האביב של פראג

שיר שחלמתי על פראג, שם השחר עוד יבקע..  

"פראג" - שלום חנוך 

פעמיים יצא לי להגיע לפראג, ב-2010 והשנה. אם ירושלים שבויה בחלומה, אז בירת צ'כיה שבויה בקסמה ובמסתורין שלה ונראה שהיא נהנית מזה. פראג זו עיר שמסרבת להתנער מההיסטוריה שלה - מימי הביניים בהם נשלטה על ידי מלכים חמורי סבר, ועד שנות פוסט הקומוניזם שעדיין ניכרות ברבעיה החדשים יותר. באמצע, פראג הייתה אחת הפנינים של האימפריה האוסטרו-הונגרית. המותגים, מוקדי העניין והאישים שלה מפורסמים בכל תבל: הבירות המשובחות שנמזגות בכוסות גדולות במבשלות עם אווירה ביתית, בהן התארח גם מיודענו הסופר פרנץ קפקא שהתהלך על גשר קארל בעודו צופה בשמש השוקעת מעבר לנהר הוולטאבה. אם תביטו טיפה מזרחה, תשתקף בו מצודת פראג המפוארת המוארת בלילה באור יקרות. 

מצודת פראג ומאלה סטראנה

גשר קארל והמצודה

את פראג יש לחוות לעומק ואין צורך לרוץ ממקום למקום. יהיו שיגידו ששווה לשים את המפות בצד ולתת לעצמכם ללכת לאיבוד ברחובות הרומנטיים של הרבעים הישנים המוכרים בשמות Staré Město (מקום ישן) ו-Josefov (הרובע היהודי).

טיפה לפני כיכר העיר העתיקה ניצבת הכנסייה הגותית רבת הצריחים "גבירתנו שלפני טין", התאורה שלה ושל צריחיה בלילה משווה להם מראה אגדי. כשתחצו את הכיכר תמצאו את השעון האסטרונומי שנבנה ב-1490. הוא לא בדיוק שעון סטנדרטי כי במרכזו יש את גלגל המזלות. בכל שעה עגולה נאספים מתחתיו המוני מבקרים כדי לצפות ב"הופעה" שלו. בכיכר עצמה תמצאו דוכני אוכל נחמדים של אוכל צ'כי, ממליץ על מאפה חם ופריך בשם טרדלניק המוכר לנו יותר כקורטוש.

כיכר העיר העתיקה וכנסיית גבירתנו לפני טין

השעון האסטרולוגי

בביקור הנוכחי בחרתי להתמקד דווקא באתריה היהודיים של פראג, ששרדו באורח פלא את השנים והכיבוש הנאצי ומציגים את יהדות צ'כיה במלוא תפארתה. במרכז הקהילה היהודית תוכלו לקנות כרטיס כניסה לרוב האתרים במחיר משתלם של 500 קורונות צ'כיות (כ-79 שקלים). ודאי תופתעו לדעת, אבל בית הכנסת הישן-חדש (Staronava synagoga) שהוקם בסגנון גותי בסביבות שנת 1270, הוא גם בית הכנסת העתיק הפעיל באירופה, והאתר היהודי העתיק ביותר שברובע היהודי של פראג. שתי אגדות מעניינות קשורות אליו: הראשונה - בעליית הגג שלו מאוחסנים שרידיו של מגן יהודי העיר, הגולם המפורסם שיצר המהר"ל במאה ה-16. השנייה - אבני היסוד לבנייתו הובאו מרחוק, מחורבות בית המקדש שבירושלים. 

בית הכנסת הישן-חדש

     

בבית הכנסת מייזל תראו תצוגה המוקדשת לתולדות יהדות צ'כיה, עד האמנציפציה שלה במאה ה-19. אך בית הכנסת המרגש ביותר לדעתי הוא בית הכנסת פנקס שנבנה ב-1535 והיה פעיל עד 1941. המקום הפך לאנדרטה מצמררת לזכר השואה ועל קירותיו חקוקים שמותיהם של כ-77 אלף נספים מקרב יהודי צ'כיה, לצד תאריכי הולדתם ותאריכי רציחתם. בקומה העליונה ישנה תערוכה של ציורי ילדים ממחנה הריכוז טרזינשטדט. סמוך לפנקס מצוי בית הקברות היהודי העתיק, שהתבצעה בו קבורה עד 1787. מבין כ-12 אלף מצבות, נמצאת שם המצבה העתיקה ביותר השייכת לרב אביגדור קרא שנקבר ב-1439 וכמובן של רבי יהודה ליווא (המהר"ל) שהלך לעולמו ב-1609. לדעת רבים, היפה מכולם הוא בית הכנסת הספרדי (Spanelska Synagoga) עיצוב הפנים שלו מפואר וגם הוא משמש מוזיאון לתולדות יהודי צ'כיה.    

