יום שבת, 31 במרץ 2018

תקועים בתחנה - התחבורע הציבורית

"כולם כולם נוסעים רחוק, מחפשים עתיד מתוק, ורק אני בבוקר קם, בקו חמש נוסע אל הים, האוטובוס מלא עשן, שתי זקנות וכרטיסן, אחד כתב על קיר בטון, איפה המדינה ואיפה החזון.." (משינה, 'עתיד מתוק') 

לאחרונה פורסם דו"ח קרן המטבע הבינלאומית בה הוגדרה התחבורה הציבורית בישראל כ-"גרועה ביותר במדינות ה-OECD (המדינות המערביות המפותחות)". הרשו לי לנחש שהקביעה הזאת לא מפילה מהרגליים את הנוסעים המתייבשים שעות בתחנות האוטובוס והרכבת. 

מצד אחד, המדינה כביכול מעודדת אותנו להשתמש בתחבורה ציבורית באמצעות הוזלה של התעריפים והפחתת הפקקים בכבישים העמוסים. 
מצד שני, חלקים נכבדים ממנה מנותקים מנגישות סבירה של אוטובוסים ורכבות. ישנם ישובים בפריפריה שזוכים, במקרה הטוב, לשניים - שלושה אוטובוסים ביום. זהו מצב שנמשך שנים וללא תקנה. המדינה כאילו באה ואומרת לנו: "תסמכו רק על עצמכם וקנו רכב. על הדרך אני אגזור קופון שמן של מיסי רכב ודלק". פחות שווה להשקיע בתח"צ.   

לשם השוואה, מערכת התחבורה הציבורית של טורונטו, בה הייתי לפני כעשור. מדובר באחת הערים הגדולות בחצי הכדור המערבי, אוכלוסיית המטרופולין שלה הוא כ-6 מיליון תושבים, קצת פחות ממספר התושבים בישראל. מבחינת טריטוריה היא מכילה 12 פעם את תל אביב. אבל יש בה מערכת תחבורה ציבורית אחודה ויעילה מאוד שנקראת Toronto Transit Commission או TTC. המערכת כוללת מטרו, חשמליות ואוטובוסים. התדירות מעוררת קנאה: הכל מגיע תוך כמה דקות, ושעות הפעילות הן עד 1 בלילה ויש קווי לילה כל יום. מבחינת המחיר, אמנם יקר יותר מישראל, אבל יחסית לתל"ג הקנדי ורמת ההכנסה הממוצעת, משתלם בהחלט. אני זוכר שהייתי לוקח מטרו מפאתי העיר למרכז ומגיע תוך פחות מחצי שעה. 

במוסקבה, בה ביקרתי לפני כשנתיים, בכלל לא חובה להחזיק ברכב. הפקקים בלתי נסבלים ולפחות יש אלטרנטיבה טובה. מספר התושבים בעיר הוא 12.5 מיליון, ובמטרופולין חיים 15.5 מיליון, כלומר כפי 2 מישראל. המטרו המוסקבאי הוא מוסד בפני עצמו; 365 ק"מ של רכבת תחתית, 14 קווים, 172 תחנות, אחוז דיוק של 99.96, והמחיר לנסיעה - כ-50 רובל רוסי, כשלושה שקלים. חצי ממחיר נסיעה בודדת בארץ. 
כמו בטורונטו, גם בבירה הרוסית ישנה מערכת הסעת המונים מאוחדת והכרטיס תקף גם לאוטובוסים וחשמליות. כלומר, ב-3 שקלים אפשר לעבור ללא הגבלה בין כל תחנות המטרו. כמה מהן אגב נראות כמו מבני פאר ומהוות מוקד היסטורי, תרבותי ותיירותי. ליד כל תחנה ישנם אוטובוסים וחשמליות בתדירות מצוינת. 

נחזור לישראל. שימו לב לפיתוח הכבישים והמחלפים; מצפון ועד דרום משרד התחבורה משקיע מאות מיליוני שקלים, אם לא מיליארדים בסלילת כבישים חדשים, הקמת מחלפים, שיפוץ כבישים ישנים ומתן זיכיונות להקמת תחנות נוחות לנהגים. במקביל, השיפור בתחבורה הציבורית נעשה במשורה, בדרך כלל באמצעות חברות האוטובוסים עצמן ולא על ידי הכוונה מלמעלה. ב-2018 עדיין לוקח לי להגיע שעה וקצת מראשון לציון למרכז יפו, באוטובוס. מרחק של קצת יותר מ-16 ק"מ שרכב גומע ב-20 דקות. זה פשוט בלתי נתפס. כאילו תכננו את מסלול האוטובוסים בגוש דן ובכלל, שיהיה הארוך והמפרך שיכול להיות. זה עוד בהנחה שהאוטובוס מגיע בזמן. בארץ, עמידה בלוחות זמנים היא לעתים המלצה בלתי מחייבת.  תלוי איזה יום תופס הנהג השחוק.  

