יום חמישי, 30 בספטמבר 2021

30 שנה להתפרקות בריה"מ - אימפריה שלא נפלה לאט

"שני אנשים הולכים ברחוב בברית המועצות ואחד שואל את ידידו: 'האם הגשמנו את השאיפות שלנו? האם הגענו למלוא הקומוניזם?' אז החבר שלו עונה לו ואומר: 'או לא, זה הולך להיות הרבה יותר גרוע'"
- בדיחה של רונלד רייגן    


פסל הרוס של לנין ליד טביליסי, גרוזיה. צילום: David Mdzinarishvili / Reuters

נראה שתהליך קריסתה של ברית המועצות לפני כ-30 שנה היה בלתי נמנע. האימפריה הסובייטית שהוקמה ב-1922 כאיחוד של רפובליקות לאומיות אוחדה בזכות כוח הזרוע של המשטר הקומוניסטי הרודני, אך דווקא יוסיף סטלין, "שמש העמים" והשליט הכי חזק של המעצמה האדומה, הוא זה שזרע את זרעי הפורענות שינבטו פחות מ-40 שנה אחרי מותו. 15 הרפובליקות פיתחו מאפיינים יחודיים ואף קיבלו עידוד מהשלטון המרכזי במוסקבה לשמור על שפתן ותרבותן תחת הגג הרוסי הרחב של מדינת הענק. 

הרגשות הלאומיים היו כהתפרצויות לבה זעירות בהר געש רדום. עוד בתקופה בה המדינה הסובייטית הצעירה התגבשה באש ובעופרת ניסו אוקראינה, בלארוס, גרוזיה, ארמניה, אזרבייג'אן והעמים במרכז אסיה, לקבל ריבונות ואף הכריזו עליה, כל אחת בתורה בין השנים 1921-1917. הן ניצלו את הכאוס, הוואקום השלטוני ומלחמת האזרחים כדי להיפרע מהשלטון הרוסי, אך הצבא האדום הצעיר, בהנהגתו של לב טרוצקי ושותפיו הבולשביקים, היטו את הכף לטובתם ולמרות פערי הכוחות הברורים הצליחו להתגבר על יריביהם ה"לבנים" בפנים האימפריה והמעצמות שהגיעו מבחוץ.    

סטלין ולנין, תחילת שנות ה-20


בריה"מ אוחדה בכוח הזרוע וננעלה עם מנעול פלדה. סטלין, כאמור, הוא זה שיצר את המודל הרב-לאומי במהלך שנות ה-20 וה-30 במסגרתו נוצרו רפובליקות, מחוזות וחבלים אוטונומיים, אך המשטר הנוקשה שכלל הגליית המונים לגולאגים ולקולחוזים, גזל רכוש פרטי, הרעבה ודיכוי השאירו צלקות ונטמעו היטב באנשים, במיוחד בתושבי הרפובליקות הבלטיות אסטוניה, לטביה וליטא, שידעו תקופה מכובדת של עצמאות בשנים 1940-1918 ונרמסו תחת המגף הסובייטי לאחר סיפוחן לאימפריה כחלק מההסכם בין בריה"מ לגרמניה הנאצית באוגוסט 1939. תהליך הסובייטיזציה היה מהיר וחלחל עד לאחרון התושבים, שרובם פיתחו שנאה למשטר החדש וראו בו ככובש זר. 

ב-40 השנים אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה בריה"מ למעצמה עולמית והתחרתה עם ארה"ב בתחומי הטכנולוגיה, החלל, החימוש והחקלאות. ניקיטה חרושצ'וב, המנהיג הבולט בשנות ה-50 וה-60, הציב מטרה: להשתוות לאמריקנים בהישגים ואז לעקוף אותם. גם בתקופתו של מחליפו, לאוניד ברז'נייב, שררה יציבות. אך ההנהגה של המפלגה הקומוניסטית לא השכילה להצמיח ולפתח דור צעיר בצמרת השלטון. כך שהמושכות, עם פטירתו של איליץ' השני באוקטובר 1982 הועברו ליורי אנדרופוב, הקומוניסט הנוקשה ששנים רבות עמד בראש הקג"ב.  


