מקורות הנובי גוד, ומדוע גם יהודים חוגגים אותו

"אז מה אתם עושים בסילבסטר"? שואל לעיתים ישראלי ממוצע את רעהו כשמתקרב ה-31 בדצמבר מידי שנה. אך כשיוצאי חבר בריה"מ לשעבר נשאלים על כך, לרוב הם מתעצבנים ועונים: "איזה סילבסטר בראש שלך? אצלנו קוראים לזה נובי גוד (שנה חדשה)". יש שאלה שמקוממת אותם עוד יותר: "זה הרי חג של נוצרים, למה אתם בכלל חוגגים אותו?". כיוון שהנובי גוד, בדומה למימונה של יהדות מרוקו, השתרש עמוק בתרבות הישראלית, הגיע הזמן להסביר לקוראים את טבעו של החג.

מקורו של החג עוד מ-1699 כאשר הצאר פיוטר הראשון החליט לציין באימפריה הרוסית את השנה האזרחית החדשה כמקובל באירופה המערבית, ממנה הושפע עמוקות במסעותיו. הסיבה העיקרית הייתה אימוץ ויישור קו עם ספירת השנים של הנוצרים המערביים, המקובלת בחלקים נרחבים של העולם וכמובן בישראל. כידוע, לוח השנה העברי משמש בארץ בעיקר את מערכת החינוך ואת ציון החגים היהודיים. המקור של הנובי גוד הוא ככל הנראה פגאני ועל כן השימוש בעץ השוח כקישוט. לעץ עצמו אין שום משמעות דתית מעבר לתפקיד הסמלי של צמיחה והתחדשות. הוא נבחר בין היתר בגלל שהיה נפוץ בצפון אירופה. בבריה"מ לשעבר, כמו באירופה וצפון אמריקה היום, אנשים היו קונים עצים אמיתיים שגודלו לכך במיוחד בחוות יעודיות במהלך השנה.

אחרי המהפכה הקומוניסטית ב-1917, אסר השלטון האתאיסטי ציון של החגים הדתיים. "האלוהות" התבטאה בקומוניזם וולדימיר לנין היה נביאה ונושא בשורתה לעמלי העולם. החגים שנקבעו היו אזרחיים לחלוטין: יום מהפכת אוקטובר ב-7 בנובמבר, יום הפועלים ב-1 במאי, והחל מ-1945, יום הניצחון על גרמניה הנאצית ב-9 במאי. משטר סטלין הבין בסוף שנות ה-30, שהיו שנים קשות ביותר עבור הציבור הסובייטי, שעליו להתפשר ולתת להמונים לציין לפחות משהו מהמסורת הרוסית של פעם, אולי כדי למנוע תסיסה, ובכך "לתת למעמד הפועלים לחגוג". כולם חגגו ללא יוצא מהכלל. עבור יהדות בריה"מ זו הייתה בסך הכל "עוד סיבה למסיבה" ורצון להיות חלק מהקהילה בה היא חיה. כשעלתה לישראל החל מסוף שנות ה-80, הביאה את החג איתה. הנובי גוד הוא אחת החוליות שמקשרות את העולים למולדת ההיסטורית שממנה לא התנתקו לחלוטין. קשיי הקליטה והתרבות השונה לחלוטין, הביאו את "הרוסים" להיצמד ככל האפשר לתרבות שעזבו. 

הנובי גוד הפך ליום חופש רשמי בבריה"מ החל מ-1947 וה"יולקה" (עץ השוח) ושאר הגרלנדות המוארות קישטו באור ובצבע בתים פרטיים, בתי ספר, כיכרות ומוסדות ציבור. זה היה היום הצבעוני בשנה. הילדים כמובן חיכו בקוצר רוח לביקורם של דד מורוז (סבא כפור) וסנגורוצ'קה (נערת השלג, הנכדה שלו) שהביאו להם מתנות. ישנו אמנם דמיון מסוים לסיפורים על סנטה קלאוס, אם כי שתי הדמיות האלה לקוחות מהמיתולוגיה הסלאבית ומסיפורי עם שעברו מדור לדור. מתחת ליולקה היה ועדיין נהוג לשים מתנות לבני המשפחה, שהעניקו אותן אחד לשני.   

