עולמו של מ"פ במילואים

"אנחנו מוכנים למערכה, ללא צל של ספק", אמר לי בראיון מיוחד המ"פ שלי במילואים רס"ן (במיל') בני פרנקל, שסומך על המפקדים והלוחמים בפלוגתנו. על השינויים ביחס לשירות המילואים: "כיום עושים את השירות פחות כדרך ציונית ויותר כחברית". האתגר המרכזי: "הנושא של הכשרת איש הצוות והמוכנות שלו ללחימה, דרושים אימונים נוספים"

כלל ידוע בעולם המילואים הוא כי ככול שעולים בסולם הדרגות והתפקידים, עושים משמעותית יותר ימי מילואים. תמיד עניין אותי לקבל את נקודת המבט של מ"פ המילואים הנדרש לעיתים להיות על מדי ב' עשרות ימים בשנה, ימים מאתגרים שגובים לא פעם מחיר אישי לא פשוט. שוחחתי לאחרונה עם המ"פ שלי רס"ן (במיל') בני פרנקל. הוא בן 34, נשוי באושר לרעות, אב לאלון, עמית ותמר (בני 5, 3.5 ו-3 חודשים בהתאמה) ועובד בבנק הדם – מד"א שבבית החולים שיבא, בתפקיד מהנדס תהליך של מוצרים ביולוגיים לחדרי ניתוחים. 

את בני הכרתי לראשונה לפני כשלוש שנים כשעברתי מפלוגת מילואים בחטיבה 401 לפלוגה כ' שבגדוד 7016 השייך לחטיבה 4. בשנים האחרונות הפלוגה מבצעת אימונים בלבד, לכן החיילים רואים אותו בעיקר בתדריכים לפני התרגילים ובשיחות הפלוגה. בשאר הזמן הוא מנהל את התרגילים וכמובן שאין לו יותר מידי זמן פנוי. לכן השיחה הזאת היא הזדמנות טובה לקבל תשובות לשאלות שוודאי עולות מדי פעם בראשו של כול לוחם שריון במילואים ובכלל.

ספר קצת על עצמך, איך הגעת להיות מ"פ מילואים?

"התגייסתי בשנת 2002 והתחלתי את השירות שלי בחטיבה 7, בגדוד 77, כשעוד היו בזמנו טירונות וצמ"פ (האימון המתקדם - צוות, מחלקה, פלוגה, ד.ב) בנפרד. את הטירונות עשיתי בסיירים ואת הצמ"פ בפלוגה ז' בנפח. לאחר מכן מיד אחרי הצמ"פ יצאתי לקורס מפקדים. שבועיים אחרי קורס המפקדים חזרתי לחטיבה כי לא עברתי את המבחנים הראשונים של קורס המפקדים. הגעתי לגדוד 75 למשך מחזור אחד, שם הייתי נהג טנק, שזה מקצוע המקור שלי. יצאתי שוב לקורס המפקדים וסיימתי כמצטיין הקורס. 

לאחר מכן עשיתי בה"ד 1, קק"ש (קורס קציני שיריון, ד.ב) ואחריו הגעתי לגדוד 82 בתור מ"מ, כשהגדוד היה לקראת סוף הלחימה בעזה בשנת 2004. עלינו אחרי זה צפונה ל"קו כחול" – תחילה להר דב ואחרי זה עברנו לרכס רמים וחזרה להר דב. זו הייתה פחות או יותר הפעילות המבצעית. 

הייתי מ"מ בגדוד במשך שנה ואחרי זה הגעתי לסיירים להיות מ"מ טירונים, כשאיחדו את הטירונות והצמ"פ במסגרת רצף ההכשרה. הייתי שנה בתפקיד ועוד ארבעה חודשים בתור קמב"ץ בגדוד 195, שהיה אז תחת פיקודו של גיא חסון, שהתחלף עם יאיר וולנסקי. סיימתי איתו תפקיד והשתחררתי. בסוף 2007 או תחילת 2008 קיימתי שיחה עם יניב שהיה אז מג"ד 7016 והוא אמר לי שהוצבתי אצלו בגדוד המילואים. 

