הפעם האחרונה בה נשמעו אזעקות ברחבי קייב ושאר ערי אוקראינה הייתה בקיץ 1941 בימים הראשונים של הפלישה הנאצית לבריה"מ. כיום זה נראה בלתי נתפס, אבל לוחמים רוסים ואוקראינים עמדו כתף אל כתף בחזית והשיבו מלחמה שערה לאויב ששטף אותם בלוחמת בליצקריג יעילה שבתוך חודשים ספורים העבירה את אוקראינה הסובייטית וחלקים נרחבים מהחלק האירופי של רוסיה לידי גרמניה ההיטלראית.
ב-77 השנים שחלפו מאז סוף המלחמה ההיא נראה היה שלא תפרוץ מערכה נוספת באירופה והסדרי הביטחון שנקבעו יחזיקו מעמד, במיוחד אחרי קריסת ברית ורשה והאימפריה הסובייטית שהיוו יריב קשה למדינות ברית נאט"ו. הברית הצפון אטלנטית ראתה כי טוב והרחיבה את שטחה לכיוון מזרח, מתוך קונספציה כי רוסיה של שנות ה-90 נחלשה משמעותית וצבאה המיושן והמתפורר לא ייסכן יותר את השכנים מעבר לגבול. ולדימיר פוטין שעלה לשלטון ביום האחרון של 1999 הבטיח לציבור הרוסי דבר אחד מרכזי - להשיב למדינה הגדולה את מעמדה המעצמתי והעוצמתי. חלקים נכבדים בציבור הרוסי קיבלו את המנהיג האולטימטיבי לראייתם, גם במחיר של רמיסת הדמוקרטיה.
טנקים רוסיים בדרך לאוקראינה. צילום: Russian Defence Ministry/Handout via REUTERS
את הצורך בחידוש ובשדרוג הצבא הבין הנשיא הרוסי הצעיר באוגוסט 2000 עם אסון הצוללת "קורסק" ואובדן צוותה באסון שנגרם ככל הנראה בשל תחזוקה לקויה של כלי השיט האסטרטגי. הביקורת הציבורית על רשלנות והזעם של משפחות הנספים, שהפנו אליו אצבע מאשימה, הובילו אותו לקבל החלטות ובמסגרתן השקעה תקציבית נדיבה ביותר. הצבא הרוסי היה אמור לעמוד בסטנדרטים של המאה ה-21. העוצמה המצטברת החריפה את הרטוריקה של פוטין נגד המערב השנוא והראתה את הצד התוקפני של הדוב הרוסי בגיאורגיה ב-2008 ובמזרח אוקראינה ובחצי האי קרים ב-2014. שינוי סדרי הביטחון הגלובליים התגבש כבר אז. פוטין ראה שהנשיא האמריקני החלש ברק חוסיין אובמה לא יבלום אותו במזרח אירופה ונעץ את ציפורניו בשטחים שמבחינתו חייבים להיות באזור ההשפעה או בשליטה ישירה של רוסיה. הניסיונות דאז הצליחו.
לנשיא הרוסי יש חזון אימפריאלי למענו הוא יעשה הכל, יהיה המחיר אשר יהיה. לאוקראינה יש מקום מיוחד בחזון השאפתני הזה. כמו ארץ ישראל עבור היהודים, קייב וסביבותיה נתפסות בתור הבסיס של האומה הרוסית - שם נוסדה רוס של קייב במאה ה-9 לספירה, הוקמה הכנסייה האורתודוכסית והמונרכיה הסלאבית העתיקה שהתרחבה בהמשך לשטחי רוסיה האירופית של ימינו. מוסקבה לא מוכנה להשלים עם העצמאות של קייב, וגרוע יותר מבחינתה - לאוריינטציה האוקראינית להצטרף לאיחוד האירופי ולנאט"ו. הרוסים רואים בכל תרגיל נאט"ו, מוגבל ככל שיהיה, כאיום על ביטחונם. ההבטחות של שני הנשיאים האוקראינים פורושנקו וזלנסקי לשחרר את חצי האי קרים ואזור דונבאס בכוח הזרוע, ועוד תחת המטרייה של הברית הצפון אטלנטית, יוצרים איום ממשי במוסקבה שמבינה שלא תוכל לפעול צבאית נגד אחת ממדינות הברית - צעד שעלול להוביל, לפי אמנת נאט"ו, למעורבות צבאית כוללת. גם אם מדובר בחזיון תעתועים, בקרמלין מתייחסים אליו בכובד ראש.