בית כנסת מייזל

בית כנסת פנקס

בית הכנסת הספרדי

בית העלמין היהודי

נעבור לחלק חשוב בכל טיול - האוכל. ארוחת צהריים צ'כית ממוצעת תאכזב את אלה הרגילים לעסקיות מפנקות בארץ. 

תחילה חשבתי שזו מדיניות במסעדות הנמצאות במוקדים המתוירים, אך זהו הנוהל בכל המסעדות כנראה. בתפריט ממוצע יופיעו לרוב שלושה מרכיבים: מנת פתיחה קטנטנה למשל צלוחית מרק או סלט, עיקרית בשרית - 200-150 גרם גולש בקר/ חזה עוף/ נקניקיית חזיר וכד' וקינוח של פרוסת עוגה או גלידה. בירות לא כלולות במחיר ועולות לרוב בין 70-40 קורונות (בסביבות ה-10 שקלים לחצי ליטר). המחיר הכולל של התפריט נע בין 350-250 קורונות (40-30 שקלים).  

שתי מסעדות מומלצות במיוחד: אם ברצונכם לאכול בשר עד בלי ידע, יש מסעדה ברזילאית מצוינת במרכז העיר שנקראת Brasileiro וכתובתה Na Příkopě 859/22. יגישו לכם את מיטב הגריל הברזילאי ותוכלו למלא את הצלחת בסלטים טריים, סושי, פירות ים וכל מה שיש בבופה, ללא הגבלה. המחיר לתפריט רגיל, כ-600 קורונות, טיפה יקר אבל שווה כל קורונה. מחפשים אווירה צ'כית אותנטית? תקבלו אותה במסעדת ומבשלת U Fleku בכתובת Křemencova 1651/11. מגישים שם בירה כהה הנעימה לחך ומנות צ'כיות מהאיכותיות שיצא לי לטעום. אם יהיה לכם מזל אז תזכו לשמוע הופעה של אומן אורח. במקרה שלנו, זה היה איש חביב עם אקורדיון שעבר בין השולחנות ושר  שירי עם.   

מסעדת ברזילרו

מנה ממוצעת של גולש

מסעדת U Fleku

גשר קארל שווה ביקור בכל שעות היום והוא האתר המפורסם בעיר, אשר יחד עם המצודה, מופיע כמעט על כל מגנט וציור בחנויות במזכרות.

הוא הדרך היפה ביותר לעשות את המסלול בין העיר העתיקה למצודת פראג ולכן מלא כמעט עד אפס מקום בכל פעם שתגיעו אליו. בנייתו הושלמה ב-1400 ובשני צדדיו הוצבו פסלים של אפיפיורים, מלכים וקדושים נוצרים. באחד הפסלים תראו משהו מוזר - אותיות מוזהבות מסביב לישו הצלוב עליהן כתוב בעברית "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות". שלט בעברית יסביר לכם כי הכתובת הזאת נוספה ב-1696 ובעלת מוטיבים אנטישמיים ומטרתה להשפיל את הקהילה היהודית.

כשתעברו את הגשר לכיוון המצודה ולפני שתגיעו אליה, כדאי לקפוץ לכמה מקומות. אם תשמעו קצת מרחוק שירים של הביטלס סימן שאתם באזור של הקיר של ג'ון לנון, הפינה הצבעונית המתחדשת של העיר. זהו קיר גדול הצבוע כולו בגרפיטי צעקני עם ציורים של לנון עצמו, מפת עולם ורודה ענקית עם המסר הנצחי All you need is love בכל מיני שפות. 

גשר קארל

קיר ג'ון לנון

פארק פטרז'ין, הנמצא מרחק הליכה קצר יחסית מהקיר הצבעוני, הוא מקום מושלם למנוחת צהריים במדשאות ולתצפית על העיר. אל ראש הגבעה תיקח אותכם רכבת כבלים שהתשלום עליה כלול בכרטיס הנסיעה היומית, ויש לה שתי תחנות. כשתגיעו ותעברו חומה עתיקה תראו את מגדל התצפית שנראה כמו גרסה מיניאטורית של מגדל אייפל, ואחרי שתעלו 299 מדרגות, אותן עליתי ב-2010, ייפתח בפניכם אחד הנופים היפים על כל העיר, בלי שעצים של הפארק יסתירו לכם מלמטה.

