"האוויר מלא אבק שריפה. נואמים ומנהיגים אינם חדלים לדבר על מלחמה פנימית. אחד מהם אמר, כי היא כבר פרצה; השני - פטפטן גדול מרעהו - ניבל את פיו בצעקה היסטרית: דם תחת דם, עין תחת עין! שלישי עמל ועמל וגילה סוף סוף תכנית הצלה לעם ישראל. וזוהי התוכנית: לגרש מן הבתים, לגרש מבתי הספר, להרעיב ולמסור לבולשת בנים לוחמים. 'או הם או אנחנו', אמר. 'וכל האמצעים כשרים על מנת לחסלם'".
מנחם בגין, מאמר "לא תהיה מלחמת אחים", 3.12.1944
כ-80 שנה אחרי שנכתבו מילים אלה, נראה שההיסטוריה (וההיסטריה) חוזרת על עצמה וממחישה את השסע העמוק בציבור הישראלי. הפגנה רודפת הפגנה במוצאי שבתות והרטוריקה של מתנגדי הממשלה הנוכחית רק הולכת ומסלימה. המילה "בוגד" כבר מזמן לא החריפה ביותר וכל צד בפולמוס משתמש בה בנדיבות. פעם זה היה בני גנץ ש"בגד" באנשי כחול-לבן וחבר לממשלת אחדות עם נתניהו, לפני כשנה וחצי היה זה תורו של נפתלי בנט ש"בגד" בגוש הימין והצטרף לגוש השינוי של יאיר לפיד. הישראלים נחלקו לבני האור ובני החושך, כל מחנה לשיטתו והאוזניים נאטמות. לא חסר הרבה כדי שאי הבנה תגיע לאלימות פיזית ואז יחגגו כל המצפים למלחמת אזרחים, ויגידו: "אמרנו לכם, הממשלה הרעה הובילה לכך ולהלן התוצאות".
השאלה היא אם ההפגנות השבועיות אכן ישיגו את מטרתן. המחאה האפקטיבית האחרונה הייתה נגד ממשלת בגין ומלחמת לבנון הראשונה בשנים 1982-3 בעקבותיה הוא התפטר באומרו "איני יכול עוד". בשנותיו האחרונות בכס ראש הממשלה, היה מנחם בגין מנהיג חלש ופגיע. משמרת המחאה מול משרד רוה"מ שמנתה את החיילים ההרוגים בלבנון, הייתה עבורו כמו חץ בלב בכל פעם מחדש. אך מנגד, המחאה החברתית של 2011 לא הזיזה מתפקידו את בנימין נתניהו. הוא עשה מניפולציות כאלה ואחרות, בהן הקמת ועדת טרכטנברג ושחרור גלעד שליט מידי חמאס - ולראייה לקראת סוף אותה שנה ההפגנות דעכו וניסיון להחיותן בשנה שלאחר מכן לא צלח. מנהיגי המחאה הסתכסכו זה עם זה וגם לאחר שחלקם הגיעו לכנסת - לא הותירו חותם של ממש ונשכחו.
חשבתי אז ואני סבור גם כיום שמחאה המונית היא אקט דמוקרטי יפה אך לא ממש אפקטיבי. היא נהייתה בקושי "מכה קלה בכנף". קולגות אמרו לי שההפגנות בבלפור הכניסו את נתניהו ללחץ. אם זה נכון, אז מדובר בהישג צנוע ביותר - מול האנרגיה הרבה שהשקיעו המפגינים. לפיד, בזמן כהונתו כשר האוצר אמר שבישיבות הממשלה לא שומעים את המפגינים כי החלונות חוסמים את הרעש. הוא היטיב לתאר את היחס של הפוליטיקאים בעמדות שלטון בימינו להפגנות - זבוב שמזמזם בחלון.
האם יש סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית? תלוי את מי שואלים כמובן. לדעתי, אין סכנה של ממש בשל המסורת הדמוקרטית של המדינה והאחריות הכבדה שבאה עם התפקידים המיניסטריאליים, שיכולה למתן גם טיפוס קיצוני כמו איתמר בן גביר. כל משרד ממשלתי, במיוחד אם מדובר באחד גדול, הוא ספינה גדולה שלוקח זמן רב לסובב את ההגה שלה - לעיתים יותר מקדנציה של ארבע שנים (או פחות בשנים האחרונות). גם אם השר ידיח את המנכ"ל וכמה עובדים בכירים, עדיין העבודה תלויה בדרגי ביניים ומטה שחלקם לפחות לא ימהרו ליישר קו עם מדיניות שנויה במחלוקת. כך או כך, כללי המשחק ברורים לכולם.
