העיתונות המודפסת - בין הקיוסק לאפליקציה

"אין דבר ישן יותר מאשר עיתון של היום" (שארל פגי)

העיתונים מסתובבים בינינו כמו הדינוזאורים, שרידים של תקופה קדומה בה היינו רגילים לקבל את המידע שלנו באופן חד או דו-ממדי וככה מציאותנו התעצבה מידי בוקר, עם החדשות של אתמול. רבים שואלים אותי מדוע עדיין מוציאים עיתונים ונלחמים על כל קורא. אין לכך הסבר אחד, ואנסה שלא לכרות את הענף עליו אני עצמי יושב. 

אם העיתונות המודפסת עדיין קיימת זה אומר שיש לה צרכנים שמצדיקים את ההשקעה בה. מדובר בעשרות ואף במאות מליוני שקלים. ברם, גם היא מתאימה עצמה לרוח התקופה ומנסה לשרוד.

במידה והיו משגרים קורא מהעבר לימנו, הוא בוודאי היה מתפלא על העושר של המידע החדשותי והדרך להשיגו. לאף גוף תקשורת אין מונופול על העברת האינפורמציה ואתרי האינטרנט בהחלט מאתגרים את עיתונות הפרינט. אנחנו מקבלים את החדשות "ישר לווריד" כהודעות "פוש". במקרה שלי אלה עדכונים מכל האתרים בארץ ואתרי החדשות המרכזיים בעולם. 

הקרב בין העיתונים לאינטרנט מרתק. כל צד מתבצר בעמדות שלו ומנסה לשמור על ייחודיותו. הקורא הממוצע כבר לא מסתפק בתמונה דרמטית, ככל שתהיה, אלא רוצה לראות קטע וידאו. העיתונות המסורתית הפעילה ועדיין מפעילה מערך שלם של צלמים מקצועיים, אבל משתמשת לא פעם בתמונות מהשטח שצולמו בטלפון נייד של פלוני שנמצא במקום הנכון ובזמן הנכון. זה גם חסכוני, כי כל הקפצה של צלם עולה לא מעט כסף, והוא עלול לפספס את הרגע של ההתרחשות. 

יותר מכך, עורכי העיתונים פונים לא פעם אל הציבור הרחב בבקשות של תמונות מאירועים מיוחדים, או סתם טיולים. כפי שציינתי במאמרים קודמים בנושא, כל אחד יכול להיות עיתונאי לרגע. אתר "רוטר" הוא דוגמה מעולה לכך; אזרחים מעלים ידיעות וסקופים לפורום חדשותי שמתעדכן כל הזמן. אעיד כי כך החלו להתפתח סיפורים חדשותיים - מחשיפה קטנה.  

אני אוהב עיתונים שנותנים לי ערך מוסף. בואו נסכים שידיעות מרכזיות מדווחות בכל אמצעי התקשורת פחות או יותר אותו דבר, ההבדל הדק הוא בסגנון העיתונאי. עיתון שמביא לי סיפורים מעניינים מרחבי העולם, שנותן חוות דעת של מומחה בתחומו וגם סיפורים בלעדיים, שהכתב התאמץ להשיג - אקרא אותו בעניין רב. רוב הקוראים לא נכנסים לרזולוציות הללו. הם מסתפקים לקרוא כותרות ראשיות, משניות, ובמקרה הטוב את ההתחלה של כל ידיעה. 

הודעות ה"פוש" חוסכות להם גם את זה, אם אפשר לדעת מה קרה בשני משפטים - מה טוב. העיתונים בונים על כך שהם ילוו אותכם בשנים שנים, עם כוס הקפה על הבוקר. שימו לב לפרסומות שלהם, כמעט תמיד תראו זוג חביב קורא את העיתון על השולחן במטבח או הספה בסלון. העיתון אמור להיות חלק מהחפצים שלכם בבית, כמו המגזינים של הנשים במספרות. תמיד תמצאו אותם שם.   

