"יש קבוצה אחת בירושלים/ שאותה אני אוהב/ ואיתה אלך באש במים/ ואתן לה את הלב"..
עשרות אם לא מאות פעמים נשאלתי איזו קבוצה אני אוהד בארץ. כשהתשובה הייתה - בית"ר ירושלים, מעניין היה לראות את הבעות הפנים ואת הרמת הגבות. אני אכן לא נראה כמו אוהד בית"ר קלאסי, אם אפשר בכלל לתייג אוהד כזה. אמצעי התקשורת יעשו עבורכם את העבודה: יציגו את האוהדים האלימים, המקללים והגזענים שבאים גם מעדות מסוימות, אבל אף פעם, או כמעט אף פעם, לא תראו במרקעים אוהדים כמוני; אנשים משכילים, שקטים ואינטליגנטיים שברגע מסוים בחיים התאהבו בצבעים מסוימים, בשחקנים שנהפכו לגיבורי ילדות ומצאו את הפינה שלהם ביציעים, כחלק מהחוויה הקולקטיבית של להיות חלק ממשהו גדול מכם, בדומה להגעה להופעה של זמר או להקה אהובים; הקהל נהפך להיות לגוף אחד ששר ביחד ומדקלם את אותן המנגינות. לא פלא שרבים מגדירים את הכדורגל כסוג של דת, רק שישנו ויכוח על מי זה ה"אלוהים"..
הסיפור שלי עם בית"ר התחיל לפני כ-20 שנה בדירה חיפאית ממוצעת של חבר שמשחר ילדותו היה אוהד הקבוצה. יחד איתו, היינו חבורת ילדים חובבי כדורגל ש"נדבקו בווירוס" הבית"רי. עבורנו ההגעה של בית"ר לאצטדיון הישן בקריית אליעזר הייתה סוג של חגיגה. לא יצא לי אז להגיע למשחקים וקינאתי בחבריי שכן זכו לעשות זאת. אני ראיתי את הקבוצה רק בטלוויזיה. אומנם חיפה היא עיר "אדומה" אך רוב חובבי הכדורגל בה אוהדים את מכבי חיפה עם התלבושת הירוקה. הפועל האדומה והצנועה היא הקבוצה של תושבי הקריות, ושל אלה שרוצים אולי להיות ייחודיים במשהו, סוג של הליכה נגד הזרם אם תרצו. גם לי, מאז ועד היום, יש סימפתיה להפועל חיפה בעיקר בגלל היותה ה"אנדר-דוג" של העיר, לא אשכח את השמחה האצורה שהתפרצה בקרב האוהדים האדומים בעת הזכייה ההיסטורית של הפועל באליפות היחידה שלה עד כה, בעונת 1998/99. ליבי, בכל אופן, נצבע בצבע צהוב.
להיות אוהד בית"ר, לפני הכל, זו אמירה פוליטית והזדהות עם מחנה מסוים. הרי בית"ר - ברית יוסף תרומפלדור - היא במקור תנועת הנוער שהקים זאב ז'בוטינסקי, מנהיג מחנה הימין הרוויזיוניסטי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. סמל המנורה המפורסם שעל חולצת הקבוצה הוא גם סמל התנועה. בשנותיה הראשונות, מנהלי הקבוצה ואף חלק מהשחקנים עצמם היו קשורים בקשר ישיר להסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית (ההצה"ר) ולזרוע הצבאית שלה - ארגון האצ"ל בהנהגתו של מנחם בגין הכריזמטי. ניתן להגיד שהגרעין הראשון של אוהדי הקבוצה התגבש במסגרות הפוליטיות הללו; לא הייתה הפרדה בין ספורט לפוליטיקה. מנגד, אגודת הספורט של הפועל הייתה חלק מההסתדרות וממפא"י. בימים ההם גם נוצרה היריבות המפורסמת בין בית"ר לקבוצות הפועל השונות. בית"ר ייצגה את אנשי הימין ה"חירותניקי" שהודרו והופלו לרעה, מול אנשי הפועל שייצגו את הממסד ה"מפא"יניקי" וההסתדרותי. ניצחון של בית"ר על הפועל קיבל משמעות עמוקה יותר מ"סתם" ניצחון במשחק כדורגל. זה היה ניצחון של הנדכאים והמופלים על האליטה ששלטה אז בארץ.