מצעד צבאי לרגל יום המהפכה 7 בנובמבר 1983 

שלל בעיות בריאות הקשו על תפקודו של אנדרופוב עד שמת בפברואר 1984 לאחר שנה ו-12 שבועות בלבד בתפקיד. המנהיג הבא, קונסטנטין צ'רננקו סבל גם הוא מבריאות רופפת והלך לעולמו בגיל 73 לאחר כשנה בראשות נשיאות הסובייט העליון. במפלגתו של לנין ירד האסימון ובמרץ 1985 התמנה מיכאיל גורבוצ'וב בן ה-54 למזכ"ל המפלגה ולשליט בפועל. מיכאיל סרגייביץ' הבין שעליו להתאים את האימפריה לרוח הזמן המודרני. הוא ראה את הסדקים הראשונים בפולין שבתחילת אותו עשור כרסמה תנועת "סולידריות" של לך ולנסה בבלעדיות של המפלגה הקומוניסטית המקומית, מה שהעלה חשש להשלכות בשאר החברות במחנה הסוציאליסטי. בריה"מ שחקה את העוצמה הצבאית שלה במלחמה באפגניסטן, אליה פלשה בסוף 1979 ומשנה לשנה אלפי הקורבנות היו עוד מלח על פצע עמוק ומדמם.   


נסיגת הצבא האדום מאפגניסטן, פברואר 1989    




מיכאיל גורבוצ'וב 

למרות היציבות הבינלאומית שקיבל גורבוצ'וב בירושה, היו לבריה"מ בעיות כלכליות רציניות ששני קודמיו לא הצליחו לפתור. מחיר הנפט בעולם ירד משמעותית עם הפחתת התלות המערבית בזהב השחור של ארצות ערב, כך שהשווקים הפוטנציאליים צומצמו. מירוץ החימוש נגד המערב גבה גם הוא מחיר כבד: סכומים גדולים השקעו בפיתוח וייצור טילים בין-יבשתיים על-קוליים, טנקים וצוללות. 

כל אלה ועוד ענייני ביטחון היו רבע מתקציב המדינה. תחזוק הרפובליקות לקח כ-40% מהתקציב, כלומר תמיכה כלכלית ישירה ברפובליקות קטנות וחלשות כמו גרוזיה, מולדביה וטג'יקיסטן בנוסף להעברת הסובסידיות למדינות סוציאליסטיות ו/או קומוניסטיות ברחבי העולם. העתודות הפיננסיות שהלכו והתרוקנו אילצו את גורבוצ'וב לקדם תוכנית מהפכנית בשם "פרסטרויקה" (בנייה מחדש), שעיקריה היו הפחתת הריכוזיות הממשלתית בתאגידים, התרת בעלות פרטית על עסקים בתחומי השירותים, התעשייה וסחר החוץ - יחד עם ביטול המונופול הממשלתי עליו והסרת מגבלות על השקעות זרות. 

על הנייר אולי התוכנית הבטיחה רבות אך בפועל היא לקתה בחוסר תכנון, לא הובילה לתוצאות המיוחלות של השוק החופשי, מה שגרר את הכלכלה הסובייטית לקיפאון ולהתדרדרות מהירה. מעטים בלבד הבינו במה דברים אמורים ואיך ניתן ליישמם. ההשלכות על האזרח הפשוט היו קשות במהלך 1990-91: מחירי הסחורות זינקו בעשרות ואף במאות אחוזים, נוצר מחסור במוצרי צריכה בסיסיים, החנויות הריקות והתורים הארוכים אליהן היו מסמלי התקופה.    


