נס כחול לבן

"דגל מה זה? כלונס ומטלית אריג, לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים. זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך".  

- בנימין זאב הרצל במכתב לברון הירש   

הפעם הראשונה בה קיבלתי לידיי את דגל ישראל הייתה בגן חובה ביום העצמאות של 1991. הייתי זאטוט בן ארבע וחצי שרק עלה לארץ כמה חודשים קודם לכן, וכבר אז שבה אותי הדגל הזה בקיסמו. טרם הכרתי את המילים "ציונות" ו-"מולדת", מה גם שבקושי ידעתי עברית, אבל החיבור לישראל נוצר דרך הרגע הזה. 

אהבתי את פשטות העיצוב של הדגל, ומאז ועד היום - "כחול ולבן זה הצבע שלי". הוא ליווה אותי בכל מקום - בטקסים בבית הספר, בצבא וכמובן במרפסת לקראת כל יום עצמאות. יש משהו יפה ומרגש בכך שרואים את הדגל שלנו מתנוסס ממרפסות הבתים בכל עיר וכפר. 

אנחנו יכולים להתווכח כמעט על הכל, אבל הסמלים הלאומיים הם אולי המכנה המשותף האחרון שנשאר פה, וטוב שכך.   

דגל כחול לבן עם מגן דוד, הראשון בעולם, הונף בשנת 1885 במושבה הצעירה ראשון לציון במלאת שלוש שנים להקמתה. הוא נוצר על ידי חבר ביל"ו ישראל בלקינד ופאני מאירוביץ'. עיצובו הזכיר יותר טלית כאשר ארבעה פסים דקים נמתחו לרוחב הבד הלבן. 

אם תשאלו את זקני נס ציונה, הם יגידו לכם שהדגל במתכונתו הנוכחית, של שני פסים עבים, הונף אצלם ב-1891 על ידי אחד ממייסדי המושבה, איש העלייה הראשונה, מיכאל הלפרן. כעבור שש שנים, בקונגרס הציוני הראשון ב-1897, אומץ הדגל המוכר לנו כדגלה של התנועה הציונית. הוא היה סמלם של הלוחמים היהודים בא"י ובאירופה בשתי מלחמות העולם, אוניות המעפילים הניפו אותו בתרנים. מדינת ישראל הצעירה אימצה אותו רשמית ב-28 באוקטובר 1948.

עבור המדינה, הדגל הוא סמל הריבונות. היכן שהוא מונף נמצא השלטון הישראלי, גם כהצהרה. כך היה למשל במבצע עובדה ב-10 במארס 1949 עם הגעתן של חטיבות הנגב וגולני לאום רשרש (אילת) שלחופי הים האדום. לפי מה שידוע, הלוחמים מחטיבת הנגב מיהרו ולא הספיקו לקחת דגל ישראל סטנדרטי, לכן היה צורך באלתור. בו במקום נלקח סדין לבן וצוירו עליו מגן דוד ושני פסים. 

אברהם אדן (ברן), לימים אלוף בצה"ל, טיפס על תורן והעניק למדינה הצעירה את רגע ה"איוו-ג'ימה" שלה; תמונת הניצחון במלחמת העצמאות. צולמה תמונה איקונית ששוחזרה פעמים רבות ואף הוקמה אנדרטה במקום ההנפה. דגל הדיו התנוסס בגאווה כשעתיים ואחר כך הוחלף בדגל תקני. לצערנו הוא אבד ולא נמצא מאז.  

הרגע הגדול הבא היה ב-1967, לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. ישראל הפכה להיות להיות סוג של אימפריה מזרח-תיכונית, והדגל הונף בגאווה גם במרחבים העצומים של חצי האי סיני, רמת הגולן, יהודה ושומרון ובעיר העתיקה בירושלים. קרה משהו שאין לו סיכוי להיות משוחזר בימנו - דגל ישראל מעל כיפת הסלע בהר הבית, לשעות ספורות. סמלי היחידות הלוחמות ודיוקני האלופים הונפו בכל מקום לצד דגלי הכחול-לבן. 

התהילה לא נמשכה זמן רב, מלחמת יום הכיפורים הורידה את הדגלים לחצי התורן, ואחרים כיסו כ-2,600 ארונות של נופלים. ב-1982 נסוגה ישראל מסיני ובכך השלימה את התחייבותה במסגרת הסכם השלום עם מצרים. לאחר הריסתה של העיר ימית, בישרה בעצב הכותרת של "ידיעות אחרונות" כי "דגל ישראל יורד בסיני". באותה שנה הגיע הדגל לארץ הארזים השסועה, אך גם לכיכרות המחאה.    

