קו כחול - קווים אדומים; פרשנות על מבצע "מגן צפוני"

"מאה ניצחונות במאה קרבות הוא לא הטוב שבטוב. ניצחון ללא קרב הוא הטוב שבטוב". 

 - סון טסו 

מזה כמה שבועות עובדים כוחות ההנדסה של צה"ל באיתור, מיפוי והשמדת מנהרות חזבאללה שבגבול הצפון. עד כה אותרו חמש כאלה שחצו את הגבול מארץ הארזים לשטח ישראל. רבים תהו מדוע בחר הצבא לקרוא לעבודות אלה "מבצע", הרי לא מדובר בפעולה מלחמתית בה מופעלות חטיבות ואוגדות המסתערות לעבר האויב. "מגן צפוני", כך נקרא המאמץ הזה, נועד לשתי מטרות עיקריות לדעתי: הראשונה - להבהיר לארגון הטרור השיעי הממודר כי הוא חדיר למודיעין הישראלי. השנייה - לסכל איום מוחשי על היישובים והבסיסים שלאורך הגבול.  
התושבים דיווחו כי שמעו רעשי עבודות וחפירות במשך שנים. ההערכה היא שפרויקט המנהרות החודרות לקח חמש שנים לכל הפחות. 

המטרה הראשונה לפחות הושגה עד כה בהצלחה, על השנייה כוחותינו עובדים במרץ ובעמל רב. קדמו להן חשיפות של רה"מ נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם בדבר אתרי ייצור ואחסון טילים מתקדמים במקומות שונים באזור העיר ביירות. על צילומי האוויר המסומנים עם כיתובים בצבע אדום הגיבו נסראללה וחבריו במהירות ובזלזול מסוים. 

לא כך לגבי המנהרות. נכון לכתיבת שורות אלה (סוף דצמבר 2018), טרם נשמעה התייחסות מצד מזכ"ל חזבאללה או משהו מטעמו. בשלב זה, ההלם מהגילויים הפך לאלם. הדיווחים בתקשורת הלבנונית בנדון מועברים במשורה ואף אחד מהם לא קושר את המנהרות לארגון השיעי הקיצוני. בשנים האחרונות, בייחוד מאז מלחמת לבנון השנייה, ארגון זה רואה עצמו כ"מגן לבנון" - ככוח הצבאי המוביל, החזק והמרתיע. 

יש לזכור כי חזבאללה צבר ניסיון מבצעי רב בהתגייסותו למלחמה בסוריה, שם התמקצע עוד יותר בלוחמת גרילה ובהפעלת אמל"ח וטכנולוגיה מתקדמים. אך ארגון זה הוא גם כוח פוליטי משמעותי בלבנון. נציגים מטעמו ממלאים את ספסלי הפרלמנט ושולטים בצורה כזו או אחרת על הממשלה והנשיא הנוצרי מישל עאון, שמוכר גם כתומך ותיק של בשאר אסד וחזבאללה. במילים אחרות, על פי התפיסה הישראלית המעודכנת - לבנון וחזבאללה, חד הם. על כל מה שמשתמע מכך.

מעבר למבוכה המבצעית, אנשיו של נסראללה אינם מעוניינים, לפחות כרגע, לגרור את המדינה למלחמה נוספת נגד "האויב הציוני". מלחמה, שכידוע תסב סבל רב לאוכלוסייה האזרחית שתדע להפנות את האצבע המאשימה כלפי אלה שהבטיחו לדאוג לרווחתם, והכזיבו פעם נוספת. נתקלתי אף בדיווחים על כך שישנם תושבי כפרים בדרום לבנון המסרבים באומץ להחדיר ולהסתיר נשק חזבאללאי בבתיהם.  

מי שביקר בשנים האחרונות בגבול הצפון וצפה לעברי כפריי לבנון שם לב לתופעה תמוהה ומעניינת: בבתים הנראים לעין אין חלונות ואין כמעט תנועה אנושית. כך גם בכפר כילא הסמוך למטולה בו נמצאה המנהרה הראשונה. לפי פרסומים שונים, הכפר השיעי, הלכאורה תמים הזה, הוא מתחם לחימה משוכלל שבו נמצאת היחידה המזרחית של חזבאללה. 