כ-20 דקות הליכה קלה מהפארק, דרך הרחובות הקסומים של מאלה סטראנה ובמעלה הגבעה, תגיעו למצודת פראג (Pražský hrad) המתנשאת בגאון מעל הגדה השמאלית של נהר הוולטאבה. המבצר העצום שנוסד במאה התשיעית יזכיר לכם איורים בספרי אגדות או סרטים של דיסני. בליבה של המצודה נמצאת הקתדרלה הענקית על שם ויטוס הקדוש שצריחיה מדגדגים את העננים. כאן גם מצוי ארמון הנשיאות ולכן בכניסה למצודה תצטרכו לעבור בידוק ביטחוני קפדני. 

פארק פטרז'ין

במצודה לבדה אפשר להעביר יום שלם ולקנות כרטיסים לגלריות, הארמונות, המוזיאונים ושאר האתרים. לפחות הכניסה לחצרות, לקתדרלת ויטוס ולגני המצודה היא בחינם. כמו כן, אל תפספסו את חילופי המשמר בארמון הנשיאותי כל שעה עגולה עם נגינת תזמורת ודגלנים. אל תקנו אוכל או שתיה במתחם המצודה בגלל המחירים המופקעים המיועדים לתיירים נואשים. במורד הרחובות לכיוון גשר קארל יש מספיק מסעדות ובתי קפה במחירים הוגנים יחסית. לפני שתחזרו למלון כדאי לחתום את היום בשיט קצר של כשעה על הוולטאבה. בחברת Prague Venice  שנמצאת מתחת למגדל גשר העיר העתיקה, תקבלו עסקה טובה ב-340 קורונות: שיט חוויתי בסירת עץ ממונעת, שתיה קלה או חריפה וכניסה למוזיאון גשר קארל.    

שיט בוולטאבה

מצודת פראג וקתדרלת ויטוס

חילופי המשמר

ב-2010 השותף שלי לטיול מצא נקודת תצפית טובה כמעט על כל גשרי העיר, היא נמצאת בפארק לטנה (Letenská pláň) ליד המטרונום והגענו לשם לקראת השקיעה. מצד אחד תראו את הרובע העתיק ומצד שני, את מאלה סטראנה והפארקים. 

בכנסיית ניקולאס הקדוש, שנמצאת מרחק הליכה קצר בלבד מגשר קארל, עלינו לכיפה וגם שם ראינו נוף ציורי של העיר. פנים וחוץ הכנסייה מעוצבים בסגנון הבארוק עם שיש ורוד ועיטורים בצבע זהב. הקירות והכיפה מבפנים יתנו לכם הרגשה כאילו אתם בקריית הוותיקן. 

כדי להיכנס לעניינים, ביום הראשון של הטיול ההוא פתחנו בהליכה בשדרות כיכר ואצלב שבראשיתו נמצאים המוזיאון הלאומי והפסל של ואצלב הקדוש. חובבי/ות השופינג ימצאו באזור השדרה חנויות מותגים. 

אם יהיה לכם זמן, קחו מטרו בקו הצהוב לתחנת Karlovo náměstí, לא רחוק ממנה תראו את "הבניין המרקד" עם העיצוב המפותל והלא שגרתי. סמוך לשם נמצאים האיים הקטנים Žofín ו-Střelecký שבכל אחד מהם יש פארק ובנינים יפים. 

החוויה השלמה בפראג דורשת לכל היותר 4-3 ימים. אם הגעתם ליותר, תבדקו עם חברת הנסיעות טיולים יומיים למרחצאות המרפא של קרלובי וארי הנמצאות במערב צ'כיה או אפילו לעיר דרזדן שבמזרח גרמניה, כפי שאני וחברי עשינו השנה. הנסיעה לשני היעדים היא כשעתיים ושווה ביותר. אם בחרתם לנסוע לדרזדן אז תשאירו כמה עשרות אירו בצד.