חנות סובייטית ב-1990 

מדיניות הגלאסנוסט (חופש הביטוי ו/או הפתיחות) של גורבוצ'וב הביאה אומנם להפחתת הדיכוי מצד הממשל ולשחרור אסירים פוליטיים אך יצרה תהליך בלתי הפיך של דמוקרטיזציה במסגרתו עוד ועוד רפובליקות תבעו ריבונות והתנתקות ממדינת הענק הסובייטית. בד בבד, מתיחויות אתניות שטואטאו מתחת לשטיח הקומוניסטי עלו כעת מעל פני השטח. הר הגעש שהיה רדום במשך עשרות שנים התפרץ ולמוסקבה לא היה פתרון לכך. המוקדים היו בקווקז ובאזור הבלטי. הסנונית שבישרה את בוא האביב החופשי הייתה ליטא שהכריזה על עצמאותה כבר במרץ 1990.  


מפגין נגד המשטר הקומוניסטי במוסקבה   












מפגינים נושאים שלט עליו כתוב "ילצין התקווה שלנו" ואת תמונתו

הניסיונות הכוחניים של מוסקבה נכשלו וכוחות הצבא האדום שנשלחו להשתלט בחזרה על הרפובליקה הבלטית לא הצליחו במשימתם. כשנה קודם לכן, באפריל 1989 חיילים טבחו במשתתפי עצרת לעצמאות שהתקיימה בטביליסי. עשרות ההרוגים והפצועים חישלו עוד יותר את השאיפה הגרוזינית לעצמאות. הפגנות דומות בבאקו פוזרו בכוחניות. גורבוצ'וב הבין שהמצב יוצא משליטה והמדינה מתחילה להתפרק לו בין הידיים. הוא קידם משאל עם לגבי המשך קיום בריה"מ במבנה הנוכחי שלה. הרפובליקות הבלטיות, מולדביה ארמניה וגרוזיה סירבו להשתתף, והתוצאה המיוחלת של כ-76% מהמשתתפים בעד המשך קיומה של האימפריה הייתה כמו כוסות רוח למת.    

בקווקז המצב נהיה נפיץ במיוחד עם תחילת פעולות איבה באזור נגורנו קרבאך שבין ארמניה לאזרבייג'אן ובין גרוזיה לחבל האוטונומי אבחזיה. במקרה הראשון, אוכלוסיית הרוב הארמנית בחבל קרבאך דרשה עצמאות או סיפוח למדינה האם ובמקרה השני האבחזים סירבו להיות חלק מגרוזיה העצמאית. התנגדויות אלה הובילו למלחמות עקובות מדם שזלגו לשנות ה-90. באווירת ההתפרקות הכללית של המדינה, כל צד ניסה להשיג כמה שיותר אך המחיר היה כבד והרסני. כך היה גם בהתקוממות הצ'צ'נית כבר לאחר פירוק בריה"מ. הפעם רוסיה לא בחלה באמצעים והפכה את הבירה גרוזני ויישובים רבים בחבל המוסלמי הסורר לעיי חורבות. כאמור, הטרגדיה בקווקז היא בין היתר פועל יוצא של מבנה מדיני תמוה בו לאומים שעוינים זה את זה עורבבו אחד בתוך השני. המטרה הייתה כנראה "הפרד ומשול" אך כך נוצרה גם פצצת זמן שהיה ברור שתתפוצץ בין יושביה. 

הקש ששבר את גב הגמל היה דווקא בלב האימפריה. בימים הדרמטיים של ה-19 - 21 באוגוסט 1991 קבוצה של בכירים במפלגה הקומוניסטית, בראשותם של סגן הנשיא גנדי ינאייב, שר ההגנה דמיטרי יאזוב וראש הקג"ב ולדימיר קריוצ'קוב, ניצלה את נסיעתו של הנשיא גורבוצ'וב לנופש בחצי האי קרים והכריזה על הקמת ועד לאומי לשעת חירום והכניסו טנקים, שריוניות וכוחות צבא ברחבי מוסקבה. היה זה ניסיון הפיכה של מתנגדי הרפורמות שרצו להחזיר את בריה"מ למתכונת הישנה עם צנזורה נוקשה וללא התארגנויות פוליטיות נוספות. הם קבעו שגורבוצ'וב לא יכול למלא עוד את תפקידו "מטעמי בריאות" ולמעשה שמו אותו במעצר בית. הקושרים רצו לעצור גם את בוריס ילצין הנשיא החדש של הפדרציה הרוסית, שהיה הגורם המרכזי שדחף לריבונות רוסיה ואף החזיר לשימוש את דגל הטריקולור המסורתי.   