בתוך הכפר שוכנת מפקדה גדולה, ויש בו כמה עשרות מחסני אמל"ח, עמדות לחימה ותצפית, וכזכור ממלחמת לבנון השנייה - עשרות עמדות תת-קרקעיות ללוחמה במצב חירום, בסגנון "שמורות הטבע" המוכרות היטב לכוחותינו, מביקורם הקודם בדרום לבנון. ישנו גם מערך מודיעין מתקדם ומוסווה עוסק בין היתר בסיורים ובתצפיות. כפר כילא הוא ביתם של לא מעט פעילי חזבאללה, שבמידת הצורך יתוגברו בלוחמי יחידת העילית "רדואן" (אחד הכינויים של מורנייה) למבצעים מיוחדים מעבר לגבול. לוחמים אלה הם חוד החנית בהפעלה ב"מבצע לכיבוש הגליל".   

המהלך השאפתני הזה, שמתוכנן בערך מאז 2010-11, נועד בעיקר להשיג הישג תודעתי בדמות השתלטות, גם אם זמנית, על יישוב קרוב לגבול או בסיס של צה"ל, לשם ביצוע פיגועי הרג ו/או חטיפה של חיילים או אזרחים. התפיסה ההתקפית העדכנית של חזבאללה מעתיקה את הלחימה לשטח ישראל ומשלבת הנחתת מכה משתקת על העורף הישראלי. בוגרי השהייה ברצועת הביטחון בשנות ה-90 וודאי זוכרים את ההתקפות המרוכזות על מוצבי צה"ל, כמו דלעת ובופור, והניסיונות לתקוע שם את הדגל הצהוב של חזבאללה, כפי שאכן קרה באחד המקרים, במוצב דלעת בסוף אוקטובר 1994. ההישג התעמולתי המנופח הזה הראה נקודת תורפה של הצבא החזק במזרח התיכון.

המנהרות היו אמורות להיות חלק ראשון של אותו מבצע כיבוש. כפי שדווח על ידי דובר צה"ל, דרכן היו צריכות לצאת יחידות החלוץ להשתלט על צירים המובילים ליישובים, כמו מטולה, משגב עם או זרעית, ובכך לנתק אותם מישראל. כמו בפעולת החטיפה של חיילי המילואים רגב וגולדוואסר בקיץ 2006, גם במהלך ראשוני זה היו משולבים ירי פצמ"רים, רקטות, טילי נ"ט ונק"ל. חזבאללה ער לפעולות המנע הנעשות בקרבת הגבול. הקוראים וודאי שמו לב לחומה שבאזור מטולה. בד בבד, ביצע צה"ל בשנים האחרונות עבודות חישוף צמחייה עבותה ופוצץ חלקי מצוקים הנושקים לגבול. הארגון השיעי למד את המצב החדש ונערך בהתאם. הוא יישם את תכניות המנהרות של חמאס, בהתאמה לצפון. 

אני מעריך שחוסר התגובה של חזבאללה נובע בעיקר מהערך הנמוך יחסית של המנהרות הבודדות. עבורו הן יותר נכס טקטי מאשר אסטרטגי. כלומר, השמדתן לא תפגע בגרעין העוצמה וההרתעה שנבנו בעמל רב במשך יותר מעשור. מדובר בכ-130 אלף רקטות וטילים לטווחים המכסים, לפי פרסומים שונים, את רוב שטחה של ישראל. 

הדוקטרינה הישראלית הנוכחית היא שלא לתת מכה מקדימה למאגר האסטרטגי הזה, שסביר להניח פרוס בכל חלקי לבנון. חזבאללה מודל 2018/19 אינו חמוש רק ברובה קלצ'ניקוב וב-RPG, אלא גם בטנקים ונגמ"שים מתוצרת בריה"מ וארה"ב; במערך ארטילריה מתנייעת - כולל תותחי נ"מ ונ"ט; באופנועי שטח וטרקטורונים, שעליהם הותקנו טילי נ"ט מתקדמים מדגם קורנט, כך פורסם במחקר מטעם מרכז המידע למודיעין ולטרור ע"ש אלוף מאיר עמית. במחקר נכתב גם כי "חזבאללה הפך מארגון גרילה, לארגון צבאי למחצה ומאומן היטב. היחידות שלו ואמצעי הלחימה מאפיינים צבאות סדירים ולא ארגון טרור וגרילה". 