כך יצא שבסופ"ש אחד זכיתי לבקר בשתי מדינות שאין באמת גבול ביניהן. מה שבטוח, אחרי הפעם הראשונה פראג תקרא לכם אליה לפעם נוספת, במבטא צ'כי עדין, ביופי שאין שני לו, במבט רומנטי המשתקף בנהר הוולטאבה הזורם בין הגשרים.

הנוף מפארק לטנה

  

המטרו

שדרות כיכר ואצלב

תופעת התמיכה בליכוד בפריפריה

"האם...קיימת אפליה שקוראים לה 'עדתית' במדינה?... בשום פנים ואופן אנו, יריביה ההיסטוריים של מפא"י, לא נסכים להאשמה שהיא בכוונה גורסת, או מנהיגה, אפליה על רקע זה". 

קטע מנאומו של מנחם בגין בכנסת, 8 בדצמבר 1964.   

אפתח בנתוני ההצבעה לליכוד בפריפריה הגאוגרפית והחברתית בבחירות האחרונות: אופקים - 36.28%, אור יהודה - 50.92%, אור עקיבא - 52.64%, אילת - 43.34%, אשדוד - 33.87%, אשקלון - 42.61%, באר שבע - 43.01%, בית שאן - 54.99%, בת ים - 38.51%, דימונה - 56.34%, חדרה - 37.97%, חצור הגלילית - 49.65%, טבריה - 48.21%, טירת הכרמל - 52.72%, ירוחם - 41.81%, כרמיאל - 32.53%, לוד - 37.37%,  מעלות תרשיחא - 30.40%, נהריה - 41.45%, נצרת עילית - 29.91%, עכו - 39.10%, עפולה - 46.44%, צפת - 34.45%, קריית גת - 41.93%, קריית ים - 41.99%, קריית מלאכי - 45.53%, קריית שמונה - 49.03%, רמלה - 47.47% ושדרות - 43.52%. ברוב מקומות אלה, המתחרה הגדולה על השלטון, מפלגת כחול לבן, קיבלה לכל היותר 20%-15% מקולות המצביעים ולעתים אף לא עברה את עשרת האחוזים.   

מאז המהפך בבחירות תשל"ז מקפידים המצביעים ביישובי הפריפריה להצביע לליכוד, אף על פי שמתקופת בגין וקריצתו לעדות המזרח נשארו בעיקר זיכרונות. מנחם בגין, מבחינתו, עשה את המהלך הפוליטי האסטרטגי המושלם - ברית המדוכאים, מחד תנועת החירות ומאידך העולים מארצות האסלאם שקיבלו יחס מפלה, מתנשא ואף עוין מצד הממסד של מפא"י. ההשקעה ההיסטורית הזאת הניבה את פרותיה בבחירות לכנסת השביעית ב-17 במאי 1977. למעט הבלחות קצרות של מפלגות השמאל (או המרכז - שמאל, לדעת המהדרין), ב-1992, 1999 ו-2006, ידיו של הליכוד אוחזות היטב בהגה השלטון, כמעט ללא אתגר. 

השנים עברו, מנהיגים התחלפו אך המגמה נשארת, מדוע? לדעתי משתי סיבות עיקריות; הראשונה - חסד נעורים של הדור שעודנו זוכר את בגין ומקפיד שגם ילדיו ונכדיו ישימו פתק מחל בקלפי, מה שנקרא הצבעה שבטית. השנייה - הערצה כמעט עיוורת למנהיג הליכוד הנוכחי נתניהו. ההערצה זו נתקלת בבוז ובהתנשאות מצד מחנה השמאל בכל מערכת בחירות בה הוא מפסיד. הרוח של יצחק בן אהרון ממפ"ם שאמר בזמנו: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה", עדיין נושבת במחנה זה. 

שלט מעל מצודת זאב, הבית של הליכוד. צילום: עומרי פירר

אחת הטענות הידועות כלפי הפריפריה היא איך, לאור המצב הכלכלי והביטחוני הקשים בתקופת שלטון הליכוד, עדיין רוב הבוחרים משלשלים פעם אחר פעם פתקי מחל לקלפיות. רבים במחנה השמאל כינו ומכנים את זה "תסמונת האשה המוכה" או "תסמונת שטוקהולם", תופעה שבה אדם המוחזק בכפייה בידי אנשים זרים, מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של אלה השובים אותו. 

