במוקדם או במאוחר זה היה צריך לקרות. הנגיף בעל השם האקזוטי, שאכלס עד השבועות האחרונים את עמודי חדשות החוץ בעיתונים, הגיע בצורה כזו או אחרת לפתח ביתנו. עבור אנשי התקשורת זהו עיסוק בלתי פוסק בנושא שנמצא, ועוד יימצא לא מעט, במרכז סדר היום הציבורי. בימים הראשונים של פרוץ המשבר כמעט ולא שודרו בערוצים הישראליים תכנים "קלים" כמו הופעות של אומנים, או תוכניות קלילות יותר. הציבור הוא זה שקבע את רוח הזמן. הטרנד של "שירת המרפסות" הגיע מאיטליה הנצורה ואומץ בחום בבתים רבים בישראל.
"מדורת השבט" הייתה וישנה, נכון לכתיבת שורות אלה, הופעתו הכמעט יומית של ראש הממשלה, שר הבריאות ומנכ"ל משרדו. הימים של נחמן שי כמרגיע הלאומי נראים פרה היסטוריה. בחדשות ערוץ 12 אף הגדילו לעשות כאשר שידרו התנפלות היסטרית על מרכול בבלגיה וגזרו כי זה צפוי להיות גם בארץ, מה שאכן קרה במידה מסוימת. הפצת הבהלה משרתת את הרייטינג וגם מפרנסת היטב, גם אם אף אחד לא יודה בכך.
לא פחות מהנגיף, האויב המשמעותי של האנושות הוא חוסר הוודאות. קשה לשנות הרגלים של שנים ולעבור למוד של הישרדות. ביולוגית הטבע האנושי מכוון לכך, אך השגרה המודרנית וההשפעה החברתית והטכנולוגית מנוגדים לחלוטין למצב הכפוי של ימנו. קודם כול, אנחנו רגילים לחופש תנועה בארץ ולחו"ל שנלקח מאיתנו, גם אם לא היה מוטל סגר במדינות מסוימות ואולי בקרוב בישראל. הפחד או הפאניקה מוזנים מחוסר הוודאות וההשלכות נוגעות לכל תחומי החיים. למי שגם כך "זאב בודד" מדובר בהמשך השגרה, אבל כל היתר מחפשים איזושהי נקודת מפלט, אך גם העיגול שלה הולך וסוגר עלינו כמו טבעת חנק.
מדינות שהן דמוקרטיות מובהקות שולפות כלים ששמורים בדרך כלל אצל מדינות אוטוריטריות או דיקטטורות, והכל בשם הערך של שמירה על בריאות הציבור. בישראל למשל הופעל השב"כ למעקב אחר מסלולי הנדבקים והחולים על מנת לתת התרעה לכל אלה שהיו בסביבתם. האמצעים המיוחדים שנמצאים בשימוש בלוחמה בטרור, עוקבים למעשה אחרי כל אחד מאיתנו והחשש לפגיעה לפרטיות ברור. כשמאות אלפים בעולם נושאים נגיף לא ידוע, זה לא הזמן לדיון אינטלקטואלי על זכויות הפרט, כך יגידו לכם מנהיגים ופקידים במדינות מערביות.
גם השיח הציבורי והתקשורתי מנוסח במושגי מלחמה, כדי להדגיש את גודל השעה אך גם כדי לתת לגיטימציה לאמצעים שמקודשים, כמאמר הקלישאה, על ידי המטרות. ההערכה של המדענים כי חיסון יעיל יהיה זמין רק עוד כשנה וחצי ודאי תורמת לחוסר ודאות. האנושות הייתה בטוחה שיש לה את הכלים למנוע ולהתגבר במהירות על מגפות וכרגע הביטחון הזה נסדק. עוד ידובר רבות לגבי ההערכות לפנדמיה וועדות חקירה ודאי יוציאו דו"חות חמורים, אך להערכתי, לאחר שהנגיף ייבלם נחזור לשגרה והניירות האלה יעלו אבק בקלסרים, עד הפעם הבאה. במצב של שגרה איננו מכוונים לרוב את האנטנות לתרחישי חירום.
תפיסת השפע הקפיטליסטית משתנה לנגד עיננו. כשעסקים ועוסקים עצמאיים קורסים ברחבי העולם, הדיון על תחרות חופשית ואי-מעורבות ממשלתית בכללי המשחק של המשק, מתייתר למעשה. הדרישה מהמדינות להכניס את היד עמוק לכיסים ולתמוך בתעשייה ובעולם העסקי היא אנטי קפיטליזם מובהק. אפילו בארה"ב מוכן הנשיא טראמפ לפזר טריליוני דולרים רק כדי לא לחזור למשבר הקשה של 1929. הירידות החדות בוול סטריט היו בגלל חוסר האמון של המשקיעים בבורסה בצעדים הכלכליים של הממשל האמריקני. חושב לעצמו המשקיע הממוצע: "הריבית יורדת ל0%, חברות מקבלות תזרימי מזומנים דרסטיים וכל משק בית יקבל צ'ק של אלפי דולרים, כנראה משהו לא טוב קורה פה, לכן עדיף למכור את המניות עכשיו מאשר להפסיד את המכנסיים". זה בהחלט יכול להסביר את התרסקות מדד הדאו ג'ונס ב-13% ביום שחור בחודש מארס, שיא שלילי של 33 שנים.
בארה"ב יש בעיה כאובה נוספת והיא השירותים הרפואיים. תגידו מה שתרצו על מערכת הבריאות שלנו, אבל פה לא משלמים מאות ואף אלפי דולרים על בדיקות קורונה פשוטות. דווקא בדבר הכי אלמנטרי, ארה"ב היא ארץ האפשרויות המוגבלות. טראמפ לא הצליח או לא ניסה לקדם תוכנית בריאות ציבורית משלו ועכשיו זה עולה לו בעשרות אלפי חולים.
דובר גם לאחרונה רבות על השינוי ביחס לסין ולמוצריה. כבר בימים אלה מחפשים ברחבי הגלובוס אלטרנטיבות למוצרי צריכה וכוח עבודה זולים. יחד עם זאת, בייג'ין תצטרך לאפסן את תוכניותיה המעצמתיות לכמה שנים ולעסוק בשיקום של המשק הפגוע שלה. ההיסטוריה מוכיחה שהעם הסיני החרוץ יקום מהר על הרגליים, והמשבר יביא להזדמנויות.
יהיה מה שיהיה, וירוס הקורונה משנה כבר עכשיו סדרי עולם שמבשילים מכורח המציאות. אחרי המשבר יהיו לא מעט מקצועות שלא יהיו רלוונטיים יותר, מכיוון שאינם מותאמים לסביבה של עבודה מהבית, שתיטמע בחברות רבות. הקשר הבינאישי יהיה יותר ויותר וירטואלי ומרוחק וייקח זמן עד שאנשים יתנו אמון אחד בשני וילחצו איש לרעהו את היד. אני מניח שתהיה גם יותר תשומת לב לחיטוי אישי והגיינה במקומות ציבוריים. דרוש גם קורטוב של צניעות להודות שאיננו יודעים הכל וחיים בעצם מהיום למחר, וחלקנו מהיד לפה. אך לאחר שפתיחת תיבת פנדורה שחררה את כל הרעות החולות לעולם, נשאר לנו, לבני האדם, מה שניחם אותנו בתקופות שחורות. הדבר הזה נקרא התקווה.