במהלך מלחמת המפרץ ב-1991 תלו בעלי קפה הבימה על בניין התאטרון הלאומי דגל ישראל ענק במטרה "להרים את המורל ולקרוא לעוזבים לחזור". ככלל, התקופה של תחילת שנות ה-90 הייתה של אופטימיות ומזרח תיכון חדש, כך לפחות רצו להאמין. נחתמו הסכמי אוסלו והדגל נראה בחגיגיות במעבר הגבול עם ירדן בערבה, עם חתימת הסכם השלום עם הממלכה האשמית של המלך חוסיין.  

נושאי הדגלים בכיכר מלכי ישראל בעצרת ההיא במוצאי שבת ה-4 בנובמבר 1995, לא חלמו גם בסיוטיהם את סיומה הטרגי, רה"מ יצחק רבין נרצח בידי מתנקש יהודי. שנתיים אחרי היובל להקמת המדינה, יצא דגל ישראל מלבנון עם הכוחות הנסוגים. בשנים הראשונות של שנות ה-2000, בתקופת האינתיפאדה השנייה, הדגל הפך לסטיקרים להרמת המורל הלאומי. אני שומר מכל משמר את אחד הדגלים האחרונים מהיישוב נווה דקלים שהיה בגוש קטיף ונחרב בקיץ 2005. נכון, לא קלה דרכנו. אבל, כל עוד העמידה איתנה - גם הדגל מונף. זה הסוד שלנו.

מי שרוצה לראות את הדגל שלנו במלוא תפארתו, כדאי שיבוא לירושלים ביום חגה, אז המוני בני הציונות הדתית רוקדים איתו. כשאני מסתכל בעוד דגל ישראל מונף אי שם, אני שמח על הנס שלנו, נס כחול לבן.  

אני בתקופת מבצע צוק איתן, 2014

מגש הכסף ב-23,646 תשלומים

אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע-וָקֶסֶם 

וְאָמְרָה: "מִי אַתֶּם?", וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים

יַעֲנוּ לָהּ: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף,
שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים".  

מגש הכסף, נתן אלתרמן  

החיים בישראל יקרים מאוד. שילמנו עליהם עד כה ב-23,646 תשלומים. הארץ האהובה והיקרה הזאת, עדיין, נקנית בגופם ובדמם של מגיניה.  

לקראת כל יום זיכרון, קשה לי עם המושג "חלל צה"ל". אומנם נפער חלל אבל גם אחרי המוות נשאר עולם ומלואו של זיכרונות, חוויות, הישגים ודרך משותפת, גם אם קצרה, שאנחנו החברים השכולים עברנו עם בחור שעזב אותנו מוקדם, מוקדם מדי. "הנעורים שבאו פתע אל סופם". 

הוא נשאר בן 21-20 ואנחנו כבר בני 30 פלוס, הולכים ומתרחקים ממנו משנה לשנה. כאילו הוא נשאר תקוע בתוך סערה, ואותנו סוחפת הרוח אל העתיד, אל הלא נודע. אנחנו לא צריכים יום בשנה כדי להיזכר בנופלים, הם חלק מאיתנו. "בזמן האחרון אצלי תמונות חוזרות משם, בזיכרון המעומם שלי היום, מסך כבד של מלחמות והזיות".    

אני מניח שמי שמתגייס ליחידה קרבית לא לוקח בחשבון את ההשלכות המצערות שיכולות להיות. אני וחבריי כשהתייצבנו בבקו"ם, זמן קצר אחרי סיום התיכון, התייחסנו לשירות הצבאי כאל סוג של הרפתקה, אתגר  שיש לעבור בדרך לבגרות האישית. היינו נערים תמימים ומלאי מוטיבציה, והטירונות שלנו הייתה כמחנה קיץ ארוך. עשינו כושר, יצאנו למסעות, שרנו שירים, ירינו ברובה, ובעיקר חיכינו לרגע בו ניכנס לתוך הטנק ונהיה חלק ממכונת המלחמה האדירה הזאת. 

אני עוד זוכר את הפעם הראשונה במטווח התותחים לקראת סוף הטירונות. לחצתי בחרדת קודש על מתגי הירי ושחררתי פגז שהאיר את הלילה במדבר. באימון המתקדם הפכתי לחלק מצוות טנק לוחם. 
אף מטרה שיריתי בה לא החזירה אש לכיווני. הרגשתי בלתי מנוצח. 