מה צופה לנו 2019 בגזרת הצפון? אמ"ן מעריך כי הסבירות למלחמה יזומה נותרה נמוכה. האיראנים עדיין מלקקים את הפצעים בסוריה, המדינה המארחת שלהם מעוניינת בעיקר בשיקום והתבססות בשטחים ששוחררו מארגוני המורדים, וחזבאללה ימשיך, סביר להניח, בפרויקט שיפור דיוק הטילים שלו על אדמת לבנון. לצערי, המדיניות של "לתת לרקטות של חזבאללה להחליד" עדיין שרירה וקיימת. אני לא רואה את רה"מ (בהנחה וזה יהיה נתניהו), מורה לצה"ל לצאת לפעולת סיכול אווירית נגד מאגרי הטילים. אך כמו שהשכנים מהצפון יודעים, כל פעולת חישוב מוטעה מצידם עלולה להידרדר במהירות למלחמה. דבר אחד בטוח, נסראללה כבר הורה למוחות של ארגונו להכין את השפן החמוש הבא שיישלף מהכובע, או מכפר שיעי כלשהו.  

גבול ישראל-לבנון באזור מטולה

 

תובנות משנתיים בעולם התקשורת

"'אין עשן ללא אש' אבל יש כזה המיוצר על ידי מחוללי העשן של העיתונות ושל הטלוויזיה". 

- ז'אן דוטור

כבר שנתיים שאני עובד בעולם העיתונות, שנה כקשב ומפיק ב"ידיעות אחרונות" ושנה כעורך חדשות ב"ישראל היום". בתקופה מרתקת זו קיבלתי שיעור פרקטי הרבה יותר מכל הקורסים שלקחתי בתואר השני שלי בתקשורת. למדתי איך עושים חדשות, מה מגיע לכותרות ולשערי העיתונים ומה לא. מה השיקולים שנלקחים בחשבון לפני שמפרסמים או לא מפרסמים כלל סיפור מסוים, או אייטם חדשותי, כפי שקוראים לזה בעולם העיתונאי. בצעירותי, ואף בתקופת לימודיי בשני תארים באקדמיה, הייתי בטוח כי התקשורת שלנו אובייקטיבית, וממלאת את תפקידה כאחד ממגיני הדמוקרטיה. כלומר, אותו כלב שנובח על השלטון ואף יודע לנשוך אותו במידת הצורך. נוכחתי לדעת שלפעמים זורקים לכלב הזה כל מיני חטיפים ומסיחים את דעתו. 

עבודה בעיתונות לימדה אותי להתייחס לעיקר ולחשוב. אנחנו מוצפים במידע שחלקו בעל ערך וחלקו השני לא שווה אפילו פוסט בפייסבוק או ציוץ בטוויטר. להבדיל מהרשתות החברתיות ואתרי החדשות, העיתונים מוגבלים בנפח, ולכן התוכן שמוגש לפרסום נבחר בקפידה. ישנם אירועים שיפורסמו בכל מקרה כגון אירועים ביטחוניים משמעותיים, משברים פוליטיים או הישגים תרבותיים וספורטיביים. כל היתר, לפי שיקולי העורכים הראשיים והמוציאים לאור של העיתונים. לכל עיתון יש את אנשי שלומו ואת יריביו. איך מזהים אותם? פשוט מאוד - על ידי המסגור שהם מקבלים, דהיינו האופן בו הם נכנסים לעמודי העיתון או אתרי החדשות.  

לא צריכים להיות מומחים גדולים לתקשורת כדי לראות שאישיות מסוימת שהמדיום חפץ ביקרו, תקבל כותרת, תוכן ותמונה יותר מחמיאים, מאישיות שאותו מדיום יוצא חוץ כנגדה. מאז ומעולם, בין אח"מים לאמצעי התקשורת התקיימו יחסי "תן וקח"; האח"ם סיפק מידע בלעדי לעיתונאי מסוים, וזה פרגן לו בכתבה חיובית במקום בולט. ההצלחה של היחסים האלה נמדדת לאורך זמן. ככל שהאח"ם מקבל יותר אייטמים חיוביים, כך המוניטין הציבורי שלו עולה. עבור פוליטיקאים ומשרדי יח"צ העניין הזה הוא כמו אוויר לנשימה.  

שידורי החדשות בוחרים עבורכם את המציאות ורוצים שתדברו על מה שהם משדרים, כדי שתהיה לזה רלוונטיות ואולי אף שינוי מדיניות. לכן צודק סטיבן פינקר שאמר כי "עיתונאים נוהגים לדווח על מטוסים שמתרסקים, לא על מטוסים שממריאים בהצלחה... העיתונאים והאינטלקטואלים מעדיפים להציב במוקד את השחיתות, הכישלונות והאומללות. זו החלטה מודעת". לצערי יש מגזרים ומקומות שמודרים באופן קבוע מהחדשות או מוצגים בצורה לא מדויקת או מעוותת. למשל, הדגשת הפגנות חרדים או עימותים בין מתנחלים לערבים. 