מסיבת עיתונאים של חברי הוועד הלאומי לשעת חירום 

הדרמה הגיעה לשיאה כאשר ילצין טיפס על אחד הטנקים והכריז בפני ההמון כי החלטותיה של הוועדה אינן חוקיות. ילצין קיבל רוח גבית מכמה מאות מפגינים שהציבו לעצמם מטרה להגן על ילצין ועל הבית הלבן - מקום מושבו של הפרלמנט. הלחץ הציבורי נתן את אותותיו וקצין בכיר בגדוד שריון סירב פקודה להטיל מצור על בית הנבחרים והצהיר על נאמנותו לילצין. המצב הלך והסלים כאשר שלושה מפגינים צעירים נהרגו בעודם מנסים לחסום שיירה משוריינת. החשש משפיכות דמים נרחבת הביא את יאזוב להסיג את הכוחות ממוסקבה. מארגני הפוטש הבינו שנכשלו וחלקם הלכו לקנוסה, כלומר לקרים, אך גורבוצ'וב הפגוע והזועם סירב לקבלם.    


ילצין נושא דברים על טנק, אוגוסט 1991

בוריס ילצין, בר הפלוגתא המרכזי של גורבוצ'וב, צבר עוד ועוד פופולריות בעודו דוחק הצידה את המנהיג הוותיק. היה לו כעת את הכוח והלגיטמציה הציבוריים להמשיך את הרפורמות ולהוביל את הפדרציה הרוסית לעבר הדמוקרטיזציה. רוסיה גופא כבר הכריזה על ריבונות ב-12 ביוני 1990 וכעת אימצה רשמית את דגל הטריקולור המסורתי. או אז הבין גורבוצ'וב שתפקידו נהפך לסמלי בלבד ובאקט של ייאוש התפטר מתפקידו כמזכ"ל של המפלגה הקומוניסטית ב-24 באוגוסט 1991. צעד זה התחיל אפקט דומינו שפירק סופית את האימפריה הגוועת. אוקראינה הכריזה על עצמאותה באותו יום, ב-27 לחודש מולדובה, ב-30 וב-31 בהתאמה - אזרבייג'אן וקירגיזסטן, ב-1 בספטמבר - אוזבקיסטן, ב-6 - אסטוניה, לטביה וליטא קיבלו הכרה בעצמאותן, ב-9 - טג'יקיסטן, ב-21 - ארמניה וב-27 באוקטובר טורקמניסטן נהייתה עצמאית. 

נותר כעת רק לערוך טקס קבורה למעצמה האדומה והוא נקבע ל-8 בדצמבר 1991 בכינוס של נשיאי רוסיה, אוקראינה ובלארוס באחוזה ביער בלובז' שליד מינסק שם הם חתמו על יצירת איגוד מדיני רופף בשם חבר המדינות ובפועל על הפסקת קיומה של בריה"מ "כיישות משפטית ופוליטית בינלאומית". כשבוע אחרי זה הנהגת קזחסטן הבינה שהברית הסובייטית יוק והכריזה על עצמאותה אחרונה.   



