עשור למבצע עופרת יצוקה: קולות הלוחמים

עשר שנים עברו מאז מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. זמן טוב להסתכל לאחור לתקופה ההיא. 

לפניכם סיפורים של לוחמים, מפקדי טנקים וקצינים בחיל השריון. לחלקם, זו הייתה התמודדות ראשונה עם מצב מלחמה, לאחרים - שכר לימוד מבצעי יקר במהלך הקריירה הצבאית שלהם. 
הם נלחמו, כבשו שטחים ונאלצו להתמודד עם אויב לא קונבנציונלי. אך העיקר, כך אמרו לי, שעמדו במשימות וחזרו הביתה בשלום. 

עופרת יצוקה היה המבצע הגדול הראשון אחרי מלחמת לבנון השנייה בו גם השתתפו חלק מחבריי שלא לקחו חלק במערכה בצפון בקיץ 2006. היו אמנם מבצעים כאלה ואחרים ברצועה אחרי ההתנתקות, אבל כאן היה משהו משמעותי ומתמשך יותר. שלושה שבועות התכתשה מדינת ישראל עם החמאס ושאר ארגוני הטרור שבעזה. עשר שנים עברו מאז, ונראה שדבר לא השתנה, חוץ מהשמות של המבצעים, אורכם והאיום הרקטי על המדינה, שרק גבר והפך מסוכן יותר. 

הפעולה הקרקעית החלה ביום השמיני למבצע, ב-3 בינואר 2009. הייתה ציפייה ללחימה משמעותית ולהיתקלויות רבות. "האויב לא היה נראה כל כך, כנראה התחמק והתחבא", העיד בשיחה עם סא"ל (מיל') דוד כספי, אלון, נהג טנק בגדוד 75 שבחטיבה 7. המ"פ שלו יונתן אמר כי "זיהינו פעילות מוגברת של תצפיתני חמאס בשטח, אך לא נתקלנו בתקיפה יזומה וממשית של האויב". עוד הוסיף המ"פ כי ארגון הטרור העזתי נערך לקראת כניסת כוחות צה"ל; "בשטחים שצלחנו, נתקלנו במלכודים מתוחכמים רבים, מה שהכתיב והשפיע על קצב ההתקדמות של הפלוגה. הוריתי לחיילים שלא לנסוע על הצירים שבהם הכי טוב לנסוע, בגלל שקווי רכס, צמתים ובניינים חשודים – מועדים לפורענות". חיילים אחרים בפלוגה שיתפו על החששות והחרדות לפני הכניסה לשטחי הלחימה, אך הכול נמוג אחרי תחילת התנועה והפעלת האש. הלוחמים חשו ביטחון בכלים והבינו את המשימות שקיבלו.   

בוחן מסלול במתחם אימונים של חמאס

אמיר, חובש פלוגתי ותותחן מחליף בפלוגה ל', גדוד 9 שבחטיבה 401, חווה את המבצע כמלחמה לכל דבר. "המ"פ שלי ריכז את כולנו באולם הופעות באחד הקיבוצים בעוטף עזה, בשביל להכין אותנו לגרוע מכל, לכן כבר מההתחלה הייתי בסטרס רציני", הוא שיתף אותי. בזמן המבצע הוא היה בטנק חילוץ והצלה של פלוגתו. "אני זוכר, באחת הפעמים, שנכנסו למגנן להתארגנות. שם בעצם עשינו 'מלא מחדש' וכמעט כל הגדוד נכח במקום. לידנו היה בניין גבוה, בן כ-4 קומות. יצאתי מהטנק לצחצח שיניים. תוך כדי כך, מטוס קרב של חיל האוויר הגיע והוריד את הבניין, שנמחק מעל פני האדמה". הייתה לכך גם סיבה ברורה, "בהמשך דווח לנו  כי היה איום על כוחותינו ששהו במגנן, כנראה צלף. מי יודע מה היה קורה אם האיום הזה לא היה מנוטרל".   