תחנות האוטובוס שלנו לא מותאמות לשהייה ממושכת. הן מלוכלכות ולא מותאמות לתנאי מזג האוויר השונים. בחורף - לא מגינות מהגשם, בקיץ - לא מכסות מהשמש. העיריות משקיעות בתחנות עם קירות זכוכית אך ונדליסטים מנפצים אותן. ישנן תחנות בלי תאורה בשעות החשיכה. בחלק מהתחנות הציבו אמנם לוחות דיגיטליים, אך בתחנה שמעבר לכביש ייתכן ולא תמצאו אותם. לפעמים אני מחכה לקו כלשהו והנהג לא טורח לעצור באותה תחנה, מה שמכפיל לי את זמן ההמתנה. 
משרד התחבורה השקיע ותלה בתחנות את פירוט הקווים והתדירויות, וזה נתלש או מושחת תוך זמן קצר, אף אחד לא מגיע להחליף. הכי מתסכל כשאין תחנה מסודרת, והתחנה היא סתם עמוד. לפחות אפשר לתפוס מחסה מתחת לגג החנות ליד.  

מה עם הרכבת ברצונכם לשאול? ובכן, היא מתעכבת, כרגיל. הקו המהיר מתל אביב לירושלים אמור היה להיפתח לפני חג הפסח, ונדחה לחגי תשרי. בגלל העבודות על הקו הזה, בכל החודשים האחרונים הרכבת דואגת לנתק את הצפון מגוש דן ולסגור לשבועות מקטעים שלמים. איך מגיעים? בעיה שלכם. מוזמנים להצטרף לפקקים בכביש החוף, להידחס בשאטלים ובאוטובוסים או פשוט לא לצאת מהבית, אבל אז לא יהיה לכם כסף לאוכל, לדלק או סתם לכרטיס חופשי חודשי. 

רק לפני מספר ימים סגרו את הקו המהיר בין תחנת ראשל"צ הראשונים לתל אביב וצפונה. לעיר הרביעית בגודלה בישראל קיצצו בחצי את הגישה הרכבתית לת"א. בשאר הרכבות, בימי ראשון וחמישי העמוסים אי אפשר להכניס סיכה לתוך הקרונות. אז יגידו לכם ברכבת שהכול זמני, ותיהנו בינתיים מהקווים החדשים לעמק יזרעאל, לכרמיאל ולנתיבות. אם יהיה לכם איך להגיע לשם. בנוסף, הושק כרטיס חופשי יומי ב-60 ש"ח לנסיעות מהצפון ועד מצפה רמון. בהצלחה, מקווה שתגיעו בסוף ליעד.  

קרדיט תמונה: צביקה טישלר


יום שישי, 30 במרץ 2018

עד קצה הדרום - טיול באילת והסביבה

"בואי נמלט מן האספלט, ומן הערים המקומטות, בואי נמלט אל הלגונות השקטות, בואי לאילת לאילת"       



אילת - בירת הנופש של ישראל והמוצא שלה לים האדום. עוד בתקופת המקרא, אז נקראה אילות או אלות, שימשה כעיר נמל חשובה למזרח, כבר בימי המלך שלמה, ושכנה ליד העיר עציון גבר האגדית. ברבות השנים המשיכה אילת להיות עיר בעלת ערך מסחרי ואסטרטגי רב. כובשים רבים עברו דרכה והחזיקו בה: האדומים, הרומאים, הנוצרים והמוסלמים. במקום המכוניות והמשאיות של ימנו, שיירות ארוכות של גמלים הובילו סחורות מאפריקה ומאסיה דרך הערבה בואכה ירושלים.   

החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, הועידה את מפרץ אילת למדינת ישראל הצעירה. אך החותמת הסופית הגיעה במבצע עובדה, במלחמת העצמאות. ב-10 במרץ 1949 חטיבות הנגב וגולני התקדמו לעבר הנקודה הדרומית במדינה, הגיעו לכפר אום רשרש שלחופי המפרץ והניפו את דגל הדיו המפורסם. במברק שהעבירו, הגישו החטיבות הלוחמות את מפרץ אילת למדינת ישראל. בשנים הבאות העיר צמחה והתפתחה לכל הכיוונים; הוקמו הנמל, התשתיות, שכונות יפות וכמובן המלונות. יש בה ובסביבתה קסם כלשהו, וקצב חיים המיוחד רק לה. 


כשאני והחברים תכננו את הטיול לא חיפשנו מלון מפואר, אלא מקום סביר לשים בו את הראש בסוף היום, ולהתקלח. מצאנו אכסניה חביבה בשם "הנסיך הקטן" שנמצאת בדיוק במרכז העיר, ליד הקניון ולא רחוק משדה התעופה. הצעה לנסוע לאילת ברכב נדחתה על הסף, הדרך ארוכה ומעייפת מידי. בחרנו באופציה הזולה של נסיעה באוטובוס מראשל"צ, עם כרטיס הלוך חזור. את הרכב נשכור כבר באילת עצמה, ובכך גם נחסוך עלויות דלק. אחד החברים הוא תושב העיר אז יצא לנו מחיר משתלם. הארץ יפה ופורחת בימים אלה, של סוף מארס. 

הירוק מלבלב בכל גבעה ומלווה אותכם עד אזור דימונה בערך, אז מתחיל להשתלב עם הגוון המדברי הצהבהב. החופשה התחילה מבחינתי בירידות לכיוון צומת הערבה והנוף המרהיב של ים המלח הגווע באופק. הכריזה האוטומטית של האוטובוס מכריזה על תחנות עם שמות מוזרים, ואני תמה אם מישהו נמצא בהן.    



הערבה הצפונית וים המלח באופק

הנסיעה בערבה ארוכה, ולא רואים את קצה הדרך. הכביש משובש משהו, ועם שני נתיבים בלבד - אחד לכל כיוון. משאית כזו או אחרת יוצרת שיירה לאורך כמה קילומטרים, פס לבן ואי אפשר לעקוף. בצדדים נפרש עד קצה האופק המדבר. משמאל - הרי אדום הנישאים בירדן. מימין - הערבה והרי הנגב. עשרות אלפי שנים מנסה האדם לביית את המדבר הפרוע, אך האחרון ידו תמיד על העליונה. 

במדבר מבין האדם את קטנותו מול איתני הטבע; הטמפרטורות הקיצוניות, היובש, המחסור במים ובצל, מסמנים טריטוריה ומאתגרים אותנו. פה ישרדו האיתנים והמותאמים ביותר. המדבר היווה רקע לייסוד ציביליזציות, עמים ודתות. עם ישראל היה צריך 40 שנה של מסע מדברי מעצב לפני שקיבל את הזכאות להיכנס לארץ הפורייה וזבת חלב ודבש. החזון הבן-גוריוני להפריח את השממה הצליח פחות מחלקית; כשני שליש משטחה של ישראל כמעט ולא מיושב.  




הגעתי לאילת ורוח חמימה טפחה על פני. לקח לי קצת זמן להתרגל לתנאי האקלים והדבר הראשון שעשיתי הוא להגיע לשפת הים. החוף היה מלא בנופשים, מוזיקת מלונות ניגנה מרחוק, ואני רק רציתי להתרענן קצת מהמים הקרירים, ששומרים ברוב השנה על טמפרטורה ממוצעת של כ-24-21 מעלות צלזיוס, גם בשיא הקיץ. בזמן שבו המתנתי לשאר החברים (אחד מהם הגיע בטיסה), הסתובבתי קצת בקניון "מול הים" בעיקר כדי לעשות הפסקה מהחום והשמש הקופחת.  

דקות ראשונות באילת

החוף שליד הקניון
זמן קצר לאחר מכן, הצטיידתי בנעליי ים, פריט כמעט חובה לחופים מלאי האבנים של אילת. את החדר באכסניה ניתן היה לקבל רק בסביבות השעה 15:00, ורק באמצעות תעודה מזהה של המזמין. הקלתי על עצמי קמעה והשארתי את התיק הגדול בחדר האכסון.  האכסניה נמצאת בלב המרכז המסחרי ומוקפת בחנויות, פאבים ומסעדות. הקניון במרחק כמה דקות הליכה. הכל ממש במרחק נגיעה.   