העיתונים אוהבים לתת את הבמה לידוענים כמו זמרים מפורסמים, כוכבי סטנד-אפ או סתם כוכבי רשת שכותבים טורי דעה מידי שבוע. זה בולט במיוחד בעיתונים של יום שישי, העיתונים אז גדולים ומושקעים יותר. אם תקראו מתכון של שף או גורו אוכל מסוים, זה יראה בעינכם אמין הרבה יותר מאשר "סתם" עיתונאי שמתמחה בקולינריה. אוהבים לשמוע זמר כלשהו? אני מניח שתרצו לדעת מה הוא חושב על עניינים אקטואליים גם מעבר ליצירה שלו. הזמר או כוכב הסטנד-אפ יכולים לכתוב את הדברים הבנליים ביותר כמו המסיבה של הילד שלו בגן, המועקה מהסתיו המתקרב או מנוחה בחצר הבית. 

הטורים האלה יוצרים אצלכם הזדהות: המפורסם הזה הוא בדיוק כמוני. אני מניח שאתם מתעייפים בשלב מסוים מהחדשות "הקשות" ומה מתאים יותר בצהריי יום שישי לפני שנת הצהריים מלקרוא טור חביב וחיובי על איזה טיול בחו"ל או בגינה.   

עוד כיוון השקעה הוא המוספים המיוחדים. לפני החגים תמיד יוצאים מוספי טיולים צבעוניים עם ההמלצות החמות ליעדים בארץ ובעולם. בארץ מספר המקומות מוגבל, לכן גם אם עברתם במקום מסוים על רגליכם, במוסף בשנה הבאה יציעו לכם לעשות זאת למשל על אופניים או ברכב שטח. מדיניות ה"שמיים הפתוחים" הוזילה בצורה משמעותית את הטיסות לחו"ל. שימו לב שלפעמים עיתונאים מדווחים לכם ממקום מסוים מעבר לים, עם גילוי נאות שהוא זכה באירוח מפנק מטעם חברת תעופה או תיירות מסוימת. זה יוצר ציפייה ותרצו גם אתם להגיע לשם. 

מעבר לכך, ישנם גם מוספי הבריאות, הצרכנות, והנדל"ן שעדיין מסורבל לקרוא אותם במחשב, כי הם עם הרבה עמודים ותוכן. אל תשכחו את הקופונים שאתם בטח גוזרים לפני היציאה לסופר או לרשת הפארם. אני רגיל לגזור אותם, כמו פעם, מתוך עיתון ולשים בארנק, למרות שגם הם הותאמו לאפליקציות. 

מה יהיה עתיד העיתונות המודפסת? הנבואה נתנה אומנם לשוטים אך הכיוון הכללי ברור. אקרא לזה עיתונות היברידית, כלומר עיתונות המשלבת את העמודים הרגילים של העיתון יחד עם פורמט ממוחשב. גם היום, לכל עיתון יש אפליקציה ומהדורה דיגיטלית, לרוב בפורמט PDF שניתן להוריד בכל רגע למחשב או לסמארטפון ולא ללכת במיוחד לקיוסק ולקנות עיתון. בכלל, קונים היום פחות ופחות עיתונים וכמות המנויים מצטמצמת. שוב, בגלל שכמעט כל האתרים ותכניות האקטואליה בטלוויזיה הינם חינמיים. 

אני מניח שבאיזשהו שלב כבר לא יוציאו עיתונים מודפסים. הטכנולוגיה המתקדמת תייתר אותם, והמו"לים לא ירצו שהמוצר שלהם יעלה אבק בקיוסקים ובחנויות הספרים ללא דורש. מה שהעיתונים הוותיקים עושים בשלב זה הוא בעיקר צמצומים. כבר לא צריך להחזיק כוח אדם גדול בפרינט כי המוספים היומיים מצטמקים. בונים יותר על המנויים הנאמנים ופחות על הקונים המזדמנים. האם זו התחלת הסוף או סוף ההתחלה של העיתונות המודפסת? ימים יגידו. בינתיים, תנו לי להינות מהעיתון שלי עם ארוחת הבוקר או בשקט של צהרי יום שישי.  

מערכת עיתון של פעם. מתוך הסרט "העיתון" צילום: יח"צ 

התנ"ך - לדתיים בלבד?