גם אמיר, כמו לוחמים רבים אחרים, נתקל במבנה ממולכד: "צפינו על אחד מבתי הספר בו התבצרו כוחות חי"ר במהלך הלילה. הוא היה מעוטר בציורים של דגלים מכל מיני ארצות. בבוקר התברר שהוא היה ממולכד, ובנס לא קרה כלום". אלת המזל כנראה עבדה שעות נוספות בזמן עופרת יצוקה. "אר-פי-ג'י שנורה נתקע בין התובה והצריח בטנק של צוות בכיר בפלוגה. הוא לא חדר ולא התפוצץ ושלפו אותו כמו מקל". כמו בלבנון, גם הטנקים בעזה פרסו זחלים, ויותר מפעם אחת: "באחת ההתקפות בשכונת זייתון או בג'באלייה פרסנו פעם נוספת בתוך הבוץ. גררו לנו את הטנק לשטחי כינוס וצעדנו חשופים באמצע הרחובות העזתיים. תוך כדי, קלטתי הבזקים ירוקים מהחזר האור של כוונות הצלפים שלנו שהיו בתוך הבניינים, לכן הרגשתי די בטוח". במלחמה כמו במלחמה, אף אחד לא חסין מפגיעה. "באחת הפעמים עלינו השכם בבוקר להתקפה והיה בלאגן נורא. ירו עלינו. אך הדבר שהכי חרוט לי בזיכרון, הוא 9D שהכף שלו עפה כתוצאה מפגיעת טיל או מטען. במזל לא קרה לנהג כלום". לאמיר היה גם אירוע משעשע ויוצא דופן: "אחרי שכבשנו בסיס של חמאס, אני ועוד חבר מהפלוגה  עשינו 'בוחן מסלול' בבסיס הזה לפני שהרסו אותו. טיפסנו על קיר טיפוס וזחלנו בתוך צינורות. לחמאס יש אפילו שלטים עם הוראות בטיחות". אחרי שהכל נגמר, סיכם אמיר את המבצע כ"מלא ברצף של ניסים ונפלאות, יש בורא עולם ששומר עלינו מלמעלה".   

"שליטה מבצעית מעולה"

ניסים, הסמג"ד של אמיר באותה תקופה, שיתף אותי בזיכרונותיו. "קצת לפני המבצע סיימתי תפקיד מ"פ. המבצע התחיל בהקפצה, המ"פיים והמג"ד ירדו למטה והתחלנו לארגן את כל הגדוד. הייתה הקפצה טובה מאוד כי היינו באימון, אחרי שעשינו את קו עזה. אני זוכר שהמג"ד אמר לנו להיות זמינים כי יכול להיות שיקראו לנו למלחמה, ואכן בשבת בצהריים הוקפצנו מהבית. אחרי שכולם חזרו התחלנו להכין את הטנקים. הכל תקתק, גם המובילים, גם הצוותים שהיו מאוד מיומנים אחרי קו טנקים בעוטף עזה. הטנקים היו מוכנים בצורה ממש טובה. פרקו אותנו בשטחי כינוס בין בארי לעלומים בשדות פתוחים בהם היה בוץ בעומק של איזה מטר כי היה גשם". טרם הכניסה הקרקעית היה שבוע שלם של תקיפות של חיל האוויר. ניסים ציין כי "היה לנו זמן, כל פעם התארגנו עד לש' (פקודת הפעלה), והיה לנו זמן לסיים את כל ההכנות". ניסים ציין כי הכיר את הפקודה היטב. הוא נזכר באירוע טוב ומגבש: "עשינו שבת לפני הכניסה בבית העם בעלומים, הייתה אווירה מיוחדת עם שירים וריקודים". 

המבצע התחיל בלילה והוא היה בטור ראשון באזור דרום שכונת סג'עייה וזייתון, שם היה כיוון התקיפה. גדוד 9 היה תחת פיקוד חטיבת גבעתי, נכנס ראשון והוביל את הלחימה. ניסים אמר כי הגדוד שלו וגדוד 74 מחטיבה 188 היו אלה שהופעלו הכי הרבה, 34 ימים.

ניסים סיפר על הצוות שלו: "הצוות שלי היה אורגני. עשיתי איתו פעילויות גם לפני כן. הטען היה מיומן ממש, אחד הטובים שהיו לי. הנהג היה בוגר קורס מט"קים (מפקדי טנקים) וגם הוא היה טוב מאוד. התותחן היה במקור הקמב"ץ של הגדוד שקפץ מהמלט"ק (קורס לקראת תפקיד מ"פ), וכקצין היה תוספת טובה. החבר'ה היו ממש מיומנים בטנק. הייתה להם מקצועיות מאוד גבוהה. היה להם הרבה זמן להיערך כצוות. הכל היה משופצר כמו שצריך". 