עוד רגע יוצאים לדרך
לאחר שכולם התכנסו ושכרנו את הרכב יצאנו לתחנה הראשונה שלנו בטיול: פארק תמנע אשר נמצא כ-20 ק"מ צפונית לאילת. שטח הפארק הוא בגודל של עיר קטנה, וכדי לעבור מנקודה לנקודה צריכים להיות מיטיבי לכת או להיעזר ברכב. המתחם עוצב על ידי איתני הטבע במשך עידנים. הצבעים של הסלעים (גוונים שונים של חום, ורוד וארגמן) מושפעים מהמינרלים שהם מכילים, מה שמעניק לפני השטח מראה צבעוני ושובה עין. האדם גילה את הבקעה וסביבותיה כבר לפני אלפי שנים וכרה בה נחושת ברזל ומינרלים נוספים.   


  

תמונות פנורמיות של פארק תמנע
באחת מתצפיות הפארק
המצרים הפרעונים שלטו על האזור והקימו באזור אתר פולחן. לאורך הדרך תראו אזכורים מודרניים לנוכחות המצרית העתיקה. הנוף הבראשיתי מעניק תחושה של מסע בזמן, או טיסה אל המאדים, במיוחד בשעות בין ערביים כאשר השמיים נצבעים בוורוד עמוק. אל תפספסו את גבעת בורג שעוצבה בצורה מעגלית, את קשתות הסלע והכניסה למכרות העתיקים, פטריית האבן הבולטת, עמודי שלמה הענקיים, סלע הספינקס ואת נווה המדבר של הפארק - אגם קטן עם מזרקות וזירות פדלים ומרכז מבקרים בו תוכלו ליהנות מתה צמחים טעים ולמלא בקבוקון בחול מצבעים שונים. כדאי להקדיש לתמנע לפחות חצי יום. בתקופות מסוימות עורכים שם סיורי לילה עם עששיות.   

אגם פארק תמנע
קפצנו לקיבוץ אליפז לבקר קרוב משפחה של אחד החברים. הערב התחיל לרדת והשקט המדברי היה משכר. ליבי התמלא קנאה קלה נוכח אורח החיים השליו של תושבי הקיבוץ. נראה שהם לא ממהרים לשום מקום, והשגרה מתנהלת בקצב משל עצמה. אחד החברים אף אמר שישקול בעתיד לעבור לגור בסביבה. התרעננתי עם כוס קפה באדיבות בעל הבית והמשכנו לאילת לארוחת ערב. אכלנו במסעדת "הפרסי" במרכז העיר וקיבלנו עסקה טובה: סטייק עסיסי עם תוספות וסלטים ב-75 שקלים בלבד. במרכז הארץ מנה כזאת תעלה פי שתיים ויותר.   


סטייק במסעדת הפרסי
אחרי הארוחה חזרנו לנוח באכסניה ומאוחר יותר בערב יצאנו לשחק באולינג באזור התעשייה של העיר. הכרנו אנשים נחמדים, והסתפקנו בסיבוב אחד של המשחק בגלל עייפות מצטברת מכל היום. אילת של הלילה לא דומה לזו של היום. היא צובעת את שמי הלילה עם אורות המלונות והאטרקציות שלאורך הטיילת. אלה הימים שלפני חג הפסח כך שהעיר טרם התמלאה במבקרים. הים שקט ומרחוק מנצנצים האורות של עקבה.  

    
נהנים בבאולינג

בבוקר היום השני לקחנו אוטובוס אל המצפה התת-ימי. מקום אידאלי לתיירים ומשפחות וככל הנראה האטרקציה המוכרת באילת. אם אינכם צוללנים מנוסים, בריכות המצפה ייקחו אותכם למצולות הים האדום ללא צורך בציוד צלילה כבד. בכל בריכה תוכלו לראות זנים שונים של דגים, צבים, אלמוגים ושוניות גדולות יותר. כשתגיעו ל"עולם הכרישים" תיתקלו בבריכה ענקית עם כמה סוגים של כרישים שאפילו "ירחפו" מעליכם כאשר תעברו במסדרון שקוף של האקווריום. זכינו אפילו לראות האכלה של הכרישים על ידי צוללן אמיץ. הדגים הטורפים האלה זוכים לתנאים מפנקים של פנסיון מלא ומקבלים שתי ארוחות מלאות ביום. כדאי לרכוש כרטיס עם ה"אושינריום" - אולם קולנוע אינטראקטיבי עם סימולטור של כיסאות זזים שייקח אותכם למסע ברחבי הים ומתחתיו. תרגישו כל תנועה של גל, דג כזה או אחר או ספינת מחקר.    