קתדרלת סופיה הקדושה על רקע העיר קייב. אתר מורשת סלאבית בן 1000 שנה. צילום: Dmytro Korolov / Shutterstock.com
ולדימיר זלנסקי. צילום: getty images
פוטין לא המציא דבר. עוד בתקופה הסובייטית השאיפה של המנהיגים הייתה להקיף את מדינת הענק בחגורת מדינות שייצרו חוצץ בינה לבין מדינות נאט"ו. אם אחת המדינות בחגורה הזאת אפילו לחשה מחשבות פרישה או רחמנא ליצלן, הקלת הקומוניזם הנוקשה ל"סוציאליזם בעל פני אנוש", אז הטנקים והחיילים הסובייטים נשלחו עד מהרה לרחובות בודפשט ופראג ב-1956 ו-1968 בהתאמה. מדינה, שבה ערך של פרה יותר גבוה מערך חיי אדם, יכולה לשלוח בלי למצמץ אלפי חיילים אל מותם בשדות הקטל של אפגניסטן וצ'צ'ניה. המטרה מקדשת את האמצעים והדם הרב שנשפך עליהם.
החייל הסובייטי או הרוסי הוא לא יותר מאמצעי להגשמת עקרונות אידיאולוגיים, הוא ה"משחרר" של האנושות ונושא הבשורה של ניתוץ הפאשיזם, האימפריאליזם וכל תפיסה אחרת המנוגדת לזו הרוסית. כך מחנכים את החיילים ברוסיה מרגע גיוסם, על "ברכי" סביהם ואבותיהם ששירתו בצבא האדום וניצחו את הנאצים. רק שלשיטתם הנאצים של היום לא נמצאים בגרמניה אלא באוקראינה השכנה. הערבוב הדמגוגי של ההיסטוריה המשוכתבת להווה המדוברר על ידי שופרות הקרמלין, יוצר מצג לציבור הרוסי לפיו מדובר לא במלחמה כי אם במבצע מוגבל ונקודתי לשחרור דונבאס והדחת הבובות המערביות מארמון הנשיאות בקייב.
ולדימיר פוטין בפגישה עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. צילום: SPUTNIK/AFP VIA GETTY IMAGES
ככל שהמלחמה נמשכת כך גדל פוטנציאל ההסתבכות של רוסיה. פוטין וראשי צבאו הקצו סדר כוחות מוגבל של כ-200 אלף חיילים למשימה, מתוך ציפייה למאמץ מבצעי מינימלי ולקבלת פנים אוהדת או כנועה של האוכלוסייה המקומית, מה שלא קרה בפועל - רחוק מכך. הצבא האוקראיני ויחידות הגנה אזורית, המבוססות על אזרחים שקיבלו נשק, משיבים מלחמה שערה ומקשים עד מאוד על הצבא הפולש, שנמצא ביתרון כמותי ואיכותי מובהק על יריבו. האכזריות הרוסית שבאה לידי ביטוי בין היתר בהפצצת מוקדים אזרחיים ומאות הקורבנות החפים מפשע, לא רק שאינם שוברים את הרוח האוקראינית אלא מחשלים אותה ומעלים עוד יותר את המוטיבציה לצאת להגנת המולדת.
אירוני ככל שזה ייראה, פוטין תרם המון לגיבוש הזהות הלאומית של העם היושב בין דונבאס להרי הקרפטים. העם הזה מאס סופית בכל זיקה "לאח הגדול" מעבר לגבול ופיצוץ מעברי הרכבת בין שתי המדינות הוא לא רק שריפת גשרים אלא שיוט מהיר ממזרח למערב, מהדיכוי של מדינת משטרה לחופש של הגדרה עצמית - רצון שהיושב בקרמלין לא רוצה להבין בשל אופיו הריכוזי והאוטוריטרי. ישנם כאלה שמקבילים את המלחמה הזו למלחמת העצמאות שלנו ולוקחים דוגמה מהסיפור הישראלי - מעטים מול רבים במאבק עם הגב לקיר כשהם לחלוטין לבדם.