הוא ציין בגאווה כי לא פרס זחל אפילו פעם אחת. לאחר הכניסה הקרקעית ניסים ידע מראש לגבי בניינים בהם יש צלפים, ולשם הם יצרו אש כבר בכניסה הראשונית. בנוהל קרב הוא קיבל מידע על צומת ממוקש וננקטו הצעדים כדי לטפל בזה. "ייצור האש שלנו היה מאוד אגרסיבי וממוקד כאחד. הוראות הפתיחה באש היו מאוד טובות וברורות, כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה. בעופרת יצוקה ממש נתנו ביטחון לאנשים, היה חופש פעולה בצורה מושכלת". 

ללוחם לא הייתה דילמה איפה מותר או אסור לירות. "בגלל זה כל הכניסות שלנו היו טובות ולא היו לנו כמעט נפגעים. אף אחד לא יכול לעמוד בעוצמת טור שריון שפותח את הדרך לחטיבת חי"ר". ניסים הוסיף כי "בכל שלבי הלחימה הראשונים שלנו אנשי חמאס ברחו, ורק בקרב האחרון בתל אל הווא הייתה לנו התנגדות. נכנסנו לחלק האורבני של דרום העיר עזה, היו שם בניינים עם 8 ו-12 קומות. נתקלנו במחבלים ברחובות ובתוך הבתים. נאלצתי להפעיל לראשונה את המא"ג במצב נ"מ (כלומר, לכיוון השמיים). התנגדות האויב התבטאה בירי נק"ל, רימונים. היו התבצרויות בתוך בתים. גדוד חי"ר נאלץ להילחם בבניין רב קומות, בהם הסתתרו מחבלים. ההשמדה שלהם הייתה החלק העיקרי באותו שלב". ניסים מסכם את עופרת יצוקה כמבצע מדהים. לדעתו זה היה המבצע הכי תכליתי שנעשה; נכנסו בעוצמה רבה, וגם עצם העובדה שכמעט ולא היו נפגעים לכוחותינו. העיקר – הם השיגו את מה שרצו, בכל השטחים שהם כבשו לא היו שיגורי רקטות ולא הייתה פעילות חבלנית. הייתה שליטה מבצעית מעולה.    

אפיק, מ"פ ל' בגדוד 9 במהלך המבצע זוכר גם הוא לטובה את נוהל הקרב בקיבוץ עלומים: "דיברנו כל הזמן על ההתקפה והתנועה אל היעד. ביום בו נכנסו ירו עלינו, אם כי לא ירי מסיבי ולא הייתה התנגדות משמעותית". זכורה לו ההפתעה שהכוחות הצליחו להגיע לקצה הרצועה. "תכננו את ההיערכות להגנה אך לא כמו שצריך, לכן נגרמו כמה בעיות". הוא אמר שלא היו הפתעות והתיאום עם שאר הכוחות היה מסודר; "השליטה הייתה טובה מאוד, גבולות הגזרה עם גדודים וחטיבות אחרות היו ברורים, האש הייתה מסודרת. בכל המבצע התחושה הייתה שלקחנו את ספר הלקחים מלבנון ויישמנו אותם אחד לאחד, בנוהל הקרב ובשליטה. הייתה לנו משימה אחת קבועה מהרגע בו התחלנו את המבצע ועד שיצאנו ממנו. לא היינו מופתעים, המודיעין היה יחסית סביר. במקומות בהם קיבלנו מידע על איתורים מסוימים שם גם מצאנו אויב. חציית הרצועה הייתה מהירה". לסיום, אפיק ציין כי "בעופרת יצוקה הופעלה עוצמה יותר משמעותית מאשר במבצע צוק איתן".   