יניב אמר לי גם שהראייה העתידית היא לבצע הסבה מטנקי מרכבה סימן 1 שהיו היחידה באותו זמן לסימני 4. ב-2009 עשינו את ההסבה לסימני 4. הייתי מ"מ עד סוף 2012 בסיום התעסוקה המבצעית באזור מצרים. אלצפן (גרנביץ) העביר לי את המפתחות להיות מ"פ. עברתי קורס מ"פים בסביבות 2014 אך הייתי מפקד הפלוגה בפועל מסוף 2012 תחילת 2013 ועד עכשיו".    

בני במהלך אימון באש

זאת אומרת שהתחלת ב(מרכבה) סימן 2, "ירדת" לסימן 1, ואיך זה היה לעשות את ההסבה לסימן 4?

"בסוף זה לא שונה. טנק זה טנק ולא משנה מאיזה כלי לאיזה כלי אתה עובר, אני מניח בטח במרכבות. הבסיס הוא אותו בסיס, אך הטכנולוגיה שבצריח משתנה מאוד. לכן ההתאמה שצריכים לעשות המ"פ, המ"מ, המט"ק  (מפקד טנק) והלוחם בטנק, ובוודאי במערך המילואים, היא אדירה. 

זה לא רק כשאני הייתי צריך לעשות את המעבר מסימן 2 לסימן 4, ההתאמה דרושה גם כיום כשאני נמצא בסימן 4, עדיין הטכנולוגיה מתקדמת בצורה די מהירה, במיוחד כול נושא המענ"ק (מערכת לניהול קרב). כול שנה וחצי-שנתיים אנחנו עוברים רענון או הסבה כזאת או אחרת של המענ"ק וזה בעצם חדש לכולנו, גם למי שהיו במקור בסימני 4. בתקופה הזאת זה מתייצב פחות או יותר".    

האם אתה חושב שהטכנולוגיה המתקדמת, העכשווית, של חיל השריון מוטמעת היטב בפלוגה?

"היא מתקדמת. להגיד שמוטמעת היטב – לא. תלוי גם מה צריך להיות מוטמע. אם זה מבחינת רמת המענ"ק, אז כן, היא מוטמעת היטב. ברמת הטכנולוגיה של "מעיל רוח" – לא, וכנראה גם לא יהיה בשנים הקרובות, מאחר ואין ספק שגדודי הסדיר צריכים לקבל את התעדוף, מה גם שהם נמצאים עם הטנקים בפעילות יומיומית ואינטנסיבית, אם זה בגבול הצפון או בעזה. המענ"ק מוטמע היטב בשנה שנתיים האחרונות, לפחות בגדוד שלנו. אני לא יודע מה קורה עם גדודים אחרים בחטיבה".       

טנקים של הפלוגה באימון בצאלים, יולי 2018

  

אציג לך תסריט אפשרי ולא בדיוני בכלל. מחר מלחמה בצפון, הפלוגה מוקפצת לגבול לבנון או לרמת הגולן. האם לדעתך אנחנו מוכנים למערכה?

"לפי דעתי אנחנו מוכנים למערכה, ללא צל של ספק. אמר את זה גם אלוף פיקוד צפון יואל סטריק שבדיוק סיים את תפקידו. אנחנו מוכנים למערכה הן ברמת המפקדים והן ברמת החיילים".   

מה לדעתך מייחד את הלוחם בפלוגה?

"בסופו של דבר, כפי שאני רואה את מערך המילואים, אני חושב שלפחות כיום ובשונה משנים קודמות, מעטים החיילים, ואני חושב שגם המפקדים, שעושים את שירות המילואים שלהם כאיזושהי דרך ציונית. הם עושים יותר את שירות המילואים שלהם, נקרא לזה, יותר בדרך החברית. פה יש איזשהו סיכון להגיד את זה כי למלחמה אתה לא יוצא עם חברים, אתה צריך לצאת עם פלוגה. אבל ככול שאתה מחזק את הקשר הזה בין החברים, את ההדדיות ביניהם ואת המחויבות של האחד לשני, אני חושב שזה קיים היום בצורה מאוד מאוד חזקה בפלוגה. רואים את זה לא מעט במפגשי הפלוגה שאנחנו עושים בנפרד מימי המילואים שלנו, זה בסוף מה שאני רואה שכן יחזיק. אני חושב שראינו את זה לא מעט ב"צוק איתן"; אנשים נשברו כי כנראה שהפלוגות והצוותים היו פחות מלוכדים. זה מה שאני חושב שיחזיק את הפלוגה הזאת, את הלוחמים והמפקדים שלה במלחמה הבאה".     