"התנ"ך הוא דבר שקשה להגדירו. הייתי אומר שהוא נשמת העם היהודי מראשיתו ועד סוף כל הדורות, בו נתגלתה ומתגלה כל רוחו העברית. התנ"ך הוא ספר האומה, וזהו יותר מספר".  - דוד בן גוריון    

שיעורי התנ"ך זכורים לרובנו כמשמימים במיוחד. זכור לי האירוע המרגש בו קיבלתי את ספר התורה במעמד מיוחד בכותל, אי שם בכיתה ב' לפני 25 שנים. מאז, ההתרגשות התחלפה בבהייה בחלון הכיתה או בהחלפת פתקים עם חבר, בתקווה שעוד שיעור תנ"ך יסתיים. מכל 12 שנותיי במערכת החינוך הישראלית, אני יכול לציין לטובה רק מורה אחת שלימדה תנ"ך עם "נשמה", זה היה בכיתה י', שנה לאחר מכן ניגשתי לבגרות של שתי יחידות (המינימום הכרחי) ובכך הסתיימו לימודי ספר הספרים היהודי והעולמי. 

בסקרים שונים בקרב תלמידים לאורך השנים "הוכתרו" לימודי התנ"ך בתור אחד מהמקצועות השנואים על התלמידים. במחשבה לאחור, אפשר להבין אותם. ספר מלא בחכמת חיים, נבואות וניסים, סיפורי אהבה, בגידות, מלחמות, הקמת ממלכות וחורבנן - קובץ לשינון פסוקים וחלקי פרקים, לפעמים בלי כל הקשר. 

ספרים שלמים לא נלמדו. מה שכן הועבר בכיתה היה לעתים פרק מפה ופרק משם, כך שקשה להבין את ההקשר הכללי של המסופר. המורים השחוקים והעייפים לימדו בצורה "רובוטית" והתוצאות היו בהתאם - אנחנו התלמידים רצינו להיפטר מהמקצוע הזה כמה שיותר מהר. מערכת החינוך הממלכתית פגעה קשות בתנ"ך, ואחריה המבול. לזכותה ולזכותו של השר הנוכחי ייאמר שהנזק הובן, חבל שאולי מאוחר מידי.    

התנ"ך הוא לא ספר היסטוריה. ניתן אמנם לאמת חלק קטן מהאירועים שהוא מתאר באמצעות חפירות ארכאולוגיות או כתבים משליטי האזור הקדומים, אבל זה לא העיקר. כעורך בעיתון, אני יכול להגיד ששום דבר לא נכנס "סתם כך" לספר. המטרה של התנ"ך היא קודם כל להיות ספר חינוכי ומנחה לדרך הישר. עשרת הדברות הן קוד התנהגות בסיסי עבור כל אחד בעם היהודי, ושבע מהן לכל בן אנוש. לא חייבים להגיע עד הר סיני כדי להבדיל בין הרע לטוב, אך בכל שולחן של ליל הסדר - זו החוויה הקולקטיבית שלנו. 

בתקופות בהן עמי האזור והעולם גנבו, רצחו, הקריבו קורבנות אדם ועשו עוד מרעין בישין, כבר היה מקור מוסרי קדום שחלקו היה כתוב וחלקו נמסר בעל פה מדור לדור. קין נענש על הרצח של אחיו ואברהם אבינו היה הראשון שעבר את המבחן ההומני האולטימטיבי - הוא הסכים להקריב את בנו כמנהג קדם, אך זה נמנע ממנו ברגע האחרון. הייתה חכמה רבה גם בתרבות עמי המזרח הרחוק ודרום אמריקה, אך היא לא השפיעה על התרבות המערבית כמו ערכי התנ"ך. 

הנצרות והאיסלאם, כל דת בתורה ובדרכה, התבססו על הקאנון שלנו. תלמידי ישו ומוחמד אמרו במפורש שכל אחד מהם הוא "העם הנבחר החדש". מיליארדים מאמינים בזה. מאכזב אותי לדעת שישנם נוצרים שבקיאים בתנ"ך יותר מאלה הטוענים שזה הקושאן שלהם על הארץ. הם אלה שהפכו את התנ"ך לרב-מכר עולמי כאשר הדפיסו את מהדורת גוטנברג להמונים בשנת 1455.

