שואה וגבורה - הנצח הוא רק אפר ואבק

כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם, מאת דן פגיס 

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי     

אני זוכר לפני שנים רבות מפגש שהיה לכיתה שלי עם ניצולת שואה באחד מבתי הספר בהם למדתי. היא אמרה משפט שהפתיע אותנו וזכור אצלי עד היום: "ילדים, אתם ניצולי השואה האמיתיים, אנחנו בסך הכל שרדנו אותה. מכם נחסכו הגטאות, המשלוחים למחנות ההשמדה ואובדן הקרובים ביותר שעלו לשמיים מהארובות של אושוויץ".  

עם כל שנה שעוברת, קטן מטבע הדברים הסיכוי לשמוע את הסיפורים ממקור ראשון, מהשורדים או מהניצולים עצמם. 80-70 שנה הן בקושי פסיק בהיסטוריה האנושית, ואם תשאלו את האחראי עליה ועל עיצובה, הוא יגיד לכם שזה קרה לפני רגע. לא משנה כמה שנים יעברו מאז הזוועות הללו, השואה תישאר אירוע בלתי נתפס למוח האנושי הרציונלי. תמיד עלתה אצלי השאלה "למה?". לא יודע אם אמצא לה מענה. 

היו פילוסופים שטענו שטבע האדם רע מיסודו, אך ישנו גם רוע נרכש. רוע אכזרי ומלא ברעל. כזה היה הרוע הנאצי, שאומץ בחדווה על ידי מיליוני גרמנים ובעלי בריתם. הנאציזם הפך את האנטישמיות הישנה, הזדונית והקונספירטיבית לתעשייה שיטתית של רצח עם. הם כאילו חיכו לשעת הכושר להיפרע מהעם היהודי והנאצים הניעו את המכונה הזאת, שבהמשך מילאה בגז משאיות והתאים האטומים במחנות המוות. 

באותה תקופה לחרקים היו סיכויי הישרדות גבוהים יותר מאשר ליהודים. איני זוכר מקרה בהיסטוריה המודרנית בו עם שלם נדון להשמדה, סתם כך, מבלי שבניו ובנותיו איימו על מישהו או הכריזו עליו מלחמה.  ועדת ואנזה, שהתכנסה ב-20 בינואר 1942, רק הסדירה את מה שכבר בוצע בפועל - חיסול היהודים, עד האחרון שבהם. יותר מ-6 מיליון נטבחו. 

לדעתי, הטרגדיה הגדולה ביותר של תקופת השואה היא היהודים שנרצחו ולא נותר להם שום זכר. לא לכל איש יש שם. רוב התיעוד הנאצי הפדנטי הגיע ממערב אירופה ומפולין. כאשר פלשה גרמניה לבריה"מ ב-22 ביוני 1941, היא הגיעה תוך זמן קצר למיליוני יהודים שהתרכזו בעיקר באוקראינה, בלארוס והארצות הבלטיות. בשלב הזה, של "מבצע ברברוסה", התחיל הרצח ההמוני של יהודי אירופה. 

יחידות האייזצגרופן, שתפקידן הבלעדי היה לרכז את היהודים ולשלוח אותם אל מותם, לא חסכו בכדורים ובגפרורים. במקרים רבים כפרים ועיירות רוקנו מיהודיהן תוך שעות מרגע כיבושם. מאות ואלפים מבני עמנו נשרפו בעודם חיים באסמים ובבקתות, אליהם נדחסו מעבר לגבול הקיבולת. אומללים אחרים, חפרו את קברם ונורו לתוכו.   

גיא ההריגה 'באבי יאר' שליד קייב היה מקום כזה. קייב, בירת אוקראינה, נכבשה על ידי הנאצים ב-19 בספטמבר 1941. תוך שבוע, ב-26 לחודש נערכה ישיבה של מפקדי האס. אס ושאר יחידות החיסול. ב-28 פורסם צו הדורש מכל היהודים להתייצב ברחובות מסוימים בעיר, בבוקר למחרת. כאן בא לידי ביטוי מנגנון ההטעיה והרמייה הנאצי: "היהודונים" נדרשו לקחת עמם מסמכים, כסף, חפצי ערך, בגדים חמים, לבוש תחתון וכדומה. גם הפסימיים ביותר לא חשבו שזו תהיה דרכם האחרונה. 