הרושם שנוצר אצל הצופה הממוצע הוא שכל החרדים והמתנחלים הם אלימים, חשוכים וקיצוניים. מעטים הדיווחים על הרוב השקט והנורמטיבי. מדוע? כי זה לא מעניין להראות את השגרה, ויפגע בתדמית שתועמלני המהדורות עבדו עליה במשך שנים. במובן זה, דווקא חברות חדשות האלטרנטיביות, כמו 0404, צוברות פופולריות כי הן מראות את מה שלא מגיע ל"מהדורת השבט" של חדשות 2, או לחדשות ערוץ עשר. 

בזמנו, לא הייתי קורא את כל העיתונים היומיים, אך כיום זה חובה. עלי לדעת מה המתחרים כותבים בסוגיות בהן אני מטפל כעורך, ולא פחות מכך, להעשיר את עולמי כקורא השואף להיות איש אשכולות. לדוגמה, שנים רבות שעיתון "הארץ" לא עבר את מפתן ביתי. הקו האידאולוגי של העיתון הוא כמזרח ממערב לתפיסותיי. 

אבל דווקא בשנה האחרונה התחברתי יותר לסגנונו המאופק והיבשושי משהו. כחובב חדשות חוץ, אני מוצא בו סיפורים שלא מתפרסמים באמצעי תקשורת אחרים. הפרשנות הביטחונית המעמיקה נותנת לי נקודת מבט נוספת לדברים שנכתבים על ידי פרשנים שחושבים כמוני. לקחתי על עצמי אתגר אינטלקטואלי שמעשיר אותי בתור איש מקצוע, אך גם במהלך שיחות על ענייני היום-יום עם חברים. איש תקשורת שלא חשוף לספקטרום הרחב של המדיה, הוא לדעתי מקצועי הרבה פחות. סביר להניח שיישאר תקוע בד' אמותיו.  

הישג ראוי לציון הוא פרסום הידיעות שלי באתר ובעיתון "ישראל היום". שום דבר לא הגיע בקלות והכל תוצאה של עבודה קשה ונחושה. הסיפוק הוא כפול: להביא לקוראים סיפור שיכול להגיע רק ממני ולראות את השם שלי בשורת הקרדיט של הכתב בעיתון על הבוקר. הבמה שאני מקבל היא לא מובנת מאליה והיא מחייבת אותי בסטנדרט הגבוה ביותר. 

ידיעת כמה שפות זרות היא נכס עבור כל איש תקשורת. כדובר רוסית אני בוחר להעמיק דווקא במדיה של ארץ המוצא שלי. לעתים, מתפרסמים על רוסיה ומדינות חבר העמים אייטמים שאינם נאמנים למקור ומכילים טעויות עובדתיות. הפערים נוצרים לרוב בגלל טעויות בתרגום או בהבנה של ניואנס מסוים ברוסית, שבעברית נשמע ומובן אחרת. תמיד טוב לבדוק את הידיעה מכל הכיוונים ובכל השפות האפשריות. המלצה שלי היא ללמוד עוד שפה, בייחוד ערבית, שקריטית להבנת האירועים פה. 

רוצים להשתלב בתחום התקשורת? תכתבו כמה שיותר, ורצוי בבלוג או באתר שאתם מנהלים. כפי שציינתי באחד המאמרים הקודמים, הבלוג הזה הינו תיק העבודות שלי, והרבה עיתונאים החלו את דרכם בדיוק כך. הבלוג פתח לי דלת לכתיבה בביטאון השריון. עבורי זוהי סגירת מעגל כי התחלתי לקרוא את הביטאון הזה לקראת סוף התיכון והוא השפיע על בחירתי לגבי השירות הצבאי. 

זהו כבוד גדול להיות חלק מצוות כותבים שחלקם מילאו תפקידי פיקוד בכירים בחיל השריון. גם כאן, מצאתי את המשבצת הייחודית שלי, שלא הייתה נפוצה יתר על המידה בין העמודים: הסיפורים של החיילים הפשוטים ואנשי המילואים. לראשונה אני מרגיש איך זה להיות כתב "אמיתי"; עלי לעמוד בלוחות זמנים נוקשים, לדאוג למספיק מקורות, להבטיח את מהימנות הכתוב, ולא פחות מכך - להיות רלוונטי ומעניין. הביטאון מוסיף רבות לניסיון המקצועי. 

