יום שלישי, 1 ביוני 2021

בדרכי הגליל העליון

 "ההרים הם שאיפתה הנואשת של האדמה להגיע אל אשר לא יוגע". 

רבינדראנאת טאגור

תחילת מאי 2021. שלושה חברים מתכננים טיול בצפון והפעם במרכז הגליל העליון, במקומות שטרם היינו בהם. מקום הלינה נקבע בדירה יפה בשכונת נוף כנרת בצפת. התארחנו שם פעם ונשאר לנו רושם טוב, הפעם הכל יהיה קרוב יותר ולא נרחיק לגולן או לגליל המערבי. הזמן המוקצב צנוע - מיום שישי בבוקר ועד שבת בצהריים, כי הרי צריכים לחזור לגוש דן לפני הפקקים הכבדים המובילים למדינת תל אביב. ברקע היה עוד דבר שהדאיג. ארגון טרור פלשתיני בלבנון ניסה לאתגר את ישראל המטווחת גם כך מדרום וזה במקביל להתפרעויות של הערבים ברחבי הארץ. 

הטיול שכה חיכינו לו היה בסכנת ביטול אמיתית וממש החזקנו אצבעות שמצפון לא תבוא הרעה. ההמתנה מורטת העצבים הייתה כמעט עד הרגע האחרון והתעקשתי שאם לא תהיה הצדקה של ממש לוותר, נצא לדרך אף על פי כן, וכך היה. כל נסיעה לגליל ולגולן ממלאת את המצברים שלי מחדש. יש בה משהו מעבר לרוגע ולריענון, נמצא בתוך חלום ואני ער, לא מפסיק להתפעל בלב במהלך הדרך מעוד הר ירוק, יער או הגגות האדומים של היישובים הכפריים. המראות האלה כה חסרים לי במהלך היום-יום בראשון לציון האפרורית.  

התמקדנו הפעם בגליל העליון, בשטח שנמצא בין המועצה האזורית בעלת השם הזהה ושכנתה מרום הגליל, המשתרעת מאביבים שעל גבול לבנון בואכה הכביש שמוביל למושבה מגדל, רכס הארבל והכנרת. בין אם בקיץ לוהט או בחורף קפוא, זו ממלכת ירוק העד ובני האדם הם אורחים בה. האזור הזה מלא בהיסטוריה יהודית וישראלית עוד מתקופת המקרא וכשתכננתי את הטיול חשבתי לנכון לפתוח את היום בגן לאומי ברעם, שם שכן כבר עתיק בימי המשנה והתלמוד. כיום מצויים בו שרידיהם של שני בתי כנסת. לאחר הליכה קצרה מהחניון ניצב כמו בגלויה בית הכנסת הגדול והמפואר, שאף ששוחזר יסודותיו נשתמרו היטב. בדומה לבתי כנסיות באותה תקופה, חזיתו פונה כמובן לירושלים אך ההשפעה של התרבות היוונית-הרומית ניכרת בו היטב בעמודים העומדים במרכזו. הסיפור של ברעם ייקח אתכם כמעט 2000 שנה קדימה למלחמת העצמאות, אז פונה ונהרס הכפר המארוני והובטח לתושביו שיחזרו למחוז חפצם בתוך זמן קצר. זה לא קרה וכמה מהם ממשיכים להגיע מפעם לפעם לכנסייה שנמצאת בקצה של הגן הלאומי. כתובת אבן בשלוש שפות בה רשום "עקורים לא עוקרים" היא עדות אילמת לכאבם.  














הנופים סביב הכביש הסמוך לגבול לבנון מתחילים לקבל צבעי קיץ, השדות כבר נקצרו וגם במדינה השכנה אין כל תכונה ונפש חיה עם דגל חיזבאללה. אך השקט באזור זה, כידוע, מתעתע. הגפרורים מוכנים והשאלה מתי יידלקו. הגענו לקיבוץ יראון שנמצא כשני ק"מ אוויריים מהכפרים הלבנוניים יארון ומארון א-ראס. האחרון מחזיר אותי למלחמת לבנון השנייה אז לחמו כמה מחבריי בחירוף נפש מבית לבית. כיום, גם בעין בלתי מזוינת ניתן לראות בפאתיו מבנה עם גג כיפתי מוזהב. מסתבר שלפני כמה שנים הקימו שם אנשי חיזבאללה העתק מוקטן של כיפת הסלע שבהר הבית. למי שתהה אם מדובר בדאגה למתפללי הכפר למסגד חדש, העניין פה הוא לא יותר מהתרסה לישראל. המקום מהווה גם מקום להפגנות. צילמנו את הנוף מעבר לגבול דרך משקפת והמשכנו לגולת הכותרת הקולינרית של היום.
עדות הגליל העשירו אותו במטבחים שונים והפעם החלטנו לטעום מזה הצ'רקסי.    





























