לא קל להיות תושב דרום תל אביב בעשור האחרון, ואולי בכלל. אנשי השכונות הקשות, שכבר התרגלו להזנחה של העירייה, נאלצים להתמודד עם אורחים לא קרואים מהיבשת השחורה. אף אחד לא שאל כמובן את התושבים האם הם יהיו מוכנים לקבל שכנים ששונים מהם בתכלית. ל"אורחים" הללו מסתבר אין שם אחד, הכל תלוי בהשקפה האידאולוגית; ההגדרה הנפוצה היא מסתננים, כי הרי עברו את הגבול בצורה בלתי חוקית. פעילי זכויות האדם, אנשי השמאל יפי הנפש קוראים להם בצורה כוללנית פליטים או מבקשי מקלט.
בשנות השיא של הסתננותם היו בארץ, כ-65 אלף אפריקאים, לרוב מסודן אריתראה. בשנת 2011 לבדה הגיעה הכמות הגדולה ביותר - 17,299 אנשים. במהלך 2013-14, בזכות גדר הגבול החדשה בין ישראל למצרים, נבלמה כמעט לחלוטין ההסתננות לישראל מכיוון אפריקה. כיום שוהים בארץ כ-38 אלף מסתננים אשר מפוזרים בעיקר בתל אביב, אילת, ערד ואשדוד. עיר הבירה הלא-רשמית שלנו מכילה את הרוב. לא תמצאו אותם כמובן בשכונות המבוססות של צפון העיר..
הממשלה באמצעות רשות האוכלוסין וההגירה מציעה, לדעתי, הסדר הוגן: לעזוב את הארץ, ועוד לקבל 3,500 דולר וכרטיס טיסה על חשבון משלם המיסים הישראלי. בזכות הלב החנון והרחום של שופטי בג"ץ, המדינה נאלצת לסגור גם את מתקן השהייה בדרום, בטענה שמתקן זה פוגע בזכויות אדם. בדמוקרטיות גדולות בהרבה מישראל מתייחסים בצורה הרבה פחות הומנית למהגרים בלתי חוקיים; ארה"ב למשל יורה בהם כאשר הם על גדר הגבול, ואוסטרליה שולחת את הסירות של האומללים, הרחק מהיבשת הקטנה, ולפעמים בכך חורצת את גורלם למוות בטוח. המדינות הליברליות הוותיקות נוקשות מאוד עם מהגרים.
אצלנו, מתקן שהייה עם חופש תנועה ודמי כיס של 500 ש"ח בחודש הם סיבה טובה לעשרות, אם לא יותר, עתירות לבית המשפט. רובן ממומנות בכספים זרים, לרוב של מדינות אירופאיות, במטרה להשפיע על מדיניות הפנים של ישראל. המדינה מתקשה להתמודד עם העתירות האלה בהתאם לכך נוצרת סחבת. מה שלא ברור לי הוא מדוע הוסעו רבבות מסתננים לאזור התחנה המרכזית בתל אביב ופשוט הושארו שם לגורלם. המחדל החל בדיוק בנקודה הזאת כי רשויות ההגירה לא ניהלו וככל הנראה גם לא מנהלות כל מעקב אחר מקום מגוריהם החדש.
השכונות הדרום-תל אביביות נווה שאנן, שפירא, התקווה וקריית שלום הפכו למוקדים של פשיעה חמורה והפצת מחלות. לשם המחשה, המשטרה פרסמה כי בשנת 2011 נפתחו כ-1000 תיקים פליליים למסתננים באזור תל אביב, וכמות התיקים ומקרי הפשיעה מכפילים עצמם משנה לשנה, ב-2012 כבר נפתחו יותר מ-2,000. אלימות קשה, שוד, סמים, הטרדות מיניות, אונס ואף רצח הם מחזות שכיחים. תושבי השכונות התלוננו לא פעם כי הם מפחדים לצאת מהבית אחרי שקיעת החמה. כיוון שלמסתננים אין תעודות מזהות, קשה להתחקות אחרי הפושעים, למשטרה אין מספיק מקורות מידע בתוך קהילות הזרים.
