"התודעה מתגבשת כנגד תודעה קודמת".
הסדרה שעת נעילה שעלתה בערוץ כאן 11 בשבועות האחרונים העלתה מהאוב את מלחמת יום הכיפורים ופתחה אצל רבים ממשתתפיה פצעים שבקושי הגלידו אחרי כ-47 שנה. הפרומואים, ששודרו שבועות ארוכים לפני הפרק הראשון יצרו ציפייה רבה - הנה כי כן הולכים להמחיש לצופים בצורה מהימנה את אירועי אוקטובר הקשה ההוא בשנת 1973. גם אני, כמי שקרא לא ספר ולא שניים על הנושא, ספרתי את הימים עד הבכורה. עד כה, התוצרים הקולנועיים על המלחמה אינם מניחים את הדעת בלשון המעטה כאשר הדוגמה הבולטת היא הסרט "כיפור" של הבמאי עמוס גיתאי שיצא באוקטובר 2000 והתקבל בביקורות מעורבות.
יש לציין שתעשיית הקולנוע הישראלית מוסיפה לא מעט אג'נדה פוליטית שמאלנית לסרטיה, כנגזרת של עמדותיהם של המפיקים, הבמאים והקרנות שמתקצבות. "בופור", למשל, הוא מייצג אותנטי של תפישת "יורים ובוכים" וכמה הקרבה עצמית בלחימה היא דבר נורא ובזבוז מיותר של חיי אדם. זאת אגב בניגוד לרוחו של הספר הנפלא "אם יש גן עדן" של רון לשם שעוסק בשירות הקשה במוצב הבופור שבדרום לבנון, עליו הסרט מבוסס.
איני טוען שמלחמות הן דבר טוב ולא מחפש בעל כורחי להשתתף בהן, אלא אם אין ברירה. טוב לחיות בעד ארצנו, לפני הכל. למרות הירידה באחוזי הגיוס והשחיקה המתמדת במושג "צבא העם", מיטב הנוער ממשיך לאייש את שורות צה"ל, ולהבדיל מהדורות הקודמים - הוא מוכן יותר לשירות. הבעיה מתעוררת במערכת החינוך הנחשלת והרדודה ובעניין לקרוא ספרים ולהתעמק בנושא מסוים. בעידן הגוגל והרשתות החברתיות אנשים, ובייחוד הצעירים, יעדיפו לראות סדרה או סרט על נושא היסטורי כלשהו מאשר לפתוח ספר עליו. את הלקונה הזו מנצל במאי "שעת נעילה" ירון זילברמן שאמר בראיון לעיתון הארץ כי "מבחינתי, כל סרט על מלחמה חייב להיות אנטי-מלחמתי". הוא הוסיף: "אני רוצה שכל הצופים יבינו שמלחמה זה דבר איום ונורא ועד כמה חייבים לעשות שלום כדי שלא יהיו מלחמות... אנחנו עדיין שולחים את הילדים שלנו למות בגיהינום הזה". הכתב איתי שטרן ציין ש"את המסר הזה, האוניברסלי, אהבו גם אנשיה של ענקית הכבלים האמריקאית HBO שרכשו אותה להפצה". ברור שאהבו, הרי אין כמו להציג את חיילינו מפוחדים והיסטריים. מה עם תמונה מורכבת יותר של המציאות? איפה האויבים ומזימותיהם נגד ישראל? לזה זילברמן דווקא לא התייחס. כמו בטקס העשוראא השיעי, אנחנו אשמים ולכן עלינו להכות עצמנו עד זוב דם.
אתייחס לפן החיובי בסדרה. ראוי לציין לשבח את המאמץ ההפקתי בשחזור תקופת מלחמת יום הכיפורים - מפרטי הלבוש הכי קטנים ועד הנשקים, הנגמ"שים והטנקים שהושמשו בדרך לא דרך. חוויתי קורת רוח כאשר ראיתי את השחקנים שגילמו את הטנקיסטים אומרים במדויק את הפקודות והדיווחים בטנק, טוענים פגזים ומתפעלים שאר העניינים הטכניים. הם העידו שניגשו לתפקיד ביראת קודש, עשו תחקיר מעמיק ואף שוחחו עם ותיקי הקרבות ברמת הגולן. בנקודות מסוימות לאורך הסדרה נצמדה העלילה לאירועים כפי שקרו במציאות. הסדרה הכניסה אותנו לתעלות ולמחילות של מוצב החרמון, לעמדות המאולתרות בין שקי החול, לבלאגן שבחמ"ל האוגדה בנפח וכמובן לצפיפות ולאש שבטנק ובנגמ"ש. לא זכורה לי יצירה טלוויזיונית ישראלית שנכנסה לרזולוציות האלה. הצופים קיבלו את המלחמה "ישר לתוך הבטן", ללא מסננים או עידון, עניין שיכול להקשות על הצפייה בשעות הלילה, במיוחד עבור אלה שיש להם פוסט טראומה.