לבסוף - העתיד. אפתח בשאלה: מה משותף לרון בן ישי, בועז ביסמוט, איתי אנגל, אלדד בק וצבי יחזקאלי? יותר חותמות בדרכון הזר מאשר בישראלי, קורטוב של אומץ, סקרנות והרצון להיות במקום האירוע, נידח ואקזוטי ככל שיהיה. עיתונאים אלה לא יחכו לכתבה של סוכנות ידיעות בינלאומית אלא ייצאו למקומות שהישראלי הממוצע לא יבקר בהם לעולם: לבנון, סוריה, עיראק, לוב, מצרים, סודן, אפגניסטן, ועוד מדינות שלרוב עוינות אותנו באו"ם. עוד כילד הייתי קורא וצופה בהם בשקיקה. 

הם המודל עבורי ואני שואף להיות כמוהם. אין ולא יהיה תחליף לנוכחות באירוע במקום ובזמן שהוא מתרחש. אבל, גם אין ספק ששליחות כזאת נהייתה מאתגרת מאוד בעידן בו גוגל יגלה עליכם הכל לכל דכפין. 

לא סתם בחר מגזין "טיים" עיתונאים אמיצים כאנשי השנה שלו בשער; "הם ניצבים בחזית של המלחמה על האמת".    

פריים מתוך הסרט "העיתון" - 20TH CENTURY FOX

עשור למבצע עופרת יצוקה: קולות הלוחמים

עשר שנים עברו מאז מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. זמן טוב להסתכל לאחור לתקופה ההיא. 

לפניכם סיפורים של לוחמים, מפקדי טנקים וקצינים בחיל השריון. לחלקם, זו הייתה התמודדות ראשונה עם מצב מלחמה, לאחרים - שכר לימוד מבצעי יקר במהלך הקריירה הצבאית שלהם. 
הם נלחמו, כבשו שטחים ונאלצו להתמודד עם אויב לא קונבנציונלי. אך העיקר, כך אמרו לי, שעמדו במשימות וחזרו הביתה בשלום. 

עופרת יצוקה היה המבצע הגדול הראשון אחרי מלחמת לבנון השנייה בו גם השתתפו חלק מחבריי שלא לקחו חלק במערכה בצפון בקיץ 2006. היו אמנם מבצעים כאלה ואחרים ברצועה אחרי ההתנתקות, אבל כאן היה משהו משמעותי ומתמשך יותר. שלושה שבועות התכתשה מדינת ישראל עם החמאס ושאר ארגוני הטרור שבעזה. עשר שנים עברו מאז, ונראה שדבר לא השתנה, חוץ מהשמות של המבצעים, אורכם והאיום הרקטי על המדינה, שרק גבר והפך מסוכן יותר. 

הפעולה הקרקעית החלה ביום השמיני למבצע, ב-3 בינואר 2009. הייתה ציפייה ללחימה משמעותית ולהיתקלויות רבות. "האויב לא היה נראה כל כך, כנראה התחמק והתחבא", העיד בשיחה עם סא"ל (מיל') דוד כספי, אלון, נהג טנק בגדוד 75 שבחטיבה 7. המ"פ שלו יונתן אמר כי "זיהינו פעילות מוגברת של תצפיתני חמאס בשטח, אך לא נתקלנו בתקיפה יזומה וממשית של האויב". עוד הוסיף המ"פ כי ארגון הטרור העזתי נערך לקראת כניסת כוחות צה"ל; "בשטחים שצלחנו, נתקלנו במלכודים מתוחכמים רבים, מה שהכתיב והשפיע על קצב ההתקדמות של הפלוגה. הוריתי לחיילים שלא לנסוע על הצירים שבהם הכי טוב לנסוע, בגלל שקווי רכס, צמתים ובניינים חשודים – מועדים לפורענות". חיילים אחרים בפלוגה שיתפו על החששות והחרדות לפני הכניסה לשטחי הלחימה, אך הכול נמוג אחרי תחילת התנועה והפעלת האש. הלוחמים חשו ביטחון בכלים והבינו את המשימות שקיבלו.   

בוחן מסלול במתחם אימונים של חמאס

אמיר, חובש פלוגתי ותותחן מחליף בפלוגה ל', גדוד 9 שבחטיבה 401, חווה את המבצע כמלחמה לכל דבר. "המ"פ שלי ריכז את כולנו באולם הופעות באחד הקיבוצים בעוטף עזה, בשביל להכין אותנו לגרוע מכל, לכן כבר מההתחלה הייתי בסטרס רציני", הוא שיתף אותי. בזמן המבצע הוא היה בטנק חילוץ והצלה של פלוגתו. "אני זוכר, באחת הפעמים, שנכנסו למגנן להתארגנות. שם בעצם עשינו 'מלא מחדש' וכמעט כל הגדוד נכח במקום. לידנו היה בניין גבוה, בן כ-4 קומות. יצאתי מהטנק לצחצח שיניים. תוך כדי כך, מטוס קרב של חיל האוויר הגיע והוריד את הבניין, שנמחק מעל פני האדמה". הייתה לכך גם סיבה ברורה, "בהמשך דווח לנו  כי היה איום על כוחותינו ששהו במגנן, כנראה צלף. מי יודע מה היה קורה אם האיום הזה לא היה מנוטרל".   