אירוע החתימה על הקמת חבר העמים ופירוק בריה"מ. שלישי מימין נשיא רוסיה בוריס ילצין. לשמאלו נשיא בלארוס סטניסלב שושקביץ' ונשיא אוקראינה לאוניד קרבצ'וק 

ארבעה ימים לאחר מכן דפקו במוסקבה את המסמרים האחרונים על ארון הקבורה הסובייטי: הסכמי בלובז' קיבלו רוב מוחץ בסובייט העליון של רוסיה, ההסכם על הקמת בריה"מ בדצמבר 1922 בוטל ומוסדות וארגונים סובייטים הפסיקו את פעילותם. ב-23 בדצמבר בוטל תפקיד נשיא בריה"מ ויום לאחר מכן רוסיה לא הגדירה את עצמה יותר כרפובליקה סובייטית וסוציאליסטית. שמה הרשמי מאז ועד היום הוא הפדרציה הרוסית. ב-25 בדצמבר בנאום עצוב לאומה הלא קיימת הודיע מיכאיל גורבוצ'וב על התפטרותו. באותו ערב הורד הדגל האדום הראשי מעל הקרמלין והונף דגל הטריקולור. הסובייט העליון של בריה"מ, או מה שנשאר ממנו, התכנס בפעם האחרונה והודיע סופית על ביטול המדינה שדה-פקטו כבר לא הייתה קיימת.    



משפחה צופה בנאום ההתפטרות של גורבוצ'וב 

 


החלפת הדגלים בקרמלין 25 בדצמבר 1991

במהלך השנים ובמיוחד ברוסיה ובבלארוס נוצרה ערגה לעבר הסובייטי. בסקרים שונים דווקא סטלין ולנין קיבלו את שיעור התמיכה הגבוה ביותר כגדולי מנהיגי רוסיה. נשיא רוסיה רב העוצמה ולדימיר פוטין אף הגדיר את פירוק בריה"מ כאסון הגיאו-אסטרטגי הגדול ביותר של המאה ה-20. אך גם הוא רוכב על גלי העבר לצרכיו, תוך שכתוב מתמיד של ההסטוריה - במיוחד של "המלחמה הלאומית הגדולה". בשורת הדמוקרטיה האמיתית גם לא הגיעה לרוב הרפובליקות העצמאיות הצעירות. כל מדינות מרכז אסיה נשלטו ורובן עדיין נשלטות על ידי מנהיגי או בכירי המפלגות הקומוניסטיות המקומיות שרק החליפו את שמן. באזרבייג'אן השלטון עבר מאב לבנו במשפחת אלייב. בבלארוס אלכסנדר לוקשנקו "זכה" בכל מערכת בחירות מאז 1994, במולדובה עד השנים האחרונות הנשיאים היו מושחתים. חילופי שלטון סדירים התקיימו רק במדינות הבלטיות, בגרוזיה ובארמניה. רוסיה צועדת בגאון אל מלוכנות מסוג חדש כאשר פוטין, הצאר הכחול מהקג"ב, צפוי למלא את תפקידו עד אמצע העשור הבא ולמלא משך כהונה של לנין וסטלין ביחד (36 שנים). 

הנשיא הרוסי לא מוכן לוותר על מרחב ההשפעה הפוסט סובייטי אך מדיניותו הכוחנית כבר הרחיקה מחבר המדינות את גרוזיה (בעקבות המלחמה עם רוסיה וגרורותיה דרום אוסטיה ואבחזיה ב-2008) ואוקראינה (סיפוח חצי האי קרים והמלחמה במזרח המדינה ב-2014 ומאז). בתיקוני החוקה האחרונים הגדירה את עצמה רוסיה כיורשת החוקית של בריה"מ. כל עוד גופתו החנוטה של לנין תשכב במאוזוליום בכיכר האדומה, הרעיון האימפריאלי הסובייטי ימשיך להתקיים. 30 שנה אחרי, בלשכה הנשיאותית בקרמלין הוא רלוונטי מתמיד.   


תהלוכה קומוניסטית לרגל ה-1 במאי במוסקבה, 2014


רולטה רוסית והאופוזיציונר שמת פעמיים

ה"בחירות" שהתקיימו לאחרונה ברוסיה היו הצגה עלובה כל כך שגם הדרמטורג בתיאטרון הקטן ביותר במוסקבה לא היה טורח להעלותן כמחזה. הצאר הר...