צוות מהפלוגה במשטח הטנקים בצאלים

בהמשך למה שאמרת, מה עוד היית משפר בפלוגה?

"מה שהייתי משפר בפלוגה או לפחות מנסה לשפר, זה את רמת מוכנות החייל הפשוט ללחימה. בסופו של דבר מפקדים היום מתאמנים לא מעט ברמה הטקטית, אך אני לא יכול להגיד שהמון. אבל ברמת החייל, אני חושב שלחיילים דרושים אימונים נוספים, גם אם זה לא על טנקים אלא רק על סימולטורים. לא תמיד זה מתאפשר בגלל ימי מילואים. כל יחידת מילואים מקבלת כמות ימי מילואים מוגדרת מראש. ברמת החייל בסוף, בקצה – מי שנמצא ונלחם בטנק זה לא רק המפקד שנמצא בכיפת המפקד אלא הצוות שאיתו בתוך הטנק. לכן ככול שרמת המוכנות שלהם למלחמה מבחינה מקצועית יורדת, כך גם יורד תפקוד הטנק. לכן אני חושב שמה שצריך להיות הרבה יותר טוב זה הנושא של הכשרת איש הצוות ופחות הרמה הפיקודית". 

לוחמים מהפלוגה באימון בשומריה, יולי 2018 צילום: דו"צ

האם צה"ל הגדול משקיע מספיק לדעתך במערך המילואים?

"לא יודע. מאחר ואני לא יודע כמה הוא משקיע ברמת הסדיר מול המילואים מבחינת התקציבים ושאר הדברים, אז אני לא יודע לשים את זה על הפרק. אני כן יודע שלצה"ל יש תעדוף ביחידות הלוחמות שלו במילואים ולכן יכול להיות שיחידות המילואים שלנו מקבלות קצת יותר תעדוף בגלל המשימות האופרטיביות שלהן, אך קשה לי לבדוק זאת. בסוף המבחן יהיה בלחימה".    

בני באימון מפקדים בצפון צילום: רומן וולפסון

איפה אתה רואה את עצמך בתור מפקד בעוד כמה שנים?

"אני מניח שאני אסיים את תפקידי בגדוד, אך לא בתור מג"ד".

זאת אומרת שאתה מסתפק כרגע בתפקיד מ"פ?

"בתפקיד מ"פ או בתפקיד סמג"ד או קצין אג"ם. כרגע אני לא רואה את עצמי בתור מג"ד, גם בגלל מחויבויות אחרות, אבל דברים תמיד משתנים".

יש לך עוד משהו להוסיף לקוראים?

"מקווה שיהיו פחות מלחמות. אבל אני בטוח שצה"ל יהיה איתן גם בכול המלחמות הבאות".

20 שנה לבר מצווה - ילד עם עול מצוות

לילד החילוני הממוצע, אני לצורך העניין, בר המצווה הוא טקס מוזר ומביך. זה מתחיל משינון קטעים ופסוקים עתיקים בשפה מוזרה, לבישת פריטים דתיים שבדרך כלל אינם בשימוש היומיומי ועד לגולת הכותרת - עמידה בפני אולם או בית כנסת שלם ושירה תוך זיוף מפואר בעת העלייה לתורה וקריאת ההפטרה, קטע מספרי הנביאים שבתנ"ך שקוראים בתום הקריאה בפרשת השבוע ותוכנו של קטע זה קשור לתוכנה של פרשת השבוע או למועד קריאתה. מה לי ולכל אלה..

