כך שיצא ששלושה גולנצ'יקים מחוספסים וקשוחים הובילו את הלחימה בדרום לבנון, אותה הכירו כמו את כף ידם. ב-28 בפברואר 1999 נסע גרשטיין עם החפ"ק שלו וכתב קול ישראל אילן רועה במרצדס ממוגנת ליד מוצב כאוכבא שבגזרה המזרחית. מטען רב עוצמה שהופעל על הרכב לא הותיר ליושביו כול סיכוי. פחות משבוע לפני כן נהרג מפקד סיירת הצנחנים איתן בלחסן במהלך פעילות מבצעית בקלעת ג'בור שבאזור מוצב ריחן. יחד איתו נהרגו עוד שני קצינים שהסתערו על מחבלים.  

שמואל זכאי (במרכז) עם גבי אשכנזי (משמאל). צילום: יואב גלאי, דו"צ

עופר שרון, אחד הלוחמים בסיירת, דווקא סירב להסתער. מאוחר יותר אמר בראיון ל"הארץ": ידעתי שמי שיורד למטה, לא חוזר. ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית". דבריו עוררו סערה רבתי ונודע כי אמו פעילה ב"ארבע אמהות", כך שברור ממי הושפע. היה ברור שהלך הרוח בארץ מחלחל למוצבים. ארז גרשטיין נתפס כבלתי מנוצח, ואם הוא נהרג אז כנראה כול אחד נמצא בסכנה ברורה ומיידית. זו הייתה רוח הדברים בראיונות חיילים, שלא לייחוס, לכרמלה מנשה. 

עלייתו לשלטון של אהוד ברק במאי 1999 הציב שעון חול על רצועת הביטחון לאחר שהבטיח כי ייסוג ממנה בהסכם עד יולי 2000. צמצום הכוחות ברצועת הביטחון החל כבר בחודשים הראשונים של אותה שנה במסגרת "תוכנית לבנון" של שר הביטחון משה ארנס בממשלתו של בנימין נתניהו. בינואר 2000 חוסל קולונל עקל האשם, מפקד הגזרה המערבית בצד"ל, על ידי חיזבאללה. מותם של מפקדים בכירים בצד"ל, לצד הדיבורים על הנסיגה ההולכת ומתקרבת החלישו מאוד את צד"ל, שנותר די בערפל ולא קיבל תשובות חדות וברורות מבעלי בריתו.  

במארס ניסה ברק לקדם מהלך מדיני עם הסורים ולעשות עסקה כפולה: הסכם שלום ונסיגה מלבנון. הנציגים של חאפז אסד התעקשו על המילימטר האחרון בחוף הכנרת והשיחות נכשלו. נקבע שהנסיגה תתבצע ללא הסכם ובאופן הדרגתי. קצינים בכירים בצה"ל לא הסכימו עם המתווה וביקשו להאריך את המהלך. בד בבד, הפעילות המבצעית ברצועת הביטחון הייתה כמעט משותקת והרצון היה "לא להיות החלל האחרון בלבנון". ב-11 בפברואר 2000 פגע טיל נ"ט בעמדת שמירה במוצב הבופור והרג את צחי איטח בן ה-19 מפלחה"ן גבעתי. 20 יום לפני הנסיגה, ב-4 במאי, נהרג מפגיעת טיל קטיושה נגד החימוש שקד עוזרי בן ה-25 שהיה במשימה בצד הלבנוני של הגבול באזור משגב עם. הוא היה זה שנעל את רשימת הדמים ברצועת הביטחון. 

המגמה החל מחודש מאי הייתה להעביר לצד"ל את רוב האחריות על אזור הביטחון, כפי שתוכנן להיות במקור. בימים הראשונים של החודש נוהלו מגעים לגבי נסיגות משותפות ממוצבים מסוימים, ובהם ריחן שהיה מבודד מתמיד. ב-15 וב-16 במאי פינה צה"ל את המוצבים טייבה ואותם והעביר אותם לידי צד"ל. לאחר יומיים תקף חיזבאללה את רותם שעל שפת הים התיכון וכשל בכיבוש המוצב לאחר שספג עשרות הרוגים ופצועים. באותם ימים החלו ראשי הארגון השיעי לארגן תהלוכות ושיירות רכובות של אזרחים ואנשי חיזבאללה מוסווים לעבר המוצבים. 