דד מורוז וסנגורוצ'קה. איגרת ברכה רוסית

מאז ילדותם של הורי בשנות השישים, ועם הגעה של רווחה כלכלית מסויימת לאימפריה הסובייטית, נהוג לקראת חצות ב-31 לדצמבר להרים כוסיות שמפניה וכמובן לצפות בברכה של ראש המדינה שנושא דברים מהקרמלין ולאחר מכן נשמעים 12 צלצולים.  בישראל המברך הוא הנשיא, ולעיתים גם ראש הממשלה, ומשלב אפילו כמה מילים ברוסית. במהלך כול הלילה משודרים בטלוויזיה, בכל הערוצים הרוסיים, תוכניות מיוחדות שהוכנו חודשים מראש. לרוב מדובר במופעי מוזיקה, סטנד-אפ, פארודיות על סרטים, הפקות עם תחפושות ושידור ישיר מבימות החגיגות והזיקוקים ברחבי המדינה. בין לבין, אכלו את הארוחות הכי טובות, אם כי לעיתים אחת המנות הייתה רגל קרושה, ממנה אני משתדל להימנע עד היום. מי שהצליח לקנות פחית של קוויאר שחור נחשב אדם אמיד יחסית. היה גם חורף אמיתי וירד שלג, מה שהקנה לחג את מראהו הקסום ועודד את החוגגים להרים כוסית אחר כוסית של וודקה.

אני זוכר שעוד כילד בעיר גורקי (ניז'ני נובגורוד של היום) הייתה לנו יולקה גדולה בבית שהיתה מקושטת עם סרטים וכדורי זכוכית. באחד מהנובי גודים ההורים אפילו הזמינו דד מורוז הביתה, וכילד בן 3 או 4 נבהלתי ממנו והסתתרתי מאחורי העץ. אחרי שעלינו לארץ, משפחתי נאלצה להסתפק מעץ העשוי מפלסטיק ולעיתים הצבנו שניים כאלה - קטן וגדול. כשבוע לפני הנובי גוד, אני, ההורים ובהמשך גם אחותי הקטנה, היינו מקשטים את הבית כשבוע לפני החג. 

יש לנו כמה קופסאות בהן נשמרים היטב הקישוטים, כולל אלה שהיו בשימוש עוד ברוסיה. האתגר המרכזי היה חיות המחמד שלנו לאורך השנים, והיינו צריכים להציב את העץ במקום כזה שחלילה לא יופל על ידי חתולה שובבה. כמה ימים לפני, שאלו אותנו ההורים איזו מתנה אנחנו רוצים לקבל. בקשותיי היו צנועות ונעו במרחב בין פריט לבוש או נעליים לדיסקים של הביטלס. במהלך היום הייתה מגיעה הסבתא השנייה שלי מהצפון וכל המשפחה הקטנה שלנו הייתה מתאחדת. 

עם המשפחה בנובי גוד 2018

אנחנו עושים שלוש הרמות כוסית: לפי זמן מוסקבה, הזמן המקומי והשעון האירופי. השמפניה נשמרת כמובן לשני הראשונים. אחרי שכולם כבר שבעים ומבוסמים מכמה סוגי אלכוהול, הולכים לישון - לא לפני 2 לפנות בוקר. כשהייתי תלמיד בביה"ס היו לי נסיבות מקלות ולרוב הייתי נשאר בבית גם ב-1.1. בצבא זה היה עניין של מזל או יותר - מחסורו, את הנובי גוד של 2007/8 למשל "חגגתי" בתוך נגמ"ש ברמת הגולן המושלגת. בשלל מקומות העבודה אני דואג לשריין את החג כיום חופש.