למי שיש פחד במה האירוע אף יכול להיות טראומטי במיוחד. שבועות לפני זה אני עוד זוכר את עצמי קם מוקדם בבוקר והולך בחוסר חשק לבית הכנסת השכונתי בחיפה כדי ללמוד אצל הרב. למזלי, היה לי בכל זאת קצת רקע מסורתי כי בכיתות ג' ו-ד' נאלצתי לדאבוני ללמוד בבית ספר חרדי ושם קיבלתי מנה גדושה של כתבי קודש בשיעורי התורה. 

מאז סבא רבא שלי מצד אמא, הייתי ככל הנראה הילד היחיד, בשני הדורות האחרונים של המשפחה, שחגג בר מצווה. אבא ושני הסבים שלי גדלו בבריה"מ האתאיסטית וחוץ מזהות יהודית בסיסית לא ידעו כמעט דבר על מסורת ישראל. כשהגיע תורי לציין את המועד המיוחד, ההורים שלי לא ידעו ממש מה לעשות בנדון, אף אחד גם לא הסביר להם. 

לא היו להם את האמצעים הכספיים לשכור אולם ולהזמין איזה רב נודע בעשרות אלפי שקלים. לכן החגיגה שלי, אם אפשר לקרוא לזה כך, הייתה צנועה ביותר. המשפחה שלנו הייתה ועודנה קטנה ביותר וחוץ מדוד רחוק ואת שתי הסבתות שלי לא היה את מי להזמין. שאר המוזמנים היו חברים של ההורים וכמה חברים שלי מהכיתה שהגיעו מוקדם בבוקר יחד עם שאר המתפללים לבית הכנסת "היכל חנה".  

אני ואבא

בזמן שקרני האור חדרו דרך החלונות הוויטראז' של בית הכנסת ישבתי עם אבא באחת השורות הקדמיות ונמצא בלחץ שאני לא זוכר כמותו. הרגשתי שכל עיני הנוכחים בבית הכנסת מופנות אלי ובוחנות כל סנטימטר ממני. עברתי פעם אחר פעם על הטקסטים שאצטרך לקרוא. כשהרב קרא לי לעלות לבימה לא ראיתי שום דבר בצדדים, הכל נראה לי מטושטש כאילו הייתי במרכז קרוסלה מסתובבת או ברכבת הרים. 

התפילין ממש לחץ לי על היד והרגשתי את פעימות הלב בקצות האצבעות, לא בדיוק תנאים אופטימליים להופעה ראשונה בפני קהל רב. וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה... שרתי בקולי קולות ובזיוף ניכר על בימת בית הכנסת.  

עם המשפחה, זמן קצר לאחר הטקס

"כיוונתי אליך את הסוכריות שזרקתי מלמעלה", אמרה לי בצחוק בסוף הטקס אחת מהבנות בכיתה. האמת שלא שמתי לב לזה אפילו, כאילו שעברתי באיזו דלת מסתובבת. בכניסה לבית הכנסת היה קצת כיבוד קל ומיהרתי לקחת איזה מאפה כי הייתי ממש רעב מהבוקר. חזרנו הביתה לאחר מכן, ואני זוכר שמתנות בר המצווה שלי היו בעיקר בגדים, שרובם היו גדולים עלי. על טיול לחו"ל, כמקובל אצל משפחות ישראליות רבות, הייתי יכול רק לחלום ולחכות עוד עשר שנים, אחרי הצבא. 

אז עכשיו אני יכול לשאת את עול המצוות ותהיתי עם עצמי האם זה משנה במשהו את חיי. התשובה היא שלא, לפחות לא מיד, כי נשארתי אותו ילד שהייתי. מה שכן, אני מבין לחלוטין ניצולי שואה החוגגים מעין טקס בר מצווה כי פספסו את שלהם. הם חוזרים להיות נערים בני 13, שאולי יכלו להיות. הטלית של אבא שלי מהטקס ההוא מלווה אותי בכל יום הכיפורים. בתי הכנסת מתחלפים והיא נשארת, כמו מסורת ישראל. 