אנשי צד"ל לא יכלו לעמוד בשטף האנושי הזה ונטשו את מוצב טייבה והכפר בעל אותו השם ב-21 במאי. כך נפלו בידי החיזבאללה עוד ועוד מוצבי צד"ל והיה איום מיידי על מוצבי צה"ל, שמוקשו במאות מוקשים לקראת פיצוצם עם הנסיגה. לוח הזמנים הוקדם בבהילות והוחלט על נסיגה כוללת בלילה שבין ה-23 וה-24 במאי. היה זה לילה בו שמי דרום לבנון נצבעו בכתום כאשר מוצב אחר מוצב עלה בסערה השמיימה. אמצעי התקשורת חיכו בגבול לחיילים ברכבים ובכלים המשוריינים ששרו שירים וצעקו: "זה נגמר! אמא, חזרתי הביתה".     

ליל הנסיגה. צילום: אלי בן יעקב, לע"מ

חיילים לאחר היציאה מלבנון. צילום: אביהו שפירא 

אופן היציאה מאזור הביטחון נתפס לימים כבריחה ולא כיציאה מסודרת. רה"מ ברק התגאה שבמהלך הנסיגה "לא נשרט אף חייל" אך לידי חיזבאללה "הגיעו" מסמכים מסווגים, ציוד ואף רכבים ונגמ"שים. בבוקר ה-24 במאי 2000 יצאו החיילים האחרונים מלבנון והשער בגבול נסגר. באותו יום החלה טרגדיה אנושית כאשר אלפי אנשי צד"ל ובני משפחותיהם ברחו כמעט חסרי כול לעבר מעבר הגבול במטולה וזונבו על ידי אנשי חיזבאללה שלעגו להם, פשטו על בתיהם והרסו את רכושם. 

אנשי צד"ל ובני משפחותיהם במעבר הגבול במטולה. צילום: אביהו שפירא

יומיים בלבד אחרי הנסיגה הגיע מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה לעיירה בינת ג'בייל ל"חגיגות הניצחון על האויב הציוני" הוא נשא שם נאום בו פנה לפלשתינים וטען כי ישראל מבינה רק את שפת הכוח ושלמרות שבבעלותה נשק גרעיני ומטוסי קרב - "היא למעשה חלשה יותר מקורי עכביש". חצי שנה לאחר דברים אלה פרצה האינתיפאדה השנייה ויש המקשרים בין השפעת הנסיגה מלבנון לפריצת הטרור הפלשתיני הקשה. בכול אופן, התקוות לשכוח ולא לשוב יותר ללבנון לא התממשו. 

ב-7 באוקטובר חטף חיזבאללה שלושה חיילי צה"ל: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד באזור הר דב. למרות הבטחותיה, ישראל לא הגיבה בכוח על הפרת ריבונות חמורה זו. בשנים הבאות המשיך חיזבאללה להתעצם ולהתחמש וחשב שחטיפתם של חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב בגבול הצפון ב-12 ביולי 2006 תעבור ללא תגובה. נסראללה הודה שטעה ולא צפה מלחמה שנמשכה יותר מחודש, גרמה להרס רב ואילצה אותו לעבור להתגורר דרך קבע בבונקר. החיילים הסדירים של אזור הביטחון שבו ללבנון הפעם כחיילי מילואים. המעגל נסגר, לכאורה. 

בימים אלה, 20 שנה בדיוק אחרי הנסיגה ההיא אותם חיילים דורשים, ובצדק, הכרה רשמית בלחימה ברצועת הביטחון. קבוצה ייעודית בפייסבוק נותנת ביטוי לקולות וסיפורים שהוחרשו במשך שנים, לא עוד.