היהודים חשבו שהם "סך הכל" יגורשו מהעיר. ביומיים הבאים, 29 וב-30 בספטמבר נטבחו 33,771 יהודים. יש הטוענים שזה היה מבצע הרצח הגדול ביותר בתקופת השואה שבוצע בזמן כה קצר. במקום נרצחו בין 150-100 אלף איש מלאומים שונים. "על באבי יאר אין יד ואין מצבת".  

שנים רבות מקובל היה לחשוב שיהודי אירופה הובלו כצאן לטבח ולא גילו כל התנגדות לצורר הנאצי. זו גם הביקורת שהוטחה באודים מוצלים מאש שהעפילו לארץ משנותיה הראשונות של המדינה. "איך זה שלא נלחמתם?". לא סתם נקרא היום הזה - "יום השואה והגבורה". הגבורה התבטאה בהישרדות בתנאים לא-אנושיים, תוך סיכון עצמי מוחשי. הגבורה היא קודם כל, שמירה על צלם אנוש במקום בו אין אנושיות וחמלה. היא הרצון לחיות ולשרוד. ראויים לציון גם חסידי אומות העולם. 

יהודי העולם התגייסו בהמוניהם לצבאות בעלות הברית, מיליון וחצי מהם אחזו בנשק בחזיתות השונות. אלפי יהודים נלחמו בשורות הפרטיזנים ביערות מערב ברית המועצות. 250 אלף לוחמים יהודים שילמו בחייהם את מחיר השגת החירות. חנה סנש התנדבה כלוחמת בצבא הבריטי לצנוח באירופה הכבושה. היא הייתה "הגפרור שנשרף והצית להבות". 

במרד גטו וארשה, שפרץ ב-19 באפריל 1943, השתתפו קרוב לאלף לוחמים יהודים, המוכר בהם היה מרדכי אנילביץ'. חימושם היה דל, הסיכויים היו אפסיים, אך הם החזיקו מעמד חודש ונפלו כגיבורים. 

יותר מפעם שמעתי שהשואה היא האירוע שתרם הכי הרבה להקמת מדינת ישראל. היינו צריכים לעבור עוד מדור גיהינום על מנת לקבל את תעודת ההכשר למדינה משלנו. נפתח חוב היסטורי ומוסרי אצל המדינות שלא הפציצו את אושוויץ ומסילות הרכבת שהובילו אליו. לטענתן זה לא היה יעד צבאי. לא הייתה אפילו גיחה אחת בשבילנו מצד בעלות הברית. 

השואה חידדה נקודה נוספת: העם היהודי לא יכול לשים יהבו על זרים שיגנו עליו. תעודת הביטוח שלו היא מדינה חזקה וצבא איתן ששומר עליה מכל צר ואויב. אין טעם להיכנס לוויכוח הנצחי לגבי אלוהים, ולמה הוא לא עזר לעמו בשעתו הקשה. למדנו לסמוך רק על עצמנו. 

שוחחתי עם אנשים דתיים לגבי הסוגיה הזאת, וכמובן שאין ביכולתם להיכנס לחשבונות של בורא עולם.  היו כאלה שאיבדו את האמונה בו, והיו אלה שאמונתם דווקא התחזקה. אחד מהם היה הרב ישראל מאיר לאו, "לולק", ששוחרר בגיל 8 ממחנה הריכוז בוכנוולד ולימים היה הרב הראשי לישראל.  כיום, הוא סוגר מעגל מבחינתו, כיו"ר מועצת 'יד ושם'. 

בזמנו, פגש הרב לאו עולים חדשים ואמר להם משפט שאולי מסכם את הכל: "אתם הגעתם לישראל כיונה שיש לה לב ומבקשת להגיע לאהובה. איש לא הגיע לכאן כי דחפו אותו כמו ענן שהרוח דוחקת בו. אתם באתם לכאן עם לבכם. אני הגעתי לכאן, כענן, ואילולא השואה יכול להיות שהייתי רב בפולין שבה נולדתי ולא מגיע לישראל".    

נשים וילדים מהונגריה ברציף הרכבת באושוויץ, מאי 1944