לאחר המסלול הגעתי לפלוגה המבצעית. כבר אז היה משהו מוזר; פלוגת טנקים שכמעט ולא משתמשת בהם. באותה תקופה, של סוף האינתיפאדה השנייה, היה חשוב יותר לתפוס קווי חי"ר באזור יהודה ושומרון מאשר להתעסק בטנקאות. האימון שהיה לנו בקיץ 2006, העיד יותר על היוצא מהכלל. בראייה לאחור, הוא הכין אותנו מקצועית למלחמה שפרצה תוך שבועות ספורים. כשהודיעו שהופעלנו ואנחנו צפויים להיות מוקפצים לגבול לבנון, הייתה שמחה רבתי בפלוגה - "סוף סוף אנחנו נלחמים עם הטנקים שלנו וממלאים את יעודנו". 

המלחמה, כמאמרו של אסטרטג מפורסם, היא ממלכת אי-הוודאות. הערפל לא כיסה רק את גבול הצפון, אלא גם אותנו בדרך אליו. הפלוגה התפצלה, פוזרנו במוצבים שונים והייתה הרגשה של בדידות. 

המכה הראשונה הגיעה מהר. תוך שבוע וחצי מפרוץ המלחמה איבדנו את קובי סמילג ז"ל, שהחליף את התותחן שנפצע במהלך ההכנות ללחימה. זה היה אך טבעי שקובי יצוות לטנק המג"ד כי הוא היה אחד  הטובים בתפקידו בפלוגה. במקור היה שייך לטנק סגן המ"פ והכין אותו בצורה הכי רצינית לקראת ההגעה לחזית. טנק המג"ד יצא למשימה ועלה על מטען במהלך הקרב הקשה באזור העיירה בינת ג'בייל. 

איתרע מזלו של קובי שנפצע ונותר לכוד בצריח המפורק. הוא מת מפצעיו. לוחמי צוות הטנק היו החברים שלנו בפלוגה. הידיעה על ההרוג הגיעה די מהר וחרב עלינו עולמנו, התפרקנו. הכרתי את קובי כמה חודשים והיה קשה לי להאמין שלא אראה אותו יותר לעולם. הבנתי לראשונה שגם לי אין "תעודת ביטוח".    

קובי סמילג ז"ל

מלאך המוות עבר פעם נוספת דרך הפלוגה שלי, כאילו שפעם אחת לא הספיקה. חברי מהמסלול יניב טמרסון ז"ל, מפקד הטנק הגאה, נהרג חשוף בצריח. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שיניב פיקד על טנק בלחימה, והוא כל כך רצה. היו לי שיחות רבות איתו בזמני ההפוגה  ושמחתי שהוא הגיע דווקא לפלוגה שלי. הוא סיפר על המשפחה שלו במושב ציפורי, על סבא שהיה לוחם בצבא האדום והוא הלך בעקבותיו. יניב היה מוכן להיכנס למלחמה בכל תפקיד בטנק וראיתי את התסכול בעיניו על כך שטרם עבר טבילת אש כמפקד. 

באחת הפעולות פגע הטנק שלו במבנה בטון, והמפקד, חברי רון ויינריך נפצע קשה. יניב, כנהג, חילץ את הטנק במהירות  ובכך הציל את חייו של רון. הוא קיבל את הפיקוד על הצוות, אך באחת הפעולות בדרום לבנון, נפגע למוות מטיל נ"ט. זכיתי לפחות ללוות אותו בדרכו האחרונה.     

יניב טמרסון ז"ל

אחרי הקיץ הקשה ההוא, לקח לי זמן לחזור לפעילות המבצעית ולטנקים. אין אחד שיוצא שלם מהמלחמה. המתים חבויים מתחת למצבות השיש, הפצועים בדרגות השונות מתמודדים עם פציעותיהם עד סוף ימיהם, ורק את הפגיעות בנפש לא רואים. הפוסט-טראומה מלווה בימים ובלילות, במיוחד בלילות כשקשה להירדם והמאורעות חוזרים בתור חלומות או סיוטים. מאז, נהייתי מפוכח יותר. אני מבין שנגזר עלינו לחיות על חרבנו וזה רק עניין של זמן עד שהמבצע או המלחמה הבאה יגיעו. התקווה לכך ש"הלוואי ופלוני יהיה ההרוג האחרון" אולי תתגשם באחרית הימים.   