כאמור, תנועת החירות של בגין ואיתה בית"ר, התנועה והקבוצה, הפכו להיות לגופים שנשאו את דגל "המשפחה הלוחמת" של יוצאי המחתרת, שהלכה והתרחבה, ואיתה גם של עדות יוצאי המזרח. היה זה פרדוקסלי משהו שבגין הפולני היה מנהיג "מזרחי אסלי". בית"ר, שכאמור רוב שחקניה היו ממוצא מזרחי, חדרה ללבבות השכונות העניות בירושלים ומשם לעיירות בפריפריה ברחבי המדינה שרובה גם שמה פתק "מחל" של "חירות" ובהמשך "הליכוד" בקלפי. בית"ר כונתה "הקבוצה של המדינה". היה זה כמעט מובן מאליו שאיש ליכוד מירושלים או מכל פינה שכוחת-אל בארץ הוא גם אוהד את הקבוצה הירושלמית עם המדים הצהובים-שחורים. האוהדים הוותיקים טוענים שהזכייה בגביע המדינה בשנת 1976 בישרה את המהפך של "הליכוד" שנה לאחר מכן. בית"ר ו"הליכוד" סחפו את ההמונים. זה היה גם התואר הראשון של הקבוצה שהובלה על ידי שלישיית "שוקולד-מנטה-מסטיק" - ויקטור לוי, דני נוימן וה"מלך" הראשון של קבוצה - אורי מלמיליאן שהיה גם למנהיגה. בשנות ה-80 היה טוען נוסף לכתר, וברבות הימים אכן זכה בו; אלי אוחנה הצעיר קרע רשתות והתחרה עם מלמיליאן הוותיק על תואר יקיר האוהדים. עד היום ישנה מחלוקת מי מהם הוא הטוב ביותר. גם לי האמת קשה להכריע.
שנות ה-90 היו תור הזהב של בית"ר; האליפות המרגשת בעונת 1992/93 לאחר העלייה מליגת המשנה ושתי האליפויות הרצופות בעונות 1996/97 ו-1997/98, אז גם התחיל סיפור האהבה שלי עם הקבוצה. זו הייתה בית"ר של משה דדש, היו"ר המיתולוגי, שהיה מחתים שחקנים על מפיות נייר במסעדות ירושלמיות; אלי אוחנה היה בשיאו, ואיתו היו בחוד ההתקפה גם רונן חרזי ואיציק זוהר; הרכבת ההונגרית של שאלוי, פישונט, האמר ושנדור חיזקה משמעותית את הסגל; איציק קורנפיין היה "חומה" בשער, ויוסי אבוקסיס היה ה"גרזן" במרכז המגרש. לא היו ימים טובים מאלה לבית"ר.
תקופת הזהב הסתיימה בתחילת שנות המאה ה-21; בשנים 2005-2000 בית"ר החליפה ידיים וידעה שנים קשות מבחינה כלכלית ומקצועית, עד כדי כמעט פירוק הקבוצה. קרבות ההישרדות היו במגרש ובבתי המשפט.