גם אמיר, כמו לוחמים רבים אחרים, נתקל במבנה ממולכד: "צפינו על אחד מבתי הספר בו התבצרו כוחות חי"ר במהלך הלילה. הוא היה מעוטר בציורים של דגלים מכל מיני ארצות. בבוקר התברר שהוא היה ממולכד, ובנס לא קרה כלום". אלת המזל כנראה עבדה שעות נוספות בזמן עופרת יצוקה. "אר-פי-ג'י שנורה נתקע בין התובה והצריח בטנק של צוות בכיר בפלוגה. הוא לא חדר ולא התפוצץ ושלפו אותו כמו מקל". כמו בלבנון, גם הטנקים בעזה פרסו זחלים, ויותר מפעם אחת: "באחת ההתקפות בשכונת זייתון או בג'באלייה פרסנו פעם נוספת בתוך הבוץ. גררו לנו את הטנק לשטחי כינוס וצעדנו חשופים באמצע הרחובות העזתיים. תוך כדי, קלטתי הבזקים ירוקים מהחזר האור של כוונות הצלפים שלנו שהיו בתוך הבניינים, לכן הרגשתי די בטוח". במלחמה כמו במלחמה, אף אחד לא חסין מפגיעה. "באחת הפעמים עלינו השכם בבוקר להתקפה והיה בלאגן נורא. ירו עלינו. אך הדבר שהכי חרוט לי בזיכרון, הוא 9D שהכף שלו עפה כתוצאה מפגיעת טיל או מטען. במזל לא קרה לנהג כלום". לאמיר היה גם אירוע משעשע ויוצא דופן: "אחרי שכבשנו בסיס של חמאס, אני ועוד חבר מהפלוגה  עשינו 'בוחן מסלול' בבסיס הזה לפני שהרסו אותו. טיפסנו על קיר טיפוס וזחלנו בתוך צינורות. לחמאס יש אפילו שלטים עם הוראות בטיחות". אחרי שהכל נגמר, סיכם אמיר את המבצע כ"מלא ברצף של ניסים ונפלאות, יש בורא עולם ששומר עלינו מלמעלה".   

"שליטה מבצעית מעולה"

ניסים, הסמג"ד של אמיר באותה תקופה, שיתף אותי בזיכרונותיו. "קצת לפני המבצע סיימתי תפקיד מ"פ. המבצע התחיל בהקפצה, המ"פיים והמג"ד ירדו למטה והתחלנו לארגן את כל הגדוד. הייתה הקפצה טובה מאוד כי היינו באימון, אחרי שעשינו את קו עזה. אני זוכר שהמג"ד אמר לנו להיות זמינים כי יכול להיות שיקראו לנו למלחמה, ואכן בשבת בצהריים הוקפצנו מהבית. אחרי שכולם חזרו התחלנו להכין את הטנקים. הכל תקתק, גם המובילים, גם הצוותים שהיו מאוד מיומנים אחרי קו טנקים בעוטף עזה. הטנקים היו מוכנים בצורה ממש טובה. פרקו אותנו בשטחי כינוס בין בארי לעלומים בשדות פתוחים בהם היה בוץ בעומק של איזה מטר כי היה גשם". טרם הכניסה הקרקעית היה שבוע שלם של תקיפות של חיל האוויר. ניסים ציין כי "היה לנו זמן, כל פעם התארגנו עד לש' (פקודת הפעלה), והיה לנו זמן לסיים את כל ההכנות". ניסים ציין כי הכיר את הפקודה היטב. הוא נזכר באירוע טוב ומגבש: "עשינו שבת לפני הכניסה בבית העם בעלומים, הייתה אווירה מיוחדת עם שירים וריקודים". 

המבצע התחיל בלילה והוא היה בטור ראשון באזור דרום שכונת סג'עייה וזייתון, שם היה כיוון התקיפה. גדוד 9 היה תחת פיקוד חטיבת גבעתי, נכנס ראשון והוביל את הלחימה. ניסים אמר כי הגדוד שלו וגדוד 74 מחטיבה 188 היו אלה שהופעלו הכי הרבה, 34 ימים.