חיילים מצבא אוקראינה. צילום: רויטרס
אולי אף אחד לא יודה בזה במדינות המערב, אבל המלחמה הזו משתלמת מאוד לחברות ברית נאט"ו, שלא באמת התאמצו לעצור את הרכבת הדוהרת אליה. בנתיים, רוסיה מקיזה את דמה ונחלשת צבאית וכלכלית, בדרך לקריסה מערכתית - מצב נוח מאוד לאירופה שנמצאת בפוביה מהדב איוון. מנגד, אוקראינה תהיה בוודאות קליינט של ארה"ב ושותפיה בעולם הישן, כך שמדובר פה בהרבה מאוד כסף שייכנס וייצא. סביר להניח שוושינגטון תפעיל מעין תוכנית מרשל לשיקום אוקראינה ותחזוק המשטר הדמוקרטי שלה - אלא אם כן הרוסים יצליחו לבצע הפיכה שלטונית בקייב, מהלך שנראה פחות סביר נוכח ההסתבכות של הפולשים ברחבי המדינה הגדולה באירופה. במהלך השבועות שאורכת המלחמה לא נראה מאמץ אמיתי לעצור את התוקפן. לביידן נוח להלקות את פוטין בסנקציות מבלי לירות לעברו אף לא כדור אחד, שיפתח מלחמת עולם שלישית. גם הסנקציות עצמן לא טוטליות, בשל התלות האירופית בגז ובנפט הרוסיים שעד כה לא נמצאה להם אלטרנטיבה. מדינות ברית נאט"ו הנמצאות בקרבה לגבול הרוסי ימשיכו להיות חזקות רטורית אך ייזהרו שלא להכניס את היד לקן הצרעות הענק.
השאלה שנותרת פתוחה היא מתי ירגיש הצאר הרוסי את האש המלחכת את שולי גלימתו. שילוב של אלפי הרוגים וציבור זועם שקורס כלכלית מסנקציות כבדות יכול להיות קטלני. מדיניות ההסתרה לא תהיה יעילה לאורך זמן בעידן המידע. גם לאחר חסימת פייסבוק וטוויטר, האזרח הפשוט ברוסיה ימצא את הדרך לקבל מידע מהימן והדיווחים בתקשורת הפרו-קרמלינית על הצלחות ב"מבצע מוגבל להגנת לוגנסק ודונצק" יישמעו פחות ופחות אמינים. כמו צמח נחוש שפורץ לאור מתוך האדמה, כמו מים חיים השוברים סלעים, כך ימצאו שוחרי החופש במדינת הענק המבודדת את הדרך לדעת את האמת. למשטרו של פוטין אין שום אפשרות לסגור הרמטית את המדינה ולנתק אותה מכדור הארץ.
לאנשים שכעת אין כלום לא יהיה מה לאבד אל מול אמצעי פיזור הפגנות ואף ירי חי. זה לא הרתיע את עשרות אלפי המוחים במהלך ניסיון המהפכה ב-1905 שבאה בעקבות התבוסה הרוסית במלחמה עם יפן. הצאר ניקולאי השני נאלץ לוותר על חלק מכוחו האבסולוטי ולהקים את הפרלמנט - הדומה בו ישבו לראשונה נציגי העם. הצאר הנוכחי חושש עד מאוד מסיטואציה דומה ויודע שיתקשה מאוד לבלום אותה כשתתפרץ בהיקף גדול במיוחד. ייתכן בהחלט מצב של הפיכת חצר, במיוחד כאשר מקורב לפוטין ירגיש את החרב על צווארו.
עצורה בהפגנה ברוסיה עם שלט "לא למלחמה"
מה יהיה הלאה? אפילו טובי המומחים לא יודעים והפרשנים שמומחים לרוסיה מהלכים בין הטיפות. כאן המקום להודות שטעיתי בהערכה הצנועה יחסית שלי במאמר הקודם, אך צרת רבים - חצי נחמה. איש לא דמיין שהמלחמה תתפתח כפי שהתפתחה, חרף המידע המודיעיני המדויק שהיה בידי בריטניה וארה"ב. ההצהרה של הנשיא הרוסי לפיה הסתיים השלב הראשון וכעת צבאו מתפנה לשחרור דונבאס, היא הודאה מסוימת בכישלון. סביר שלא תהיה "דה-נאציפיקציה" של אוקראינה ופירוז צבאה. אם כי גם האוקראינים מבינים שהרוסים ישאירו לעצמם הישגים טריטוריאליים כאלה ואחרים מצפון לחצי האי קרים ובדונבאס. אך הנזק לעולם דובר הרוסית בל יימחה. השפה, שפעם איחדה שטח של למעלה מ-22 מיליון קמ"ר, תישאר בחזקת מוסקבה וגרורותיה הנרצעות. פוטין רצה להקים מחדש את בריה"מ - ובכוח רב פירק אותה סופית לגורמיה.