הפיכחון מביא איתו אחריות ומשהו נוסף; ערך הרעות מצווה עלינו, מגיני הארץ, פעם אחר פעם לעלות על מדים, לקבל את הנשק ולצאת לשדה הקרב. אנחנו מבינים שאין ברירה אחרת ואף אחד לא יעשה את העבודה במקומנו. אנחנו בוחרים להיות חלק ממגש הכסף ולשלם את המחיר. 

"כי רעות שכזאת לעולם, לא תיתן את ליבנו לשכוח". 

שואה וגבורה - הנצח הוא רק אפר ואבק

כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם, מאת דן פגיס 

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי     

אני זוכר לפני שנים רבות מפגש שהיה לכיתה שלי עם ניצולת שואה באחד מבתי הספר בהם למדתי. היא אמרה משפט שהפתיע אותנו וזכור אצלי עד היום: "ילדים, אתם ניצולי השואה האמיתיים, אנחנו בסך הכל שרדנו אותה. מכם נחסכו הגטאות, המשלוחים למחנות ההשמדה ואובדן הקרובים ביותר שעלו לשמיים מהארובות של אושוויץ".  

עם כל שנה שעוברת, קטן מטבע הדברים הסיכוי לשמוע את הסיפורים ממקור ראשון, מהשורדים או מהניצולים עצמם. 80-70 שנה הן בקושי פסיק בהיסטוריה האנושית, ואם תשאלו את האחראי עליה ועל עיצובה, הוא יגיד לכם שזה קרה לפני רגע. לא משנה כמה שנים יעברו מאז הזוועות הללו, השואה תישאר אירוע בלתי נתפס למוח האנושי הרציונלי. תמיד עלתה אצלי השאלה "למה?". לא יודע אם אמצא לה מענה. 

היו פילוסופים שטענו שטבע האדם רע מיסודו, אך ישנו גם רוע נרכש. רוע אכזרי ומלא ברעל. כזה היה הרוע הנאצי, שאומץ בחדווה על ידי מיליוני גרמנים ובעלי בריתם. הנאציזם הפך את האנטישמיות הישנה, הזדונית והקונספירטיבית לתעשייה שיטתית של רצח עם. הם כאילו חיכו לשעת הכושר להיפרע מהעם היהודי והנאצים הניעו את המכונה הזאת, שבהמשך מילאה בגז משאיות והתאים האטומים במחנות המוות. 

באותה תקופה לחרקים היו סיכויי הישרדות גבוהים יותר מאשר ליהודים. איני זוכר מקרה בהיסטוריה המודרנית בו עם שלם נדון להשמדה, סתם כך, מבלי שבניו ובנותיו איימו על מישהו או הכריזו עליו מלחמה.  ועדת ואנזה, שהתכנסה ב-20 בינואר 1942, רק הסדירה את מה שכבר בוצע בפועל - חיסול היהודים, עד האחרון שבהם. יותר מ-6 מיליון נטבחו. 

לדעתי, הטרגדיה הגדולה ביותר של תקופת השואה היא היהודים שנרצחו ולא נותר להם שום זכר. לא לכל איש יש שם. רוב התיעוד הנאצי הפדנטי הגיע ממערב אירופה ומפולין. כאשר פלשה גרמניה לבריה"מ ב-22 ביוני 1941, היא הגיעה תוך זמן קצר למיליוני יהודים שהתרכזו בעיקר באוקראינה, בלארוס והארצות הבלטיות. בשלב הזה, של "מבצע ברברוסה", התחיל הרצח ההמוני של יהודי אירופה. 

יחידות האייזצגרופן, שתפקידן הבלעדי היה לרכז את היהודים ולשלוח אותם אל מותם, לא חסכו בכדורים ובגפרורים. במקרים רבים כפרים ועיירות רוקנו מיהודיהן תוך שעות מרגע כיבושם. מאות ואלפים מבני עמנו נשרפו בעודם חיים באסמים ובבקתות, אליהם נדחסו מעבר לגבול הקיבולת. אומללים אחרים, חפרו את קברם ונורו לתוכו.   

גיא ההריגה 'באבי יאר' שליד קייב היה מקום כזה. קייב, בירת אוקראינה, נכבשה על ידי הנאצים ב-19 בספטמבר 1941. תוך שבוע, ב-26 לחודש נערכה ישיבה של מפקדי האס. אס ושאר יחידות החיסול. ב-28 פורסם צו הדורש מכל היהודים להתייצב ברחובות מסוימים בעיר, בבוקר למחרת. כאן בא לידי ביטוי מנגנון ההטעיה והרמייה הנאצי: "היהודונים" נדרשו לקחת עמם מסמכים, כסף, חפצי ערך, בגדים חמים, לבוש תחתון וכדומה. גם הפסימיים ביותר לא חשבו שזו תהיה דרכם האחרונה. 