מה יהיה בעתיד? אני די בטוח שההורים שלי ימשיכו לציין את הנובי גוד וכמובן אשמח להתארח אצלם וליהנות מהאוכל המצוין של אבא שלי. אך ככל שחולף הזמן, קשה יותר ויותר לשמור את מנהגי אמא רוסיה. סביר להניח שלא אציב יולקה בבית משפחתי ואם יהיה קישוט, הוא יהיה צנוע. חו"ל תמיד אופציה, אם כי אצטרך להצטופף עם עשרות אלפי אנשים באיזו כיכר מרכזית ולספור לאחור את השניות עד הנשיקה המיוחלת עם בת הזוג, שאגב התחברה מאוד לרוח החג בבית הוריי. יהיה מה שיהיה, הנובי גוד תמיד יתפוס אצלי מקום חם בלב. אדאג להעביר את המסורת הזו הלאה. אאחל בהזדמנות חגיגית זו לכל הקוראים: ס נובים גודום! 

מיטב קישוטי החג

מכת בחירות - סיכום פוליטי של 2019

דצמבר המר/ זעקו כותרות בעיתון/ ושר האוצר נתן במבט ראיון/ הציבור מטומטם/ ולכן הציבור משלם/ מה שבא בקלות/ באותה הקלות יעלם/ האזרח הקטן/ נאלץ לשלם בגדול.. 

מתוך "מחכים למשיח" - שלום חנוך 

בספר דברי הימים של מלכות ישראל החדשה תיזכר 2019 כשנת בחירות מייאשת. שנה ללא הכרעה פוליטית בה ראש ממשלה הנאשם בפלילים ממשיך לעשות הכל כדי להיאחז בתפקיד ולמלט את עצמו מהעמדה לדין. מולו התייצבה מפלגה חדשה מהניילונים שהציבה בראשותה רמטכ"ל לשעבר שלא הביא להכרעה במבצע צוק איתן, וכנראה נבחר לעמוד בראש בזכות מזגו הנוח, הג'נטלמניות, והיכולת למשוך בחוטיו. שני הבנימינים - נתניהו וגנץ - הם ממש לא הנמסיס אחד של השני, כי אם שני מתאגרפים שנקלעו לזירת האגרוף ממש במקרה. גנץ, הינוקא הפוליטי, לא ציפה להתמודד ישר על התפקיד הרם במדינה. הנסיבות הובילו אותו לכך. צריך לחפש בזכוכית מגדלת במה שונה עמדתו המדינית והביטחונית של גנץ מזו של נתניהו. 

שניהם מסכימים על החלת הריבונות על גושי ההתיישבות ביו"ש, על מאבק בתנועת ה-BDS, על לחימה בטרור ובתמנון האיראני על שלל שלוחותיו במזרח התיכון. מי שמגדיר את גנץ כאיש שמאל פר-אקסלנס חוטא לאמת. אומנם הוא אינו ימני מובהק, אך הנוסחה בה הוא ומפלגתו גורפים בין 32 ל-35 מנדטים היא היצמדות למרכז על ידי שילוב של אנשי ימין ושמאל ברשימה. יאיר לפיד, ומשה בוגי יעלון, שניים שנכוו לא מעט מנתניהו, שינו את כיוון הספינה ל"אנטי-ביבי". זו גם אחת הסיבות מדוע לא הורכבה ממשלה בשני הסיבובים האחרונים. לפחות 50 אחוז מראשי "כחול לבן" פוסלים את נתניהו פרסונלית. אולי יעזור בית דין.  