הניצחון במלחמת העולם השנייה בעיני הרוסים כיום

"ברוסיה הועתק למרחקים גבול־הסבל האנושי, המקובל בחלקי עולם אחרים כגבול האחרון, אשר האדם התרבותי יכול לעמוד בו. העתקת גבול־הסבל איננה פעולה 'אידילית'; אולם יש לזכור, כי הודות לה, בעיקר הודות לה, עמדה רוסיה נגד אגרוף הפלדה הנאצי ולא נשברה תחת מהלומותיו, אלא אף אפשרה את ניפוצו". - מנחם בגין, מתוך "המרד", עמוד 23 

כבר 74 שנים שיום הניצחון, המצוין ב-9 במאי הנו יום בעל חשיבות כמעט דתית ברוסיה, ברוב מדינות חבר העמים ובפזורה של יוצאי האימפריה הסובייטית ברחבי העולם. באירוע זה נשזרים שתי וערב העצב והשמחה, הניצחון הגדול ב-1945 אך גם התבוסות של הצבא האדום בחודשים הראשונים והקשים מנשוא של 1941. אלה היו ארבע השנים של מה שמכונה "מלחמת המולדת הגדולה" או "המלחמה הפטריוטית הגדולה" כפי שנהוג לכנות אותה בישראל ובמקומות רבים בעולם. ברית המועצות שילמה מחיר כבד בכל המובנים: בסביבות ה-25 מיליון חיילים ואזרחים הרוגים; אלפי ערים, עיירות וכפרים שהופצצו, הופגזו ונהרסו עד בלי היכר; חקלאות ותעשייה על שלל תוצרותיהן שחלקן נפל לידיים גרמניות וחלקן האחר הושמד על ידי הסובייטים הנסוגים במערב המדינה במסגרת אסטרטגיית ה"אדמה החרוכה". לאחר הניצחון, למדינה הגאה אך החבולה לקח עשרות שנים להשתקם. עד היום מוצאים שרידי חיילים או ציוד צבאי הקבורים באדמה.     

חגיגות ה-60 לניצחון, מוסקבה 2005

עם התפרקות ברה"מ, נפתחו הארכיונים מאותן שנים גורליות ואפשרו להיסטוריונים ולחוקרים צבאיים מהמערב הצצה נדירה וכמעט לא מצונזרת בשעותיה הקשות של מדינה שנלחמה על חייה. ברוסיה עצמה, חדשות לבקרים יצאו ספרים שהטילו ביקורת חריפה על ניהול המלחמה מצידם של סטלין, הסטאבקה (המטה הכללי) ומפקדי הצבא על שלל יחידותיו. אחד מהמבקרים הידועים היה ולדימיר רזון, המוכר בשם העט כוויקטור סובורוב, קצין מודיעין סובייטי שערק לאנגליה ב-1978. סובורוב טוען באחד מספריו כי סטלין הוא זה שרצה לתקוף את היטלר קודם ולא ההפך. לדבריו, הוא התבסס על חומר ארכיוני שהצליח להשיג בעודו משרת בתפקיד הרגיש בצבא האדום. 

התאוריה שלו עוררה זעם רב ברוסיה ולא התקבלה על ידי החוקרים הצבאיים המובילים. מאז סוף המלחמה ברוסיה דבקים בגרסה כי הצבא לא היה מוכן להתקפה הנאצית וכי היה לו ציוד מיושן שהחיילים לא היו מיומנים בשימוש בו. בנוסף הטיהורים של סטלין באמצע שנות ה-30 פגעו קשות בשדרת הפיקוד, והמפקדים החדשים שמילאו עד מהרה את השורות לא היו מקצועיים ומנוסים מספיק. 

סובורוב גורס, ועלי לציין כי יש בזה הגיון מסוים - לאור פריסת הענק של שני הצבאות זה מול זה בגבול המשותף ביניהם, שהצבא האדום לא היה מוכן למגננה אלא להתקפה על גרמניה ואירופה. הוא השווה מבחינה כמותית ואיכותית את אמצעי הלחימה והראה שאצל הסובייטים, נכון ל-21 ביוני 1941, היה את הציוד הרב והמתקדם ביותר, לא רק מול גרמניה הנאצית אלא גם ביחס לכמה צבאות מערביים.    