היהודים חשבו שהם "סך הכל" יגורשו מהעיר. ביומיים הבאים, 29 וב-30 בספטמבר נטבחו 33,771 יהודים. יש הטוענים שזה היה מבצע הרצח הגדול ביותר בתקופת השואה שבוצע בזמן כה קצר. במקום נרצחו בין 150-100 אלף איש מלאומים שונים. "על באבי יאר אין יד ואין מצבת".  

שנים רבות מקובל היה לחשוב שיהודי אירופה הובלו כצאן לטבח ולא גילו כל התנגדות לצורר הנאצי. זו גם הביקורת שהוטחה באודים מוצלים מאש שהעפילו לארץ משנותיה הראשונות של המדינה. "איך זה שלא נלחמתם?". לא סתם נקרא היום הזה - "יום השואה והגבורה". הגבורה התבטאה בהישרדות בתנאים לא-אנושיים, תוך סיכון עצמי מוחשי. הגבורה היא קודם כל, שמירה על צלם אנוש במקום בו אין אנושיות וחמלה. היא הרצון לחיות ולשרוד. ראויים לציון גם חסידי אומות העולם. 

יהודי העולם התגייסו בהמוניהם לצבאות בעלות הברית, מיליון וחצי מהם אחזו בנשק בחזיתות השונות. אלפי יהודים נלחמו בשורות הפרטיזנים ביערות מערב ברית המועצות. 250 אלף לוחמים יהודים שילמו בחייהם את מחיר השגת החירות. חנה סנש התנדבה כלוחמת בצבא הבריטי לצנוח באירופה הכבושה. היא הייתה "הגפרור שנשרף והצית להבות". 

במרד גטו וארשה, שפרץ ב-19 באפריל 1943, השתתפו קרוב לאלף לוחמים יהודים, המוכר בהם היה מרדכי אנילביץ'. חימושם היה דל, הסיכויים היו אפסיים, אך הם החזיקו מעמד חודש ונפלו כגיבורים. 

יותר מפעם שמעתי שהשואה היא האירוע שתרם הכי הרבה להקמת מדינת ישראל. היינו צריכים לעבור עוד מדור גיהינום על מנת לקבל את תעודת ההכשר למדינה משלנו. נפתח חוב היסטורי ומוסרי אצל המדינות שלא הפציצו את אושוויץ ומסילות הרכבת שהובילו אליו. לטענתן זה לא היה יעד צבאי. לא הייתה אפילו גיחה אחת בשבילנו מצד בעלות הברית. 

השואה חידדה נקודה נוספת: העם היהודי לא יכול לשים יהבו על זרים שיגנו עליו. תעודת הביטוח שלו היא מדינה חזקה וצבא איתן ששומר עליה מכל צר ואויב. אין טעם להיכנס לוויכוח הנצחי לגבי אלוהים, ולמה הוא לא עזר לעמו בשעתו הקשה. למדנו לסמוך רק על עצמנו. 

שוחחתי עם אנשים דתיים לגבי הסוגיה הזאת, וכמובן שאין ביכולתם להיכנס לחשבונות של בורא עולם.  היו כאלה שאיבדו את האמונה בו, והיו אלה שאמונתם דווקא התחזקה. אחד מהם היה הרב ישראל מאיר לאו, "לולק", ששוחרר בגיל 8 ממחנה הריכוז בוכנוולד ולימים היה הרב הראשי לישראל.  כיום, הוא סוגר מעגל מבחינתו, כיו"ר מועצת 'יד ושם'. 

בזמנו, פגש הרב לאו עולים חדשים ואמר להם משפט שאולי מסכם את הכל: "אתם הגעתם לישראל כיונה שיש לה לב ומבקשת להגיע לאהובה. איש לא הגיע לכאן כי דחפו אותו כמו ענן שהרוח דוחקת בו. אתם באתם לכאן עם לבכם. אני הגעתי לכאן, כענן, ואילולא השואה יכול להיות שהייתי רב בפולין שבה נולדתי ולא מגיע לישראל".    

נשים וילדים מהונגריה ברציף הרכבת באושוויץ, מאי 1944