אין צורך במאמץ מיוחד כדי ליצור עלילה דרמטית לגבי המלחמה הזאת, אך לצערי יוצריה בחרו לשלב בה תכנים שבלשון המעטה מנותקים כמעט לחלוטין מהמציאות בשלהי 1973. הדוגמה הבולטת ביותר היא "הפנתרים השחורים" והמתח הבין עדתי ביניהם לנציגי "ישראל הלבנה" מהקיבוצים. הדמויות מלאכי, מרקו ואלוש דיברו בחלק מהזמן במרוקאית ונראו כמו חיילי מילואים למרות שייצגו יחידה סדירה דמיונית. קראתי לא מעט עדויות של חיילים מאותה תקופה, כולל של בני עדות המזרח, והם כעסו על כך. על אף המתח העדתי שהיה ונשאר, השסעים האלה היו כנעלמו בחזית וכולם תקשרו בעברית, כך לפי עדויות של אלה שהיו שם. אחוות הלוחמים הייתה תחבושת חזקה על הפצעים החברתיים, מה גם שבאותה תקופה "הפנתרים" היו תנועה שולית ששיאה מאחוריה. ההתעסקות במי הלשין על מי למשטרה בזמן שהם ספונים בבונקר א-לה תל סאקי הייתה מיותרת ונראתה כמו מאמץ נוסף לסחוט עוד משהו מהלימון העבש הזה. יוצרי הסדרה יצרו הנגדה בין מ"מ הטנקים אבירם וסמל המחלקה כספי הקיבוצניקים שכשלו לבין המרוקאים משכונת מוסררה הירושלמית שלקחו על עצמם את ההובלה. אולי זה פיצוי למזרחיים שמחנה השמאל הציג אותם לפני כ-40 שנה כ"בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא".
שועלי הקרבות הוותיקים יזכרו מהסדרה גם את הקיפוד האלמותי צנובר, חברו הטוב של אבינועם ממוצב החרמון. ההתמקדות בחיה הקוצנית הייתה מעל ומעבר, עד כדי כך שאבינועם השאיר רובה בשטח לאחר היתקלות עם חיילים סורים והמשיך לסחוב את הקופסה של קיפודו. קדמה לכך סצנה הזויה בה איש המודיעין המפוחד משוחח עם חייל אויב על בילויים ומאכלים. נו, אם יש הזדמנות לדבר על החומוס המיוחל בדמשק אז אין כמו כמה פלברות עם חייל סורי מנוטרל באמצע מלחמה. רק היה חסר לשים את "שיר לשלום" ברקע להשלמת הפסטורליה. דמות מוקצנת נוספת היא של העיתונאי, הסופר ופעיל ארגון השמאל הקיצוני "מצפן" מני בן דרור. בזמן שטנקי האויב נמצאים על גדרות מפקדת האוגדה בנפח (לא מוצג בסדרה וחבל), הוא נכנס לו בנונשלנטיות לחמ"ל, מבלי שאיש יעיר לו על כך, עולה בקשר וכמעט שולח כוח חילוץ לגבעה בה נצור בנו יוני וגונב ג'יפ צבאי כדי להשלים את המשימה בעצמו, כשבדרך מדקלם שיר ילדים. הדימיון חזק מכל מציאות.
"מה אתה מתלונן? זו סדרת דרמה ולא דוקו..", אמרו לי כמה קולגות. זה ברור לי, אך מגיע לציבור להכיר את גיבוריו כפי שהם היו - על שמותיהם ויחידותיהם. במשך שנים נלחמו יוצאי חטיבה 188 על ההכרה לתרומתם שלא תסולא בפז בהגנת מרכז ודרום הגולן. רבים מהמפקדים נהרגו וסיפורי הגבורה כמעט ונשארו מתחת לאדמה בבתי העלמין הצבאיים. כמה טוב היה אם היו מזכירים את המחלקה של סגן יואב יקיר ז"ל מגדוד 74 שעם שלושת הטנקים שלה עמדה מול עשרות משוריינים סוריים. זו גם הזדמנות להזכיר את גדי זידובר הגולנצ'יק שכסגן צעיר מונה למפקד מוצב החרמון וחילץ את מי שיכל במהלך כיבוש המקום על ידי הקומנדו הסורי.
גורם בכיר שעזר להפקה אמר לי שלא רצו לציין את היחידות המקוריות כדי להימנע מ"מלחמות יהודים" ולא לפתוח חשבון של קרדיטים - מי עשה מה וכמה. הוויכוח על כך עלול להיות אין סופי אך הסדרה בכל מקרה לא עוסקת בגדודים ובחטיבות אלא בפרטים במסגרות שלא עולות על פלוגה. ייתכן שהדמויות המקוריות לא מתאימות לנרטיב של זילברמן וחבריו, אז היה צריך להמציא את הגלגל מחדש. לסיכום, בעולם הפוסט מודרני שלנו אין אמת אחת והפרות הקדושות נשחטו ונאכלו כבר מזמן. התותחים ברמה שותקים והמוזות נלחמות על התודעה שלנו. בקרב הזה יש מספיק תקציב לתחמושת..