שבויים של הצבא האדום באזור מינסק, קיץ 1941

כל מי שמתעניין או מבין באסטרטגיה יודע שיש הבדל עצום בהיערכות להגנה או להתקפה - במיוחד כשמדובר בצבא עצום של יותר מ-2.5 מיליון חיילים. תארו לעצמכם אוניה גדולה ששטה במהירות וצריכה לשנות כיוון בגלל סכנה כלשהי. לוקח זמן לא מבוטל מרגע סיבוב ההגה ועד להצלחת התמרון. המפקדים, ממפקד הכיתה ועד מפקד החזית חושלו באש. שכר הלימוד שולם לעתים באלפי חיילים שנהרגו בקרב אחד. קורסי הפיקוד קוצרו לחודשים ספורים והיו לרוב תאורטיים כי הניסיון המבצעי היקר הושג ממילא בחזית.  

אחרי עלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון בשנת 2000 הסתיימה הפתיחות הביקורתית ביחס למלחמה. כפטריוט רוסי, יודע הנשיא רב העוצמה לפרוט היטב על מיתרי הרגש של עמו. את תשומת הלב למצב הכלכלי הקשה של רוסיה מאז שנות ה-90 הפנה פוטין אל ההיסטוריה המפוארת שלה וקידש אותה. מלחמת המולדת הגדולה עברה קנוניזציה באמצעות ממסד הנשיאות והכנסייה הפרובוסלבית ששבה אל גדולתה אחרי עשורים רבים של דיכוי מצד הממסד הקומוניסטי.   

ולדימיר פוטין עם וטרנים בכיכר האדומה, 9 במאי השנה צילום: RIA NOVOSTY

החוקרים יישרו קו עם השלטון ואימצו גרסה שבחלק מהמקרים משכתבת ממש את ההיסטוריה. הבנתי זאת מקריאה של כמה ספרים שיצאו בשנים האחרונות ומשיחות עם אנשים מביני עניין ברוסיה. לדוגמה, ישנה התעלמות מסוימת מהסכמי ריבנטרופ - מולוטוב שנחתמו באוגוסט 1939 בדבר אי ההתקפה בין גרמניה הנאצית לבריה"מ וחלוקת השטחים ביניהן בפולין בארצות הבלטיות, בפינלנד וברומניה. 

נושא שיתוף הפעולה הסובייטי - נאצי הפורה עד פרוץ המלחמה ממש, ב-22 ביוני 1941, הוא עניין שמאוד לא נוח לרוסים רבים. בריה"מ סיפקה לגרמניה מחצבים ומוצרים שונים, אימנה בשטחה את קציני הוורמאכט ואף שקלה להצטרף לציר ברלין - רומא. ישנה גם התעלמות מטבח יער קאטין שבפולין באביב 1940 במסגרתו הסובייטים הוציאו להורג 22,000 אזרחים וחיילים פולנים, שנמנו עם מעמד הבורגנות הגבוהה והאינטליגנציה הפולנית. רק בשנת 1990, בהיותה בשלבי פירוק והתנערות מן הממשל הקומוניסטי, הודתה ברית המועצות באחריות לטבח ולניסיונות להעלמתו. בנובמבר 2010 הודתה רוסיה רשמית שהטבח נערך בהוראתו של סטלין. 

עניין נוסף שמטואטא מתחת לשטיח הוא אלפי מקרי ביזה ואונס שביצעו חיילי הצבא האדום בשטחים שנכבשו במזרח גרמניה ב-1945, למרות שיצאה פקודה מפורשת שלא לעשות פשעים אלה. היו דיווחים על כך שגם מרשל גאורגי ז'וקוב, אחד ממפקדי החזיתות ומקורבו של סטלין, הוציא מגרמניה כמה קרונות רכבת עם רכוש שערכו היה מיליוני מארק גרמני. גורמים ברוסיה הצדיקו את המעשים והסבירו שזוהי למעשה נקמה במעשי הגרמנים בשטחי בריה"מ הכבושים בשנות המלחמה.  