תוסיפו לזה את הכינויים הנגועים בגזענות (מנשקי קמעות ומזוזות, בבונים ולאחרונה גם בוטים - מלשון בוט/ רובוט) ותקבלו דחייה כמעט אוטומטית בפריפריה של כל מה שמייצג השמאל. מה שהמקטרגים מסרבים להבין הוא שהמצב בפריפריה לא כל כך קשה כמו שנוהגים לתאר לעתים בתקשורת, שגם האמון הכללי אליה נמצא בשפל.  

גדלתי בקריית שמונה ובשכונות פשוטות בחיפה, בתוך עמי אני חי. אם תשאלו את המצביע הממוצע בפריפריה מה הוא חושב על נתניהו, הוא יעריך אותו מאוד בתור מנהיג מנוסה, מר ביטחון, כלכלן מהמעלה הראשונה והאיש אשר דלתות מנהיגי העולם פתוחות בפניו. "ביבי" הוא כמו דמות אב עבורו. המצביע הזה יסתכל על חצי הכוס המלאה ויגיד שהוא שמח בחלקו, ושלראש הממשלה יש חלק ניכר בכך.  

יהיו עדיין שיגידו שהמצביע הזה הוא עוד עכבר ההולך אחרי החלילן מהמלין. אך ישנם עשרות אם לא מאות אלפי מצביעים רציונליים, כמו כותב שורות אלה, שחושבים שנתניהו הוא המנהיג הראוי לתקופה הזאת. הסקלה נעה בין העמדה הזו לבין שרה"מ הנוכחי הוא הרע במיעוטו. כלומר, האלטרנטיבה לא טובה יותר. בכל רחבי הארץ אנשים מסתכלים ימינה ושמאלה ורואים שהמצב הכללי סך הכל סביר. אין איום ביטחוני חריף, מצבם הכלכלי טוב ולמעט אולי השסעים החברתיים, אין משהו מיוחד שטורד את מנוחתם. במילים אחרות, אם משהו עובד טוב אז אין סיבה להחליף אותו. אולי זו גם החרדה המובנת מהלא נודע והלא מנוסה. קוראים לזה "מבחן הטלפון האדום לפנות בוקר". 

בעיני רבים, ציפי לבני, שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג ובני גנץ לא עוברים את המבחן הזה. מאז מערכת בחירות של 2009 טשטש מחנה השמאל את עמדותיו עד כדי קריצה ברורה ימינה, ששיאה הייתה בבחירות האחרונות. יש לציין כי הקמפיין האגרסיבי של שני הצדדים ב-2015 ושל נתניהו השנה, חידד את העמדות לחלוקה הקלאסית של ימין ושמאל. גנץ שווק על ידי יחצ"ניו כגרסה מודרנית של רבין מודל 1992 על מנת לנצח בקלף של הניסיון הביטחוני, אך החיקוי לא עלה על המקור.   

אנחנו או הוא. צילום: AFP

35 המנדטים שהתחלקו בין הליכוד לכחול לבן יצרו סוג של "שתי מדינות לשני עמים", שלא ככוונתם המקורית של המשוררים מאוסלו שנת 93'. מצד אחד, "עם הפריפריה" שהולך עם נתניהו באש ובמים, ומהצד השני "עם גוש דן וההתיישבות העובדת" שיתמוך בהמוניו בכל מתמודד שיעלה לזירה נגד ביבי. לצערי, השסע החברתי-פוליטי הזה לא נראה קרוב לאיחוי. אחרי הבחירות ראיתי פרסומים שונים ברשתות החברתיות כי אין לדאוג ולסייע לתושבי הדרום הסובלים מתוקפנות החמאס, שנתניהו ידאג להם. צר לי גם לשמוע את הדה-לגיטימציה הגורפת לעמדות השמאל הציוני, כאילו מדובר בבוגדים המוכנים למכור את המדינה לערבים. 

אומר בהגינות שלנתניהו יש חלק בקיטוב הזה, בהוצאת עמדות השמאל אל מחוץ לטווח הלגיטימיות, אך טוב עשה כשאמר לאחר ניצחונו שהוא יהיה ראש הממשלה של כולם. ימים יגידו. בכל אופן, כוחה האמיתי של הליכוד בפריפריה, כמפלגה על סך חלקיה, ייבחן במערכת הבחירות  הראשונה אחרי עידן נתניהו. עד אז, מה שהיה - הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש הזורחת על מעון ראש הממשלה שברח' בלפור הירושלמי. 

האם אנחנו בני חורין?