ניסים סיפר על הצוות שלו: "הצוות שלי היה אורגני. עשיתי איתו פעילויות גם לפני כן. הטען היה מיומן ממש, אחד הטובים שהיו לי. הנהג היה בוגר קורס מט"קים (מפקדי טנקים) וגם הוא היה טוב מאוד. התותחן היה במקור הקמב"ץ של הגדוד שקפץ מהמלט"ק (קורס לקראת תפקיד מ"פ), וכקצין היה תוספת טובה. החבר'ה היו ממש מיומנים בטנק. הייתה להם מקצועיות מאוד גבוהה. היה להם הרבה זמן להיערך כצוות. הכל היה משופצר כמו שצריך". 

הוא ציין בגאווה כי לא פרס זחל אפילו פעם אחת. לאחר הכניסה הקרקעית ניסים ידע מראש לגבי בניינים בהם יש צלפים, ולשם הם יצרו אש כבר בכניסה הראשונית. בנוהל קרב הוא קיבל מידע על צומת ממוקש וננקטו הצעדים כדי לטפל בזה. "ייצור האש שלנו היה מאוד אגרסיבי וממוקד כאחד. הוראות הפתיחה באש היו מאוד טובות וברורות, כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה. בעופרת יצוקה ממש נתנו ביטחון לאנשים, היה חופש פעולה בצורה מושכלת". 

ללוחם לא הייתה דילמה איפה מותר או אסור לירות. "בגלל זה כל הכניסות שלנו היו טובות ולא היו לנו כמעט נפגעים. אף אחד לא יכול לעמוד בעוצמת טור שריון שפותח את הדרך לחטיבת חי"ר". ניסים הוסיף כי "בכל שלבי הלחימה הראשונים שלנו אנשי חמאס ברחו, ורק בקרב האחרון בתל אל הווא הייתה לנו התנגדות. נכנסנו לחלק האורבני של דרום העיר עזה, היו שם בניינים עם 8 ו-12 קומות. נתקלנו במחבלים ברחובות ובתוך הבתים. נאלצתי להפעיל לראשונה את המא"ג במצב נ"מ (כלומר, לכיוון השמיים). התנגדות האויב התבטאה בירי נק"ל, רימונים. היו התבצרויות בתוך בתים. גדוד חי"ר נאלץ להילחם בבניין רב קומות, בהם הסתתרו מחבלים. ההשמדה שלהם הייתה החלק העיקרי באותו שלב". ניסים מסכם את עופרת יצוקה כמבצע מדהים. לדעתו זה היה המבצע הכי תכליתי שנעשה; נכנסו בעוצמה רבה, וגם עצם העובדה שכמעט ולא היו נפגעים לכוחותינו. העיקר – הם השיגו את מה שרצו, בכל השטחים שהם כבשו לא היו שיגורי רקטות ולא הייתה פעילות חבלנית. הייתה שליטה מבצעית מעולה.    

אפיק, מ"פ ל' בגדוד 9 במהלך המבצע זוכר גם הוא לטובה את נוהל הקרב בקיבוץ עלומים: "דיברנו כל הזמן על ההתקפה והתנועה אל היעד. ביום בו נכנסו ירו עלינו, אם כי לא ירי מסיבי ולא הייתה התנגדות משמעותית". זכורה לו ההפתעה שהכוחות הצליחו להגיע לקצה הרצועה. "תכננו את ההיערכות להגנה אך לא כמו שצריך, לכן נגרמו כמה בעיות". הוא אמר שלא היו הפתעות והתיאום עם שאר הכוחות היה מסודר; "השליטה הייתה טובה מאוד, גבולות הגזרה עם גדודים וחטיבות אחרות היו ברורים, האש הייתה מסודרת. בכל המבצע התחושה הייתה שלקחנו את ספר הלקחים מלבנון ויישמנו אותם אחד לאחד, בנוהל הקרב ובשליטה. הייתה לנו משימה אחת קבועה מהרגע בו התחלנו את המבצע ועד שיצאנו ממנו. לא היינו מופתעים, המודיעין היה יחסית סביר. במקומות בהם קיבלנו מידע על איתורים מסוימים שם גם מצאנו אויב. חציית הרצועה הייתה מהירה". לסיום, אפיק ציין כי "בעופרת יצוקה הופעלה עוצמה יותר משמעותית מאשר במבצע צוק איתן".   