אך גם נתניהו אינו חף מאשמה (פוליטית, לצורך העניין). גוש ה-55 יצר סינדול פוליטי ולמעשה ניסה לכפות על כחול לבן להיות הגלגל החמישי ברכב. בדרך כלל במגעים קואליציונים לממשלת אחדות, מסכמות תחילה שתי המפלגות הגדולות על קווי היסוד, ורק לאחר מכן מציעות לשאר להצטרף על בסיס זה. נתניהו ניסה "ללכוד עריקים" מהגוש השני ולהציע הצעות מפליגות, תחילה לאבי גבאי ומפלגת העבודה המצומקת, לח"כים ימניים ברשימת כחול לבן וכמובן לנמסיס האמיתי - הלא הוא המתפטר הסדרתי אביגדור ליברמן, שהביא את הציניות הפוליטית לרמת אומנות. 

איווט מבחינתו השיג את שלו, למנוע מנתניהו להרכיב ממשלה בגלל שזה סירב לצרף את ישראל ביתנו לליכוד, וכנראה - על פי גורמים המקורבים לליברמן - רה"מ היה מעורב בסיבוך בכירים במפלגה בחקירות ובהרשעות פליליות, מתוך כוונה להחליש אותה ואולי אף למחוק מהמפה הפוליטית. הטענות הנבובות של ליברמן לגבי שיוויון בנטל וסימון מטרה חדשה סביב "החרדים והמשיחיים", הן לא יותר מניסיון לקחת מנדטים מכחול לבן, שהבטיחה בבחירות 2019 ב' ממשלת אחדות חילונית. יש לזכור כי ליברמן עשה עסקאות פוליטיות ובישל יותר מדייסה אחת עם חברו הטוב אריה דרעי וח"כים מהמפד"ל של פעם והאיחוד הלאומי. יסלח לי הקורא, אבל אינני זוכר אף הישג משמעותי של ליברמן בשלל תפקידיו המיניסטריאליים. להזכירכם, הוא היה שר התחבורה, החוץ והביטחון. איווט ייזכר בעיקר "בזכות" שלל איומיו על המגזר הערבי, על סכר אסואן וכמובן ההבטחה האלמותית לחסל את איסמעיל הנייה בתוך 48 שעות. איסמעיל עדיין חי. בכל אופן, ליברמן הוא לא יותר מגנב דעת ושרלטן רעיוני.  

אני מתגעגע לוויכוחים הפוליטיים של פעם, כשהלכו פה לבחירות על עניינים עקרוניים. ברם, עד להודעה חדשה, הם מאופסנים עמוק בארון המפלגות. מחנה השמאל המצומק (11 מנדטים לעבודה ולמרצ) מצקצק בלשון ומצייץ בטוויטר מידי פעם, אך הרלוונטיות שלו כמעט וחלפה. בימים בהם הוויכוח הוא סביב נתניהו, שתי המפלגות הגדולות - "מפלגת ביבי" ו"מפלגת אנטי-ביבי" הן שואב אבק עוצמתי של מנדטים. נפתלי בנט ואיילת שקד למדו זאת על בשרם כאשר בבחירות 2019 א' לא עברו את אחוז החסימה בגלל חוסר עלוב של 1,400 קולות. זו בעיקר תוצאה של קמפיין געוואלד אפקטיבי של נתניהו וסגירת חשבונות של רבים בציונות הדתית עם המנהיגים שבחרו לנטוש את ספינת הדגל של המגזר הסרוג. מפלגת העבודה האומללה, זו שבשלל גלגוליה הקימה את המדינה והתהדרה בגירסת מפא"י ב-47 מנדטים, הצטמקה בשתי מערכות הבחירות האחרונות ל-6 מנדטים בלבד. 