הבחירות הבאות יתקיימו במועדן אם הממשלה תחזיק מעמד ולא תתפרק מבפנים ולציבור תהיה הזדמנות לשפוט אותה על ביצועיה. עד אז, על פוליטיקאים משני הצדדים למתן הצהרות מתלהמות, שבטוח לא תורמות דבר לחברה המשוסעת שלנו. מחנה הימין, שעדיין נמצא באופוריה ובתאוות נקם לאחר הבחירות, צריך להבין את החשש של מחנה השמאל מפני שינוי שיטת המשטר שעלולה במקרה הגרוע לפגוע באופי הדמוקרטי של המדינה. על אף המחלוקת שלי איתם, אני מעריך את המאמץ שהמפגינים משקיעים, גם במזג אוויר סוער, כדי להשמיע את קולם. הם צודקים שדמוקרטיה לא נגמרת בקלפי.
הפאניקה של מחנה השמאל היא מאובדן המבצר המרכזי שלו - בית המשפט העליון/בג"ץ. המחנה ששנים רבות לא מצליח לנצח בקלפי, נאחז בבית המשפט בתור סעד מרכזי כדי לבלום מדיניות של ממשלות ימין, ולפעמים בהצלחה. בין הדוגמאות הבולטות מהשנים האחרונות אפשר למצוא סיכול של הרס בתי מחבלים, ביטול מעצר וגירוש מסתננים מאפריקה ואישור התמודדות של ח"כים מהרשימה המשותפת אשר הביעו הזדהות עם אויבינו. זה לא סוד שבמשך שנים רבות היה רוב לשופטים בעלי עמדות ליברליות-פרוגרסיביות שהיו למעשה הזרוע השיפוטית של מפלגות השמאל.
עימותים בין מסתננים למפגינים בדרום ת"א. צילום: אבשלום ששוני
שיא החרפה היה בתקופת ההתנתקות כאשר העליון לא עמד לצד מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון שאיבדו את רכושם ולצד מפגינים ימנים, חלקם קטינים, שנעצרו והוחזקו זמן רב במעצר מעבר לסביר במקרים כאלה. רק שופט שמרן אחד, אדמונד לוי ז"ל, עמד לצד "המחנה הכתום" אך הוא היה קול קורא במדבר ועד מהרה נשכח. הניסיונות של שרי משפטים ימניים לאזן את הרכב ביהמ"ש העליון, גירדו רק את קצה הקרחון ולא הושלמו בשל התחלופה הגבוהה של השרים. רק איילת שקד זכתה לקדנציה מלאה והספיקה להשפיע על מינוי של שופטים שמרנים.
מפגינים נגד ההתנתקות חוסמים כביש בירושלים במאי 2005. צילום: נתי שוחט
הדאגה שלי היא ממחיקת קווים אדומים או במילים אחרות משריפת האסמים, כלומר גרימת נזק ממשי לכלכלה ולחברה הישראלית בשם ההתנגדות לרפורמה. גורמים בעלי כוח שתומכים במתנגדים פונים בימים האחרונים לקרנות שמשקיעות בחברות ובארגונים ישראליים במטרה שימשכו את השקעותיהן בארץ. קיים גם שיח של הימנעות מגיוס למילואים בשל חוסר רצון לשרת תחת הממשלה. מה השלב הבא? חזרה לתקופת המחתרות שבה אנשי ימין ושמאל שירתו בארגונים שונים ונלחמו זה בזה? בשנים 2005-6 שירתי בצבא הסדיר בתקופת ממשלותיהם של אריאל שרון ואהוד אולמרט שכל אחד מהם נחשד בפלילים. הראשון יצא איכשהו יבש מהמים והשני אף הורשע וריצה עונש מאסר.
אני וחבריי הימניים ביחידה נשכנו שפתיים ולא שקלנו אפילו לרגע לסרב פקודה בתקופת ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה. קוראים לזה בשפה פשוטה ממלכתיות והיא אמורה להיות משותפת לכולנו. ריבונות ישראל הקודמת בתקופת ממלכת החשמונאים נפלה אחרי 77 שנים בגלל ריב קטנוני בין בני המשפחה השלטת. בשנה ה-75 לעצמאותנו עלינו ללמוד מהמקרה ההוא איך לנהל מחלוקת ולהוריד את הלהבות לפני שכולנו נישרף בהן, ויפה שעה אחת קודם.