כאמור, דורות שלמים של תלמידי ישראל פיתחו אנטגוניזם לספר, שמבחינתם היה ונשאר נחלת הדתיים. החילוני הממוצע אחרי בית הספר התרחק מהספר. תנסו לחפש חילונים בחידון התנ"ך העולמי המתקיים מידי שנה ביום העצמאות, תמצאו במקרה הטוב, חילוני אחד אחת לכמה שנים. אני מניח גם שרוב הצופים, כמוני, לא יודעים את התשובות כמעט על כל השאלות. בשביל לדעת טוב את התנ"ך לא צריך להתאמץ יותר מידי, אפשר פשוט לקחת את הספר ההוא שבטח כבר מעלה אבק בארון הספרים, והגיתם בו יומם ולילה.   

ההבחנה בין הרע לטוב היא ברורה. אלוהים מצפה שתהיו קודם כל בני אדם ותלכו בתלם. אם לא כן, הוא לא צריך את האמונה והפולחן שלכם. על הנורמות האלה יסכים גם האתאיסט האחרון. צריכים לייחס את התנ"ך לרוח התקופה בה הוא נכתב; תופעות טרנסצנדנטליות, כלומר כאלה שהן מעבר להבנה האנושית, הוסברו בהתערבות כוח עליון. 

בעצם, כך זה גם היום; הפולחן האלוהי או האלילי ממשיך גם עם התפתחות המדע וההשכלה. אנחנו יודעים לשגר אדם לחלל, לבנות מכונות ומבני ענק, להאכיל המונים בג'אנק פוד ולפענח את הגנום האנושי, אבל לא הצלחנו לדעת איך נוצר היקום והעולם, איך נוצרו החיים עלי אדמות ואיך מנצחים את המוות. התשובות לכך הן תיאוריות מדעיות של בני אדם שאולי יופרכו על ידי אחרות, פשוט כי אין אמת אחת.

אם נצלול לתוך הספר, אהובים עלי במיוחד הפרקים על תולדות מלכי ישראל והנביאים שפעלו לקראת סוף תקופת בית ראשון ואחריה. המלכים, מבחינה חומרית היה להם הכל ואף מעבר לכך, אך הם לא תוארו כאנשים אידאליים. הם חטאו, איבדו את היקר להם ובכך נענשו. הכתר שלהם היה על תנאי והסופר המקראי לא עשה להם הנחות סלב. תיאור מותם הטרגי של שאול ובנו יהונתן בגלבוע הוא אחד הטקסטים הדרמטיים במקרא, קינת דוד (הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים..בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ, מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ) נמצאת בשימוש עד היום ביום הזיכרון כדי לתאר את נפילתם של חיילי צה"ל. 

דוד המלך זכה אומנם במלוכה, אך הסתבך לא מעט במהלך כהונתו. הוא חמד את רעייתו של אוריה החיתי שנשלח אל מותו, הסתכסך עם בנו אהובו אבשלום, ולא נקט בשום פעולה נגד בנו אמנון שאנס את תמר. בנו שלמה אמנם ביקש בצניעות להיות החכם באדם, אך גם החזיק 1000 סוסים ונשים, חטא, והתשלום הגיע עם ריבית של השוק האפור, בדור אחריו עם איבוד הממלכה המאוחדת. התחיל תהליך ארוך ומתמשך שבסופו היה חורבן בית המקדש הראשון וגלות עם ישראל מארצו. 

רבים המבקרים את השלטון אוהבים לצטט בימים אלה את הנביא ישעיה שאמר בדרמטיות ליושבי ציון: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים..שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם. 

נביא החורבן ידע לתת גם תקווה לדורות: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל הַגּוֹיִם; וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם; וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

כל חתן מתחת לחופתו נשבע לזכור את ירושלים וחורבנה כשהוא אומר את הפסוקים הבאים מספר תהילים: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי; תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי; אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. הסיבה לכך רשומה בראש אותו פרק ואפילו עובדה לשיר מפורסם של להקת בוני אם: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. ואכן, החלום התגשם: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב יְהוָה, אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. היה שווה להתאמץ כי: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה -בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. רק כדי שנתאחד כי הִנֵּה מַה טּוֹב, וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. תהילים זו שירה עברית מלפני 3000 שנה. 