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם 

(שמות י"ג, ח)   

מסופר במקורות שלמשה רבנו היה אתגר כפול; להוציא את בני ישראל ממצרים ולהוציא את תודעת העבדות מהם, אחרי שהיו משועבדים במשך 400 שנה. נראה לי שהאתגר הראשון היה קל יותר כי משה היה במצב של אחד על אחד מול פרעה, וזה היה משחק לא שווה כוחות כי מסופר בספר שמות שאלוהים הכביד את ליבו של פרעה ובכך אתגר עוד יותר את משה. אם נתייחס לנסים שקרו אז ולעשרת המכות כאירועים שקרו במציאות ואין חולק עליהם, התוצאה הייתה ידועה מראש - ניצחון מתוק יותר למשה שהתאמץ רבות, ולקח את כל הקופה. עד שהגיע להר נבו.. 

זמן קצר לפני חציית ים סוף, נודע לבני ישראל כי פרעה ואנשיו רודפים אחריהם והם נבהלו מאוד, וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. בפעם המי יודע כמה, היה צריך משה לרתום את כישורי המנהיגות שלו ולהבטיח את מה שנראה כבלתי אפשרי; הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד עוֹלָם. (שמות י"ד, י"א-י"ד). המזל כיום, שיש וייז ומפות גוגל, הרבה יותר קל לנווט במדבר.   

סוף הסיפור ההוא ידוע, בני ישראל הגיעו לארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, הקימו בה ממלכה וכעבור כמה מאות שנים הוגלו ממנה לאלפיים שנה. עד שהרצל, אולי משה של העת המודרנית, וחבריו לרעיון הציוני הניחו את היסודות לתחיית העם בארצו. עבור הדור שלי, ילידי ברית המועצות, העליה לפני קרוב לשלושים שנה הייתה גם סוג של יציאת מצרים, אם כי לא הונחתו מכות על מנהיגי האימפריה הסובייטית. אולי לא היה צורך בכך, כי המדינה ממילא התפרקה. ותיקי הדור, עולי שנות השבעים, עוד זוכרים את הכרזות עם הכיתוב: שַׁלַּח אֶת עַמִּי.  

אז אחרי שרוב העם היהודי מקובץ במכורתו, הגיע הזמן לשאול, האם אנחנו באמת בני חורין? תלוי את מי שואלים. מדינת ישראל המציאה פטנטים לשעבד אותנו אליה, בעיקר על ידי גביית מיסים כמעט על כל דבר. אנחנו משועבדים לבנקים, לחברות האשראי ולמס הכנסה, שלא יוותרו לנו על שקל. אנחנו משועבדים למקומות העבודה כי בלעדיהם לא תהיה לנו פרנסה ולא יהיה איך להחזיר חובות לאלה שצוינו קודם. 

יותר ויותר רווקים בוחרים שלא להתחתן כי הם לא רוצים להיות משועבדים למשפחה. אך למרות הכל, אני רואה עצמי כבן חורין.  

בוב דילן אמר פעם שהאדם הוא סיפור הצלחה: הוא קם בבוקר והולך לישון בלילה, ובין לבין הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אין ולא הייתה לי אף פעם תודעה של עבד, למרות ששנים רבות לא ראיתי את פירות עבודתי הקשה. החירות שלי מתבטאת בדרך בה אני מנהל את חיי. 

כאיש תקשורת וכבלוגר איני נתון לפיקוחה של משטרת מחשבות ואני חופשי לבטא את דעותיי במערכת העיתון בו אני עובד, וכמובן בבלוג זה. 

אני יכול לבחור להגיע כמעט לכל מקום כמעט מתי שארצה. יש לי את האמצעים לחיי רווחה יחסיים ולכן אני יכול לבחור מה לקנות ומה לא. 

אני מסכים עם יצחק ברויאר שאמר כי "לא בחירות נולד האדם אלא בעבדות, ורק הכוח להשתחרר ניתן לו, ולהשתמש בכוח זה הוא תפקידו עלי אדמות. מי שאינו רוצה להיות בן חורין בוודאי נשאר בעבדותו". 

כלומר, העבדות היא בעיקר מצב תודעתי. בכל אחד מאיתנו נמצא משה רבנו קטן שלוחש לנו מפעם לפעם לעזוב את מצרים ולחצות את הים, או את הרוביקון, בדרך לחופש. כפי שכתב הרב קוק: "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד". 

הבחירה בידיכם, חג חירות שמח!   

קריעת ים סוף