מקו חי"ר - לטנקים בתוך עזה

"מבצע עופרת יצוקה, משהו כמו שנתיים אחרי הגיוס, מוצא אותי בתפקיד סמל מחלקה בפלוגה ב', גדוד 46, חטיבה 401. סוג של ותיק, כי כבר אין בפלוגה אף אחד פרט למ"פ שחווה את המלחמה", סיפר לי אסף שמשרת איתי בפלוגה במילואים. הוא אמר שהגדוד שלו היה האחרון בחטיבה שהופעל במבצע אחרי שתפס קו חי"ר בדרום הר חברון, כנראה בגלל התדמית השלילית שהייתה על הגדוד לגבי הכשירות הטנקאית. ההכנות ל"דבר האמיתי" שינו דבר מה בגישה של חבריו לפלוגה למוכנות המבצעית; "הגענו לצאלים, קיבלנו זמן חסד להיערכות. עבדנו על הטנקים, שאת חלקם קיבלנו מפלוגות המסלול בשיזפון, כמו שמעולם לא עבדנו עליהם. התחלנו להרגיש את הפעילות מעבר לפינה. כל הציניות התחלפה בדריכות. דברים שבעבר נלקחו ברצינות חלקית פתאום הפכו להיות חשובים מאד. שיעור איפוס מקלע 0.5 בחולות צאלים הפך להיות הדבר הכי חשוב אי פעם". 

המבצע הגיע לאסף וחבריו מהר מהצפוי, עוד כשהם היו בדרך: "התחלנו להתקדם על מובילים לעבר רצועת עזה וכל הסיפורים של פעם, על ערפל המלחמה הפכו מוחשיים. רוצים לפרוק, 'רגע חכו! לא פה! סעו לשם'. ככה איזה חצי לילה. בסוף מסיימים בשדות קיבוץ ניר עם. בבוקר מבשרים שאנחנו צריכים להיות מוכנים לכניסה. מה הכוונה מוכנים? 'מוכנים, נודיע לכם מתי'. מעבר למתי, מה המשימה, היכן חוצים את הגדר? ציפיות גבוהות מדי של סמל מחלקה כנראה. עובר יום. למחרת, שוב, 'תהיו מוכנים'. מתחילה לדגדג השאננות. ואז מגיע הקמ"ן (קצין המודיעין) עם ארגז, מחלק מפות, תדריך על מכסה מנוע של ג'יפ וקדימה, בסדר תנועה. הקל"ג (קצין הלוגיסטיקה) עוד רודף אחרי השיירה עם ארגזי תחמושת אחרונים". 

לאחר תחילת הפעולה הקרקעית, ציין אסף כי "הפעילות בפנים הייתה בעיקרה פעילות גל שני, כלומר, שמירה על הישגים קיימים וניסיון לנצל אותם לטובת התקדמות בכל מיני משימות".

היו לו גם אתגרים לא מעטים, בייחוד כשפיקד על צוות שלא היה שלו במקור, אבל העיקרי בהם היה: "גיבוש הצוות ויצירה של הבנה הדדית של דרך העבודה הנכונה בטנק. פשוט וקל זה ממש לא היה, האורגניות החסרה הורגשה אבל הרצון של הצוות לעשות את הטוב ביותר נותן תחושה של ביטחון". על הפעילות עצמה סיפר אסף בקצרה: "ירינו, תצפתנו, דיווחנו בקשר, עזרנו בחילוצים, חיפינו על כל מיני כוחות וכלים, השתתפנו בפעילויות התקפיות והגנתיות. בעיקר חיינו, באופן בלתי סביר, בשגרת יום של מלחמה". 

בסוף המבצע, אחרי שהכל נגמר, ובראייה לאחור, אסף סיכם: "הדבר העיקרי שאותו אני לוקח איתי מהתקופה הזו של ההכנות והפעילות הוא בעיקר החשיבות של הצוות. הגיבוש הזה, שיכול להיעשות במשך חודשים, יכול להיעשות גם בין רגע. ההבנה שצוות הוא היחידה החשובה ביותר והחיבור שלה פנימה הוא המפתח להכל. דבר נוסף, אותו אני לוקח איתי עד היום, גם כמילואימניק ובכלל לחיים, הוא ההבנה שמקצועיות היא הבסיס. ידע, ניסיון, סקרנות, הם אלה שאפשרו לצוות ולי למצות את הטנק ואת יכולותיו ברמה הגבוהה ביותר, לשמור על חיינו ולעמוד במשימות. מי ייתן ולא נזדקק לעוד מלחמות ומבצעים". 

  

אסף וחבריו בשטחי ההיערכות אחרי המבצע. צילום: נגה שטרית