החיבור עם מפלגת גשר של אורלי לוי-אבקסיס נטע תקוות מסוימות בהגדלת חברי הסיעה בכנסת, אך יצא שעוד ח"כ איבד את משרתו מוקדם מהצפוי. נראה כי מפלגת העבודה היא עץ שמאבד את עליו. היו"ר הנוכחי, עמיר פרץ נטול השפם המיתולוגי, מסרב ליצור חיבור עם מרצ. אפשר להבין אותו, זה יבריח עוד יותר את מצביעי השמאל הרך לכחול לבן. מרצ עצמה נמצאת בצומת פרשת דרכים. בבחירות האחרונות היא רצה במסגרת המחנה הדמוקרטי - שילוב קיקיוני של ניצן הורוביץ, סתיו שפיר שערקה מהעבודה ואהוד ברק שהביא כנדוניה את האלוף, מזהה התהליכים הנאציים, יאיר גולן. ברק עצמו, שעודנו פרסונה נון גרטה בקרב רבים במחנה השמאל, הוצב במקום העשירי. הייתה במחנ"ד תקווה שיגרפו מספר דו-ספרתי של מנדטים, אך השמאלנים מאזורי חיוג 03, 04 ו-09 בחרו אסטרטגית והותירו את מפלגת השמאל הקשה מול שוקת שבורה. רוב הסיכויים שהקונגלומרט הזה יתפרק ומרצ תצטמק עוד יותר ואולי אף לא תעבור את אחוז החסימה. 

דווקא הרשימה המשותפת הצליחה לשמר את כוחה, בעיקר בזכות המרצת מצביעים במגזר הערבי וההבנה כי השלם טוב מסך חלקיו. עודה וחבריו שמו את האגו בצד וגרפו רווחים. המפלגות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, מצליחות גם הן לשמר היטב את האלקטורט המגזרי. יש לזכור כי במגזר החרדי הסדר והארגון חזקים מאוד. דרעי וליצמן צריכים לשלוח גם זר פרחים לליברמן בזכות הקמפיין האנטי-חרדי שלו שאמנם בא לקלל אך הביא ברכה, אליבא דחרדים, של שימור כוח מפלגותיהם. 

מה צפוי לנו בבחירות הראשונות של 2020? להערכתי עוד מאותו דבר. קיוויתי שבבחירות 2019 ב' שתי המפלגות הגדולות יגלו אחריות ציבורית, ואחרי כמעט שנת שיתוק ממשלתי וכלכלי יצליחו להרכיב את ממשלת האחדות המיוחלת. כעת, כל צד מנסה להגיע לסכום הזהב של 61 מנדטים לפחות. ההנחה היא שגנץ ונתניהו הבינו שדווקא הגוש חשוב ולא גודל מפלגותיהם. אני משער גם שיישמעו פחות קריאות שלא להצביע למפלגות הקטנות ושכחול לבן תוותר על שלילת החרדים. גנץ וחבריו ימשיכו לטשטש את דעותיהם האמיתיות ויתרכזו בערעור הלגיטימציה של נתניהו לכהן כרה"מ. נתניהו מצידו ימשיך ללכת על הלקונה בחוק לפיה הוא יכול לכהן כל עוד לא יורשע בפסק דין חלוט. ערכית קשה לי עם זה אך נראה שכל הקווים האדומים נחצו כבר מזמן. 

לצערי איננו יכולים לפטר את הפוליטיקאים שלנו ולהגיד להם שאם הם נכשלים, פעם אחר פעם, בדבר האלמנטרי של הרכבת ממשלה - אז שיפנו את מקומם לאלה שאולי יצליחו. נבחרי הציבור מבינים שהם יכולים לעולל כרצונם. להלן ההחלטה האבסורדית, שהתקבלה עם פיזור הכנסת ה-22, להקצות למסע הבחירות של המפלגות לא פחות מ-62 מיליוני שקלים. כל זאת בשעה שמערכת הבריאות, משרד החוץ, הפריפריה והשירותים הסוציאליים על נתמכיהם, צמאים לכל שקל. קשה לי להעריך מה יהיו אחוזי ההצבעה במארס הקרוב אך נראה שישנו לשם שינוי קונצנזוס בין ימין ושמאל - המיאוס והגועל מהפוליטיקה ומנציגיה.