משפטים מסוימים הם חלק משפת היומיום שלי; כששואלים אותי "מה נשמע?" אחת התשובות שלי היא ש"מַה שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", המוכר מספר  החוכמה קהלת. 

ספר משלי מספק גם הוא משפטי כנף לכל דורש, למשל: לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל; רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם; מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ ועוד. שיר השירים הוא אחת מהיצירות הרומנטיות הגדולות בכל הזמנים, ולא יעזור לטעון שהאהבה הזאת מכוונת כלפי האל. אנשים אהבו מאוד בימי קדם, עם לא פחות תשוקה, רומנטיקה ויחסים אינטימיים, מתקופתנו.  

היוצרים עידן רייכל וארז לב ארי אהבו להתבסס על טקסטים מ"שיר השירים", למשל: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים וכמובן עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי, הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים, בָּעִיר: אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם. כִּמְעַט, שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו, וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי, וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי - פסוקים שחלקם הופיעו בשיר "הנך יפה". בשיר "ליבבתני" של לב ארי שולבו הפסוקים הבאים: לִבַּבְתִּנִי, אֲחֹתִי כַלָּה; מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ; נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ.  

קשה לכתוב מאמר עם יריעה כה קצרה על ספר בן 929 פרקים, שמציג בקושי קמצוץ מהאוצר הספרותי והתרבותי הזה. התנ"ך הוא של כולנו ועלינו, חילונים ודתיים כאחד, לדאוג שכך זה ימשיך להיות. 

איך אפשר בלי סמליות לקראת הסוף. עבורי, עבור משפחתי ועולים רבים אחרים מכל קצות תבל, זו בעצם סגירת מעגל עתיק בן 2000. 
ככתוב בספר ירמיהו: כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב; וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.      

מעמד הר סיני. ציור: ז'אן-לאון ג'רום, 1895-1900

מאז ולתמיד - יום כיף בחברון

כשהגענו למחסום תרקומיא, ביציאה מארץ יהודה נשאלנו על ידי המאבטח מאין באנו. עניתי מבלי לחשוב פעמיים: "מחברון". - "מה עשיתם שם?" "טיילנו". המאבטח עיקם את מבטו כלא מבין. "מה זאת אומרת טיילתם? ככה, בלי אבטחה, באמצע היום?" "כן, כמו שאנחנו מטיילים בתל אביב ובכל מקום אחר בארץ" עניתי כאילו זה מובן מאליו. אבל זה לא. 

הישראלי הממוצע לא ייסע לבקר בה, כי מבחינתו היא נמצאת על כוכב אחר, גם אם המרחק אליה הוא כשעה נסיעה ממרכז הארץ. הפחד קיים ולפעמים הוא משתק, לכו ותנסו לשבור סטיגמה של שנים שהועברה לכל בית דרך מרקעי הטלוויזיה..

תעשו חיפוש בגוגל על חברון ותראו בעיקר את הדברים הבאים: מאורעות תרפ"ט הרצחניים, כיבוש ירדני בתש"ח, דגלים לבנים מהחלונות ב-1967, ליל הסדר במלון פארק עם הרב לוינגר ב-1968, עיר המתנחלים הקשוחים והאידאולוגיים, העימותים עם הערבים, אינתיפאדה ראשונה ואחר כך השנייה, עיר החמאס ביהודה ושומרון, החיילים המפטרלים בכל מקום, רחוב השוהדא הסגור, טבח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ב-1994, רצח התינוקת שלהבת פס ב-2001 הפיגוע הקשה בציר המתפללים ב-2002, תפיסות הבתים והפינויים, אירוע אלאור אזריה ב-2016, פעילות "שוברים שתיקה", דוחות "שלום עכשיו", הפרובוקציות של ברוך מרזל ואיתמר בן גביר; מתח, שנאה, אלימות, טרור, דם רב שנשפך והדבר האחרון שאפשר לחשוב על חברון שהיא מקום נעים לטיול של צהריים. 

אלה שהתלוו אלי תמיד שאלו כשעלה רעיון הנסיעה: "תגיד, בטוח שם עכשיו?" הייתי עונה תמיד "בעיקר תשמע את הציפורים מצייצות, יהיה בסדר. נגיע ונחזור בשלום" וכך אכן היה.

בתור התחלה נקו את הראש, כבו את החדשות אבל עדיין תהיו דרוכים, כי חברון הולכת להפתיע אותכם, ובגדול.

 

הבתים ליד מערת המכפלה

הייתי בעיר המיוחדת הזו כבר 10 פעמים לפחות, וכל פעם היא מושכת אותי מחדש. יש בה משהו ייחודי שאילו ונשמר בקפסולה של זמן, שמתנועע בקצב שלו. השעון מתקתק בחברון כבר יותר מ-4000 שנים, היא שילוב של עתיק וחדש, עיר האבות והאמהות ובירתו הראשונה של דוד המלך יחד עם בתים חדשים, מסעדות ומרכז מבקרים. היהודים התגוררו פה לאורך מאות שנים וחברון הינה אחת מארבע ערי הקודש. החלטתם בכל זאת להגיע? התחילו ממערת המכפלה על מנת להיכנס למוד הרוחני של העיר. אם יתמזל מזלכם ואין אירוע (משמח) תוכלו אף להחנות למרגלות המדרגות ליד מרכז גוטניק. 

אז איפה המערה אתם שואלים? מיודענו הורדוס דאג לבנות מעליה מתחם מלבני ומפואר לפני 2000 שנים. אתם ניגשים לכתלים והם נראים לכם מוכרים? אז המלך הבנאי דאג לבנות את כותלי מערת המכפלה ובית המקדש באותו סגנון.

למרגלות מערת המכפלה

למזלנו מתחם המערה לא נחרב ואנחנו יכולים ממש לגעת בהיסטוריה מתקופת בית שני. הכניסה למתחם לא מובנת מאליה והותרה רק אחרי שחרור העיר ב-1967. במשך 700 שנים הותר ליהודים להתפלל רק על 7 מדרגות שנבנו לצד אחד הכתלים. מסורת קשה לשנות ועד היום המקום מהווה אתר תפילה והדלקת נרות. המדרגות נהרסו מזמן בהתרסה והכניסה למתחם כעת חופשית. בחלק היהודי תמצאו מעין בית כנסת מאולתר, מספר ציוני קבר והרבה נרות. החלק הזה הוא רק 18% מכלל המתחם. היתר, כלומר אולם יצחק הגדול, הוא למעשה מסגד כמעט בכל ימות השנה חוץ מימי ה"חריג" בחגי ישראל, אז הכל פתוח. אירוע נוסף ומיוחד הוא בשבת "חיי שרה" בסביבות חגי הסתיו. 

בשבת זו המערה וכל האזור מבסביב מתמלאים בעשרות אלפי מבקרים ומתפללים. מדובר במעין קמפינג עצום בגלל המחסור בחדרי אירוח. זהו ה"וודסטוק" השנתי של הציונות הדתית, אולי חוץ מיום ירושלים. חברון נצבעת בלבן ולובשת בגדי חג. חבל שזה רק פעם בשנה.

רעבים או צמאים? מטר ממערת המכפלה, במורד המדרגות ישנה מסעדה חביבה (הוקמה בשם הלא מפתיע "מסעדת המתנחלים"). במסעדה תוכלו למצוא אוכן בסיסי באיכות סבירה כמו פיצות, בורקסים סנדוויצ'ים, סלטים ומגוון שתייה חמה וקרה. המחירים הוגנים, השירות טוב ותוכלו להחליף חוויות עם חיילים או לוחמי מג"ב שמשרתים בעיר או סתם עם תייר עם מבטא אנגלוסקסי שלהבדיל מכם, הגיע ככל הנראה בקבוצה עם אוטובוס שלפעמים חוסם את החנייה. 

ליד המסעדה ישנה חנות מזכרות עם מוצרי יודאיקה, ספרי קודש עם חריטה של מערת המכפלה, חולצות, כובעים ובעצם כל מה שתייר ממוצע צריך. פעם עמדה שם נרגילה ענקית בגובה של כשני מטרים. הערבים הבינו גם את הפוטנציאל השיווקי והקימו חנויות מזכרות ממש ממול. אם בא לכם ממש כאפייה לא מקורית, צלחת עם מסגד אל-אקצא, תלבושות ערביות מסורתיות ועוד.

המכל הצבעוני

רחוב עמק חברון יוביל אותכם ליישוב היהודי הקטן והאינטימי שיזכיר לכם מיד רובע אחר - את זה שנמצא בעיר העתיקה בירושלים, בגלל סגנון הבניה הדומה. כל פעם שהסתובבתי שם זכיתי לקבלת פנים חמימה וחביבה של תושבים מקומיים שאף הזמינו אותי לביתם. ברובע ישנם שני בתי כנסת קסומים: אברהם אבינו העתיק שנבנה ב-1540, נהרס על ידי הערבים וקם מחדש מהעפר וההריסות. בית הכנסת השני, והקטן אף יותר של קהילת חב"ד. הם פתוחים תמיד ונמצאים במרכז היישוב. תמיד שעשע אותי לפגוש את "טנק המצוות" ביציאה מהיישוב, כנראה דרך לקרוץ לחיילים ולשוטרים. כשתמשיכו במעלה הרחוב, בדרך לבית הדסה, אל תפספסו תמונה ליד פריט אומנות מיוחד - מכל גדול עליו יש ציור של העיר והשם חברון מצויר באותיות ענקיות. מהצד השני מצוירת אישה מדליקה נרות שבת. ציורים מעין אלה תמצאו לאורך הרחוב.

בבית הכנסת אברהם אבינו

ראיתם בניין עם גג משולש ועיצוב של מגני דוד בחזיתו? זהו בית החולים הישן של היישוב המוכר גם כבית הדסה. הבית נבנה ב-1893 ונקרא בעבר "חסד לאברהם", כפי שרשום על תבליט ישן מעל הכניסה. היום הבית הינו גם מרכז מבקרים צבעוני, שם תוכלו לחוות תוך דקות את ההיסטוריה והמורשת של העיר; כל היכל מוקדש לתקופה אחרת של חברון - מתקופת האבות והורדוס, היישוב עד 1929, היכל תרפ"ט הצבוע בשחור ובצבעים כהים של חורבן ועד לחידוש של היישוב היהודי בחברון ב-1968. מה שמרתק במוזיאון הם המוצגים האותנטיים מכל מיני תקופות, ובמיוחד לוחות מצבה עתיקות מלפני מאות שנים שהיו בבית העלמין היהודי, שהוא גם השני בציר הזמן אחרי הר הזיתים. אם תרצו קפה לדרך, ליד בית הדסה ישנה פינת קפה ותה, טיפה במורד הרחוב. ממול לבית אפשר לשבת ולנוח בפינת ישיבה חצי מעגלית.   

בית הדסה

במוזיאון בית הדסה

התחנה האחרונה בטיול היא תל חברון, המוכרת גם כתל רומיידה. פה קמה חברון העתיקה לפני כ-4500 שנים והתפתחה עד ימי הורדוס בערך כעיר מבוצרת המוקפת חומות. מה שמיוחד עוד בתל רומיידה, הקרויה בפי המקומיים "שכונת אדמות ישי", הוא המבנה השכבתי של שני קומות הקרוונים, תמיד התפלאתי איך אפשר לגור כך, אבל זה מה שמיוחד בחלק הזה של העיר. ממול תראו את האתר הארכאולוגי שנחבא קצת מתחת לבניין גדול שמאכלס כמה עשרות משפחות. החפירות צנועות אך מרשימות ואפילו תראו רחוב בן אלפי שנים. בקרוב יוקם שם מרכז המבקרים שיכלול חפירות נוספות שטרם התגלו לציבור הרחב. 

הבניין הגבוה משמש לעוד דבר: תצפית פנורמית יפה על כל העיר חברון. תמיד תהיתם איך נראים החיים בחברון הערבית? תוכלו להיווכח בעיניכם בלי שום "עזרה" מכתבי השטחים. בתצפית תראו בקו ישיר את מערת המכפלה וחברון העתיקה. ההבדלים בין הבתים בולטים לעין. כשאני מגיע לתצפית אני נהנה תמיד מהשקט שבה (במידה ואין קבוצה אחרת במקביל). לסיכום, לחיילים שתמיד שואלים אותי מה אני עושה כאן, עניתי ואענה - אני סך הכל בביקור בית. 

הגן של תל רומיידה

בכניסה לתל רומיידה