מקו חי"ר - לטנקים בתוך עזה

"מבצע עופרת יצוקה, משהו כמו שנתיים אחרי הגיוס, מוצא אותי בתפקיד סמל מחלקה בפלוגה ב', גדוד 46, חטיבה 401. סוג של ותיק, כי כבר אין בפלוגה אף אחד פרט למ"פ שחווה את המלחמה", סיפר לי אסף שמשרת איתי בפלוגה במילואים. הוא אמר שהגדוד שלו היה האחרון בחטיבה שהופעל במבצע אחרי שתפס קו חי"ר בדרום הר חברון, כנראה בגלל התדמית השלילית שהייתה על הגדוד לגבי הכשירות הטנקאית. ההכנות ל"דבר האמיתי" שינו דבר מה בגישה של חבריו לפלוגה למוכנות המבצעית; "הגענו לצאלים, קיבלנו זמן חסד להיערכות. עבדנו על הטנקים, שאת חלקם קיבלנו מפלוגות המסלול בשיזפון, כמו שמעולם לא עבדנו עליהם. התחלנו להרגיש את הפעילות מעבר לפינה. כל הציניות התחלפה בדריכות. דברים שבעבר נלקחו ברצינות חלקית פתאום הפכו להיות חשובים מאד. שיעור איפוס מקלע 0.5 בחולות צאלים הפך להיות הדבר הכי חשוב אי פעם". 

המבצע הגיע לאסף וחבריו מהר מהצפוי, עוד כשהם היו בדרך: "התחלנו להתקדם על מובילים לעבר רצועת עזה וכל הסיפורים של פעם, על ערפל המלחמה הפכו מוחשיים. רוצים לפרוק, 'רגע חכו! לא פה! סעו לשם'. ככה איזה חצי לילה. בסוף מסיימים בשדות קיבוץ ניר עם. בבוקר מבשרים שאנחנו צריכים להיות מוכנים לכניסה. מה הכוונה מוכנים? 'מוכנים, נודיע לכם מתי'. מעבר למתי, מה המשימה, היכן חוצים את הגדר? ציפיות גבוהות מדי של סמל מחלקה כנראה. עובר יום. למחרת, שוב, 'תהיו מוכנים'. מתחילה לדגדג השאננות. ואז מגיע הקמ"ן (קצין המודיעין) עם ארגז, מחלק מפות, תדריך על מכסה מנוע של ג'יפ וקדימה, בסדר תנועה. הקל"ג (קצין הלוגיסטיקה) עוד רודף אחרי השיירה עם ארגזי תחמושת אחרונים". 

לאחר תחילת הפעולה הקרקעית, ציין אסף כי "הפעילות בפנים הייתה בעיקרה פעילות גל שני, כלומר, שמירה על הישגים קיימים וניסיון לנצל אותם לטובת התקדמות בכל מיני משימות".

היו לו גם אתגרים לא מעטים, בייחוד כשפיקד על צוות שלא היה שלו במקור, אבל העיקרי בהם היה: "גיבוש הצוות ויצירה של הבנה הדדית של דרך העבודה הנכונה בטנק. פשוט וקל זה ממש לא היה, האורגניות החסרה הורגשה אבל הרצון של הצוות לעשות את הטוב ביותר נותן תחושה של ביטחון". על הפעילות עצמה סיפר אסף בקצרה: "ירינו, תצפתנו, דיווחנו בקשר, עזרנו בחילוצים, חיפינו על כל מיני כוחות וכלים, השתתפנו בפעילויות התקפיות והגנתיות. בעיקר חיינו, באופן בלתי סביר, בשגרת יום של מלחמה". 

בסוף המבצע, אחרי שהכל נגמר, ובראייה לאחור, אסף סיכם: "הדבר העיקרי שאותו אני לוקח איתי מהתקופה הזו של ההכנות והפעילות הוא בעיקר החשיבות של הצוות. הגיבוש הזה, שיכול להיעשות במשך חודשים, יכול להיעשות גם בין רגע. ההבנה שצוות הוא היחידה החשובה ביותר והחיבור שלה פנימה הוא המפתח להכל. דבר נוסף, אותו אני לוקח איתי עד היום, גם כמילואימניק ובכלל לחיים, הוא ההבנה שמקצועיות היא הבסיס. ידע, ניסיון, סקרנות, הם אלה שאפשרו לצוות ולי למצות את הטנק ואת יכולותיו ברמה הגבוהה ביותר, לשמור על חיינו ולעמוד במשימות. מי ייתן ולא נזדקק לעוד מלחמות ומבצעים". 

  

אסף וחבריו בשטחי ההיערכות אחרי המבצע. צילום: נגה שטרית