בעניין הבריאותי, המסתננים לרוב לא חוסנו במדינות מוצאם ולכן ישנה בקרבם נשאות של כמה מחלות זיהומיות כמו איידס, שחפת חצבת ואבעבועות רוח, הם גם לא זכאים לביטוח בריאות ממלכתי של המדינה. מנהלי בית חולים איכילוב הגדירו זאת בזמנו כ"פצצת זמן בריאותית" שמעמידה בסכנת הדבקה את האוכלוסייה הישראלית בכללותה.
המסתננים חיים בצפיפות רבה בינם לבין עצמם ובין התושבים המקוריים של השכונות. המתח מבעבע כמו לבה בהר געש. לצערי, תושבי השכונות הפכו להיות חלק מהחצר האחורית של המדינה, והמקום הכי נמוך בתל אביב. הפגנות הזעם והכאב של התושבים הוצגו בתקשורת כמלאות בגזענות ושנאת זרים. פוליטיקאים, בעיקר מהימין הפופוליסטי והקיצוני, ניסו לנצל את המצב הטעון כדי לגרוף עוד קולות ולהקים בסיס פוליטי לקראת מערכת בחירות נוספת. לעומת זאת, מהצד השמאלי של המפה הפוליטית גילו הזדהות כמעט מלאה עם המסתננים, או כפי שצוין קודם, הפליטים או מבקשי המקלט, כהגדרתם. תכנית הממשלה ליציאה מרצון של המסתננים מישראל הוצגה כגירוש ומסכן חיים.
לאחרונה חתמו 36 אנשי רוח על עצומה בה קראו לממשלה "לא לחולל אסון הומניטרי", בקריאה דומה יצאו גם כמה ניצולי שואה, הם פנו ללב היהודי של ראשי המדינה. לא אתפלא אם מאחורי הקלעים פעלו אותם ארגוני זכויות אדם על מנת להפעיל מניפולציה על הציבור. לדעתי המצב של היהודים טרם השואה והמסתננים הוא לא בר השוואה ואף מקומם. ליהודי אירופה לא היה לאן לברוח כי שערי כל המדינות ננעלו בפניהם. כידוע, הנאצים השתמשו בכך כדי ליזום תכנית זדונית להשמדת עם.
על פי הגדרות של האו"ם, פליט הוא זה שבורח מסכנת חיים ממדינה אחת לשכנותיה. המסע הארוך של גברים צעירים דווקא לישראל מעיד בעיקר על הרצון לשפר איכות חיים, כי ידוע לכל שבישראל המערבית יחסית הרבה יותר טוב מאשר למשל במצרים השכנה. אפשר גם להבין את הסירוב של המסתננים לעזוב למדינות מסוימות באפריקה - הרי זוהי פגיעה משמעותית באיכות החיים ובאפשרויות הפרנסה. הייתי מבין את אנשי השמאל ופעילי הזכויות, לו היו דואגים לארח בביתם את "מבקשי המקלט" בתור דוגמה אישית, אבל במציאות זה רחוק מכך, לרוב זה מסתכם כמס שפתיים צבוע שמתעלם מהמצוקה של עניי עירם.
המוסר הנעלה כביכול הוא על חשבון תושבי דרום תל אביב. אני מעריך כמובן את אלה המקדישים מזמנם בהתנדבות ומסייעים ככל שניתן למסתננים, אך זה כמו לשים פלסטר על פצע שותת דם. אני מבין שנוח יותר לטמון את הראש בחול ולא ללכלך את הידיים בסוגיה חברתית-לאומית נפיצה, אך זוהי השעה של המדינה לקחת אחריות ולנהל מדיניות עקבית ונחושה למען אלה הזקוקים לה יותר מכל, אזרחיה שלה. כפי שמובא בספר ההלכה "ספרי": "באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. בארצך, יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ".
קרדיט צילום: מאי גולן