העדה המיוחדת הזאת, שבניה הגיעו ממרכז הקווקז בשנות ה-70 של המאה ה-19, הקימה בארץ הקודש שני כפרים. הצפוני מהם, ריחאניה הוא יישוב שקט ונעים. מה שתפס את עיניי הוא ששמות הרחובות הינם באותיות קיריליות, דבר המאפשר לי לקרוא זאת כמעט בחופשיות. הכפר נוסד ב-1873 ויושב שבע שנים לאחר מכן. עוד לפני קום המדינה קשרו הצ'רקסים את גורלם עם היהודים והתנועה הציונית, תרמו רבות למאמצי ההעפלה וכמובן ללחימה כחלק מצה"ל בכל מערכות ישראל.   







 










התפריט הצ'רקסי מכיל את המכנה המשותף עם שאר עמי הקווקז. תמצאו בו מנות שונות של בשר בקר וכבש, מאפים עם גבינות שונות, סלטים, כיסונים ועוד. אכלנו במסעדת נלצ'יק בריחאניה וזוהי לא רק מסעדה אלא גם מרכז מבקרים קטן שמספר על התרבות וההיסטוריה הצ'רקסית. היא מנוהלת על ידי תושב מקומי בשם האני שגם מדריך קבוצות תיירים בכפר. אם כבר מגיעים למקום כזה לארוחת צהריים אז צריכים להזמין את המיטב. הלכנו על חומוס בסגנון מקומי עם תבלין מיוחד, צ'יבורק (מאפה ממולא עם בשר טחון) ופונקנו עם שני מאפים הממולאים במיקס גבינות וקפה מצוין על חשבון הבית. המחיר אגב סביר ושווה לכל נפש.    
 

















אם רוצים לראות חלקים נכבדים מהצפון ממעוף הציפור כדאי להגיע לשביל הפסגה שבהר מירון. מגובה של 1,208 מטרים (ההר השני בגובהו בישראל) תראו את כל רמת הגולן, חלקים נכבדים מהגליל, רוב הכנרת ואף את הים וחופי נהריה ועכו שנמצאים כ-30 ק"מ מההר. באותו אחה"צ קסום זכינו בראות מיטבית כאשר טיפסנו על שלוחת עפר ואבנים אז נפתח בפנינו נוף ירוק, חום וכחול ב-360 מעלות. הרוח הייתה קרירה ונעימה, הגיעו עוד מטיילים אך השקט נשמע למרחקים. 

הר מירון הוא שליט הגליל ומוכר גם כנקודה אסטרטגית בעלת חשיבות מודיעינית של האזנה והתראה אווירית. המקום בו היינו הוא בסיס נטוש וחרב. טוב יעשו רשויות הצבא וקק"ל לו יפנו את ההריסות ויכשירו את המקום ודרך הגישה אליו למבקרים. ההר הזה כה בולט שלא ניתן לפספס אותו משום נקודה במרכז הגליל. העייפות מיום שהתחיל מוקדם התחילה לתת את אותותיה והתחלנו לעשות דרכנו לדירה ששכרנו ללילה בשכונת נוף כנרת בצפת. התארחנו שם לפני כארבע שנים ונשאר רושם בהחלט חיובי.   














השמש שקעה מעבר לדרום עמק החולה, והחשיכה הדליקה את האורות הצהובים והלבנים של אליפלט, טובא זנגריה והיישובים שבסביבתם. גם הכנרת התכסתה בסדין שחור גדול והלכה לנוח אחרי שאחרוני הנופשים עזבו את חופיה והעניקו לה כמה שעות של שקט. הגיע הזמן ליציאת ערב שתכלול גם ארוחה טובה. חבר מחצור הגלילית המליץ על מסעדת ההמבורגר כביש 90 שבמתחם צומת מחניים. הזמנתי את ההמבורגר "כביש 220" עם בייקון טלה מעל שהגיע על חשבון הבית. 