המיליארדר ארקדי גאידמק שרכש את הקבוצה באמצע אותו עשור התקבל כסוג של משיח והזרים מאות מיליוני שקלים לקבוצה. בית"ר העממית מפעם הפכה לקבוצה העשירה בליגה ורכשה את השחקנים היקרים והמובילים נכון לאותה תקופה. על אף ההצלחות בליגה (אליפות בעונת 2006/07 ודאבל בעונה לאחר מכן), אוהדים רבים פיתחו ניכור כלפי הקבוצה שכביכול "התנתקה" מהם. גאידמק נחשד גם בניצול הקבוצה למטרותיו הפוליטיות, מה שאכן קרה כשרץ כמועמד לראשות עיריית ירושלים וציפה לקבל תמיכה מהאוהדים, מה שלאכזבתו לא קרה. כמו ילד שמאס לשחק בצעצוע מסוים, כך גם מאס הבעלים השנוי במחלוקת בקבוצתו, הפסיק להשקיע בה ושלח אותה לעוד כמה שנים של חוסר וודאות כלכלית וקיומית.
בשנת 2005, היא השנה בה החלה כהונת גאידמק, קם ארגון האוהדים "לה-פמיליה". הארגון מורכב מהאוהדים "השרופים" של הקבוצה מהיציע המזרחי בטדי שאידאולוגית ממוקמים בימין הקיצוני ושנאת ערבים או מוסלמים באשר הם, הוא אחד העקרונות שלו. "לה-פמיליה" נתנו את הטון ביציעים ואף נהגו באלימות כלפי אוהדים מהימין ה"רך" שביציע המערבי.
אם היו תכניות להביא שחקן ערבי לקבוצה, אז הן נגנזו בגלל חשש מתגובת הקהל. בינואר 2013 הבעלים גאידמק החליט להפריח בלון ניסוי ולהביא שני שחקנים רוסים-מוסלמים מצ'צ'ניה. חברי "לה-פמיליה" ראו את המהלך כתקיעת אצבע בעין ומיררו את חיי השחקנים ובעלי התפקידים בבית"ר. קבוצת כדורגל נכנסה לתוך סופת הוריקן שפתחה את השסעים בחברה.
משרדי המועדון הוצתו באמצעות בקבוקי תבערה; אלפי אוהדים פגעו מנטלית בשחקנים שהפסידו משחק אחר משחק. כולם רק חיכו שהסיוט הזה ייגמר. השדים האפלים ביותר יצאו לאוויר באותה תקופה. שרים בממשלה וגורמי אכיפת החוק דיברו גבוהה-גבוהה נגד האלימות והגזענות אך הפקירו את הקבוצה במאבקה נגד האוהדים הקיצוניים. התקשורת, בצביעות שלא תיאמן, הוסיפה את שלה בשיסוי האוהדים זה נגד זה ונגד השאר. זה לא היה כבוד גדול להיות אז אוהד בית"ר או להזדהות ככזה. רבים הצניעו את אהדתם והלב כאב. השנים היפות נשארו כזיכרונות עמומים. מודה שירד לי החשק מכדורגל ישראלי. המשחק הכה פשוט הזה אמור להיות חבית"רוויה. אך הבריונות, האלימות ושנאת האחר יוצרים טעם לפגם.
לקח לי זמן לחזור ולהתעניין במשחקיה של בית"ר, נוכחתי לדעת שכפרט בודד לא אצליח לחנך אף אחד. הבנתי שאם אני ואוהדים שכמותי נעזוב את הקבוצה, הקול השפוי והחשוב שלנו לא יישמע כלל. בסוף קבוצת כדורגל היא כמו בת זוג שחיים איתה לאורך שנים; ישנן עליות ומורדות, כעסים ואכזבות אך גם שמחות טהורות בניצחונות ובהישגים. הקבוצה משתנה, שחקנים, מאמנים ובעלים באים והולכים. נבצר ממני להבין מדוע אנשים כה רבים מתלהבים מ-11 בחורים שרודפים אחרי כדור ועוד שרים להם כמו לאישה אהובה. התשובה מצויה לדעתי ברגש, באותו זיכרון ילדות מהחוויה הראשונה בה כל אוהד מגלה את קבוצתו והיא ממשיכה ללוות אותו והוא אותה באהבה אפלטונית ואינסופית.
בסוף, זה מה שנשאר.
יאללה בית"ר!
התמונה מאת המחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה