בית"ר - בגוב, ריקבון ועפר

מחאת אוהדי בית"ר ירושלים נגד משה חוגג 

קשה להיות אוהד בית"ר ירושלים בימים אלה ובשנים האחרונות בכלל. הקבוצה עם העבר המפואר, שמחזיקה ב-6 אליפויות וב-7 גביעי מדינה, נמצאת על סף פשיטת רגל או פירוק. הבעלים הנוכחי, משה חוגג, שרכש את הקבוצה בקיץ 2018, הסתבך בפלילים ועוד לפני כן - מאס בקבוצה, הציב אותה למכירה, אך אינו יכול לעשות זאת בגלל איסור המשטרה לסחור בנכסיו ולגרוף מהם רווחים. לא אכנס כאן לכל התסבוכת המשפטית של חוגג שפורסמה בהרחבה באמצעי התקשורת. 

אך זו לא הפעם הראשונה, ולצערי כנראה לא האחרונה, בה גביר מפוקפק יקנה או ישקיע בקבוצה שלי - לרוב למטרות יחסי ציבור ופחות מעניין אמיתי בכדורגל. הבולטים שבהם היו גד זאבי ב-2001-2000 (טייקון שלא הבין מאומה בכדורגל ונקלע לקשיים ולחובות רבים), ארקדי גיידאמק ב-2013-2005 (ציפה שאוהדים יביאו אותו לכס ראש עיריית ירושלים, התרסק בקלפי, התאכזב ועזב את ישראל) והספונסר האמריקאי-ברזילאי התמהוני גומא אגייאר ב-2009, שהתכוון לשחרר את גלעד שליט משבי חמאס, ונעלם בשיט בים ב-2012. אני אוהד בית"ר משנת 1997 וחוויתי כנראה הכל עם הקבוצה הזו, מאליפויות נהדרות ועד להתרסקויות כלכליות. אך תקופה מטלטלת כזו לא זוכרים גם זקני ירושלים.     

מימין, גד זאבי עם יעקב שחר הבעלים של מכבי חיפה 

גאידמק מנופף בדגל. אוהד יחיד במשחק ללא קהל, צילום: ניר בוקסנבאום 

גומא אגייאר. רצה לשחרר את גלעד שליט ונעלם בים 

משה חוגג. ההסתבכות הפלילית שלו מציבה את עתיד הקבוצה בסימן שאלה

זה לא סוד שהכדורגל, ובייחוד כדורגל ישראלי, הוא לא עסק רווחי. ההשקעה הנדרשת בקבוצה ישראלית ממוצעת היא עשרות מיליוני שקלים בשנה, וכוללת משכורות לשחקנים ולעובדי המועדון, דמי שכירות על מתקנים כמו מגרשי אימונים ואצטדיון, תשלום חובה למאבטחים ולמשטרה על כל משחק, ועוד. הקבוצות מנסות לאזן את ההוצאות על ידי קבלת תשלומים מזכויות שידור, חסויות, מכירת מנויים וקניית מרצ'נדייז על ידי האוהדים. אך קבוצה כמו בית"ר, שחלק נכבד מאוהדיה נמנים עם השכבות החלשות, אינה יכולה לבנות באמת על הכנסות מהם. 

לדוגמה, עבור משפחה ממוצעת מהפריפריה הצפונית או הדרומית, הגעה לאצטדיון טדי יכולה לעלות מאות שקלים - וזה רק למשחק אחד. מחירי הכרטיסים למשחקים אטרקטיביים הינם גבוהים (למעלה מ-90 ש"ח), לכן אני למשל, מעדיף להגיע ללא יותר משניים-שלושה משחקים בעונה, וגם זה רק אם יש עם מי מחבריי להגיע. עם זאת, האהדה היא קודם כל עניין רגשי - אנחנו מרגישים זיקה חזקה לקבוצה, מאושרים עד השמיים מתי שהיא מצליחה או כואבים את ההפסדים. בעת ביקוריי באצטדיון טדי, או בכל מגרש אחר בו בית"ר משחקת, מרתק בכל פעם מחדש לראות איך חבורה של מאות או אלפי אנשים שרובם הגדול לא מכירים זה את זה - נהפכת לרקמה אנושית אחת הצבועה בצהוב-שחור. אין לזה מחיר. 

כל קבוצה רואה את האוהדים שלה בתור לקוחות, אבל הם לא ממש יראו את עצמם כך. הם "השחקן ה-12", חיל החלוץ שמגיע לאצטדיון לעיתים שעות לפני הקבוצה ואלה שיוצרים אווירה שאפשר להגדיר כדתית. בית"ר היא לא מועדון קל לאהדה, בלשון המעטה. אני ואוהדים "שפויים" אחרים צריכים להתמודד בין היתר עם "לה פמיליה", ארגון אוהדים קיצוני שדוגל בהדרת שחקנים ממוצא ערבי או מוסלמי, ובכלליות מזוהה עם הימין הקיצוני. לעיתים נדמה לי שהם מוכנים לשרוף את המועדון (ואכן עשו זאת לפני כמה שנים) כדי להשיג את מטרתם הגזענית בדרכים אלימות. 

ההתנהלות שלהם מקשה על כל בעלים של הקבוצה ובוודאי מרתיעה אחרים מלרכוש אותה. היו תקופות בהן בעלי הקבוצה שלמו קנסות של עשרות אלפי שקלים בשנה בשל אחריות שילוחית שלה. זהו דין מעוות של ההתאחדות לכדורגל לפיו הקבוצה אחראית על מעשיהם של אוהדיה, שהתפרעו ביציעים, גרמו להם נזקים או השליכו חפצים שונים לכר הדשא. התופעות האלה כל כך מושרשות עד שללא התערבות של רשויות החוק, שמראות לרוב  אוזלת יד, אין באמת פתרון לכך. התקשורת כהרגלה תצקצק בלשון אך במלחמת ההתשה הזו הקבוצה תישאר לבד. 

עונת הבחירות החלה (שוב) וזה בדיוק הזמן בו הפוליטיקאים, במקרה של בית"ר ממחנה הימין, מתחילים לנדוד ליציעים כדי לקושש כמה קולות. מופע הפופוליזם הזה נועד ליחסי הציבור של הפוליטיקאי שמוצא זמן יקר מחוץ ללשכתו המפנקת בכנסת - הישר לעמידה מיוזעת בין פשוטי העם. זה תלוי כמובן במעמדו של נבחר הציבור, שרים וראשי ממשלה מוזמנים ליציע הכבוד ומתעטפים בצעיף הקבוצה. אולם בתקופה הרת גורל זו, רובם הגדול, למעט אולי ניר ברקת, אינם פועלים למען הקבוצה שהם מעלים על ראש שמחתם. איפה בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, מירי רגב ואיתמר בן גביר בימים האלה? סביר להניח שראשם לא טרוד בניסיונות של בית"ר לשמור את הראש מעל המים. לא ראיתי מטעמם פוסט בפייסבוק או ציוץ בטוויטר בנושא - אבל כשתתחיל העונה, במידה והתקציב יעבור, אז כמובן שהמוזכרים מעלה ונוספים, יצטלמו להם באצטדיון טדי כאילו לא קרה דבר. כך גם עיתונאים בכירים, המגדירים את עצמם כבית"רים - יכתבו משהו רק כדי לצאת ידי חובה.  

בנימין, שרה ואבנר נתניהו ביציע הכבוד באצטדיון טדי   

מירי רגב באצטדיון טדי. צילום: דני מרון 

ראש עיריית ירושלים משה ליאון ואביגדור ליברמן באצטדיון טדי. צילום: שלומי יוסף

"גם בתקופות הכי קשות, את שמך צועק ברחובות..", הוא אחד משירי האוהדים הידועים, אך כשתקופות כאלה מגיעות הנטייה של רוב האוהדים היא פשוט להיעלם ולהיאלם. כמה מאות מובילים את המחאה נגד חוגג ואנשי ההתאחדות אך הרעש שהם עושים הוא כמו קצף מעל פני המים. עמותת אוהדים, שחתמה עם הבעלים המסובך על חוזה לרכישת הקבוצה, לא הצליחה לעמוד ביעד ולגייס סכום של 12 מיליון שקל. החברים קוששו מהגורן ומהיקב כ-200 אלף וזה היה קצה גבול היכולת. 

בינתיים הישראבלוף עובד שעות נוספות. הבעלים עד לאחרונה של בני יהודה, ברק אברמוב, מתחמם על הקווים ומחפש מקור לערבות עבור הרכישה. גם אם ימצא, הוא יצטרך לקבל אישור מהמשטרה ומבקרת התקציבים של ההתאחדות לכדורגל. יכול להיות בהחלט  שהוא ירים ידיים ולא יבוא לציון גואל. יש אמנם חבורה של אמריקאים שמעוניינת גם היא אך לא ברור עד כמה היא רצינית. הדד-ליין של בית"ר להעמיד תקציב הוא ב-10 באוגוסט. השעון מתקתק ונדמה שרק נס יציל את המועדון המפואר הזה מירידת כמה ליגות ומפירוק. בתחילת כל משחק מנגנים בטדי את ההמנון. כמו אחרי פתיחת תיבת פנדורה, מה שנשאר לאוהדים כעת זו רק התקווה.