קשה לתאר בכתב כמה שהוא היה מצוין ועסיסי. הבשר היה עשוי היטב והביא את התענוג ממנה פשוטה כביכול לגבהים חדשים. בכל לילה החל מ-21:00 מציע המקום הטבות שונות כמו חצי ליטר בירה או כוס עראק עם לימונענע. אחרי שהמלצרים הנחמדים לקחו מאיתנו את החשבון המשכנו לבר הטנג'רין שבמושבת הראשונים הראש פינאית. הבר ממוקם בבניין ישן שהוקם אי שם במאה ה-19 כאשר המושבה הצעירה עשתה את צעדיה הראשונים בעמק. התאורה הכתומה הוסיפה מסתורין והאווירה הייתה נעימה. מה שהיה חסר זה המבחר של הבירות ממבשלת בזלת.  










פתחנו את בוקר שבת עם כוס תה ירוק, עוגיות ופירות שהשאירה לנו בעלת הבית. התחנה הראשונה הייתה מצודת ביריה שנבנתה בשנות המנדט הבריטי, סמוך למקום שנושא היום את שמה. המצודה הייתה נקודה אסטרטגית עליה נלחמו כוחותינו במלחמת העצמאות ושחררו אותה ב-1 במאי 1948. היא עברה כמה גלגולים של התיישבות בשנים הראשונות אחרים קום המדינה, נחרבה בשל פגעי מזג האוויר והאדם, שוקמה ולפני 50 שנה הפכה למוזיאון ולידה הוקם מצפור ממנו אפשר לראות היטב את הטבע הססגוני שבין עמיעד לאמירים. שותפי לטיול התפעל מהציונים הרבים של התורמים מהארץ ומחו"ל שתרמו לשיקום יער ביריה לאחר שניזוק קשות מהשריפות שפרצו עקב נפילות הקטיושות בקיץ הקשה של 2006. אחרי סיבוב קטן בחורשה המשכנו לשמורת טבע נחל עמוד - אחת מגולות הכותרת של הצפון. מיטבי הלכת מעדיפים לשלב אותו במסלול הארוך של שביל ישראל.   














גם ביום חם במיוחד יוכלו למצוא בו המטיילים פינות צל רבות, מסלול מקורה על ידי עצים וההולכים בשביל השחור ילכו קרוב לערוץ הנחל ויוכלו להתרענן ממימיו הקרירים. הנקודה המרכזית הראשונה היא תחנת משטרת עין תינה, מבנה בטון בריטי ומנוקב בכדורים שצילקו את קירותיו בימי פרעות הערבים בשנים 1936-39. התחנה הגנה על תחנת שאיבה שנמצאת הרחק למטה בעין יקים. שני המבנים סגורים ויכולנו רק להציץ פנימה ולראות בעיקר עזובה וקורי עכביש. בשביל הכחול אפשר למצוא תעלת מים שתלווה אותכם לאורך השביל ומבנים שהוקמו בתקופת השליטה העות'מאנית בארץ ובהם המבטשה ששימשה לעיצוב בגדים והפכה לתחנת קמח.   





















גולת הכותרת של המסלול נמצאת בסופו כאשר תגיעו לבריכות שכוי, שהן בריכות קטנות ורדודות של מים צלולים ומוקד שכשוך לילדים ולמבוגרים. לאחר העלייה הקשה חזרה לחניון וגלידה להתרעננות נסענו לחוף חוקוק בכנרת, שלא במפתיע היה עמוס במיוחד בצהריי השבת. כאן המקום להזהיר ששומר נפשו יתרחק ממנו. זהו חוף קטן ועמוס שאף גובים בו לא פחות מ-100 שקלים על ישיבה מתחת לציליה והשירותים היו במצב מזעזע של תחזוקה. להבא, נבחר באחד מחופי הגולן, שם לא נתקלנו בתופעה הזאת. למרות הכל, גם הזמן הקצר שהיינו בכנרת היה שווה את זה. 







רולטה רוסית והאופוזיציונר שמת פעמיים

ה"בחירות" שהתקיימו לאחרונה ברוסיה היו הצגה עלובה כל כך שגם הדרמטורג בתיאטרון הקטן ביותר במוסקבה לא היה טורח להעלותן כמחזה. הצאר הר...