משיחותיי בשנים האחרונות עם צעירים ברוסיה בוגרי מוסדות אקדמיים, הבנתי עד כמה מלחמת העולם השנייה בכלל ומלחמת המולדת הגדולה בפרט נלמדות בצורה שטחית במערכת החינוך שלהם ובאקדמיה. הם הופתעו שאני כישראלי יודע יותר מהם, גם אם הידע שלי להערכתי הוא בסיסי ומוגבל. היו כאלה שלא ידעו כלל על אירועי מפתח כמו הקרב הגורלי על מוסקבה בסתיו - חורף 1941, המצור בן ה-872 ימים על לנינגרד בשנים 1941-44, קרב סטלינגרד בשנים 1942-43 ועוד. לימודי ההיסטוריה הלאומית שלהם מזכירה במשהו את המצב של המקצוע הזה בישראל: חסר עומק, מקוטע ומיועד לקבלת ציון עובר בבחינות הגמר.   

קרב במבואות סטלינגרד, קיץ 1942

בהתאם לנרטיב של ממשל הרוסי במשל שנים רבות, יום הניצחון הוא הזדמנות לבטא לאומיות וגאווה על כך שמישהו מהמשפחה נלחם והיה שותף לניצחון. מחזה נפוץ הוא ברוסיה להלביש ילדים קטנים במדים של הצבא האדום ולקחת אותם למצעדים צבאיים או לאנדרטאות הרבות הפרושות ברחבי המדינה. אחד מערוצי הטלוויזיה הממלכתיים אף הנהיג שתי מסורות: להצמיד לדש הבגד את "סרט גאורגי" (אין קשר לז'וקוב) בצבעים כתום-שחור המסמלים את צבעי סרטי המדליות של הלוחמים, ומצעד "הגדוד בן האלמוות" בו בני משפחה נושאים את תמונות יקירם שהשתתף במלחמה ונפטר. כשמרבית הווטרנים נושקים לגיל 90 ומעבר לכך, המחזה המוכר והמרגש בו הם צועדים במדים ועם המון מדליות הופך להיות פחות ופחות נפוץ. בנוסף, ברוסיה נוהגים לשגר זיקוקים, להניח זרי פרחים על קברי חיילים שנהרגו במהלך המלחמה ומתקיימת דקת דומייה לזכרם. ערוצי הטלוויזיה משדרים תכניות העוסקות במלחמת העולם השנייה ובאירועי היום.    

וטרן ו"לוחם צעיר", הכיכר האדומה, 9- במאי השנה. צילום: RIA NOVOSTY

אי אפשר כמובן בלי הצד היהודי. בשורות הצבא האדום ויחידות הפרטיזנים נלחמו כחצי מיליון חיילים יהודים. 198 אלף מתוכם נהרגו בשדות הקרב, מתו מפצעיהם או הוכרזו נופלים שמקום קבורתם לא ידוע. 131 יהודים זכו לתואר ועיטור הגבורה הגבוה ביותר– גיבור ברית המועצות. שבעה יהודים הועלו לאחת הדרגות הגבוהות ביותר בצבא הסובייטי – הגנרל-קולונל. ב-27 בינואר 1945 שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי יחידה של הצבא האדום שמפקדה היה מאיור (רב-סרן), יהודי בשם אנטולי שפירו. הסיפור היהודי במלחמה ובשואה מגיע גם לסרטים הרוסיים בשנים האחרונות, מה שלא היה בתקופה הסובייטית.

בארץ, בין היתר בגלל שרבים מהווטרנים היהודים ששרדו את המלחמה עלו במהלך השנים לישראל, יום הניצחון על גרמניה הנאצית וציונו מעוגנים רשמית בחוק שהתקבל בכנסת בשנת 2017. רוסיה גם מאוד מעריכה את האופן בו מציינים בישראל את יום הניצחון, כולל אנדרטאות שהוקמו בארץ לאורך השנים; בחניכה של אחת מהן בנתניה אף נכח פוטין בעצמו. הנשיא הרוסי דואג לציין זאת בכל פגישה עם בכיר ישראלי. נתניהו היה בין המנהיגים הבודדים שהגיעו למוסקבה ב-9 במאי בשנה שעברה, וזה סוקר בהרחבה בתקשורת הרוסית.  

צעדת הניצחון בחיפה, השנה