במצפה התת ימי
בריכת הכרישים
התחנה האחרונה במצפה היא המגדל הלבן והמפורסם. מדרגות המצפה יורידו אותכם לעומק של 6 מטרים היישר לשונית האלמוגים על שלל דייריה בסביבתם הטבעית. 90 מדרגות לגג המגדל ייחשפו בפניכם את הנוף היפיפה של החופים והשמורה. תהיה לכם הזדמנות לראות את החיבור המיוחד של גבעות המדבר לטורקיז והכחול של הים ממעוף הציפור. מפרץ אילת נפתח אלינו במלואו.     

הנוף מגג המצפה
חוף אלמוג נמצא במרחק הליכה קצר מהמצפה. החוף הוא חלק משמורת טבע ולכן הכניסה אליו בתשלום. המקום מסודר ונקי. בכניסה ישנה חנות עם ציוד צלילה, מזכרות של רשות הטבע ונשנושים. אם ברצונכם להצטייד ביותר מזה, אז בכביש ממול ישנו סופר מרקט עם מבחר עשיר של מוצרים. כמו בכל חוף של שמורת האלמוגים, ישנו חלק מתוחם הנועד לרחצה והשאר סגור מפני שהשונית קרובה מאוד לקו החוף. על מנת להתרשם מהשונית יותר מקרוב, בשני צידי החוף ממוקמים גשרים עם מדרגות אל תוך המים.   
  
חוף אלמוג
פה מתחילה החוויה האמיתית שתמיד משאירה אצלי זיכרונות נעימים. איני צוללן מקצועי ומסתפק במסכת צלילה ובשנורקל, אך הצלילות של המים מאפשרת לראות את האלמוגים והדגים היפים גם בשחייה בגובה פני הים. השונית גדולה מאוד וכוללת סוגים רבים של אלמוגים, רכיכות ודגי נוי שזהו כאמור ביתם הטבעי. ההפסקות היחידות שאני עושה היא כאשר המסכה מתחילה להתמלא במים, או כדי להתרענן כמה דקות בחוף. לצוללנים שביניכם מובטחת מושלמת. השעה היא שעת צהריים והגיע הזמן לאכול משהו. נסענו למסעדת הבורגרים ה"ברביס", היה טעים מאוד ושווה. 


לקראת הערב נסענו לחפש את "האגם הנעלם" שבמכרות תמנע. שמו לא מפתיע כי הוא חבוי מתחת לפני השטח ואין אליו גישה עם רכב רגיל. הנסיעה הייתה הרפתקה קטנה כי ה"ווייז" חשב שיש לנו רכב שטח. תחילה כביש הגישה היה עוד סביר, פנינו מכביש 90, בצומת תמנע לכיוון אזור התעשייה והמכרות. עד מהרה הכביש הפך למשובש והוביל לדרך עפר. בשלב כלשהו ביקשתי לצאת מהרכב ולחצות גדר תיל שידעה ימים טובים יותר. תוך דקות ספורות של הליכה נגלה בפני מחזה מרהיב; תהום של כמה עשרות מטרים, ובתוכה, כאילו נמצא בשקע מטאור - האגם החבוי. מרחוק נראה כאבן יקרה בצבע כחול-ירקרק שהונחה בעדינות בין הסלעים. במציאות - מחצבה ישנה שהוצפה על ידי מי תהום ויצרה תופעת טבע מיוחדת.    

מעל ה"אגם הנעלם"
נשארנו שם עוד קצת, וחזרנו למנוחה באכסניה. מאוחר יותר בערב יצאנו לטיילת וחצינו אותה לכל אורכה. לקראת אמצע הלילה קפצנו לפאב שלושת הקופים - המאנקיס, מוסד אילתי ותיק ואתר חובה לכל מבקר בעיר. האוכל והשתייה יקרים יחסית, אך תוכלו לפחות לראות הופעה טובה של להקה מהארץ או מחו"ל. הפאב עורך גם קבלת שבת באווירה מוזיקלית.   
הופעה במאנקיס
היום האחרון הגיע והוא היה בסימן הרי אילת. יצאנו בבוקר במעלה כביש 12 לכיוון ההרים. הדרך עצמה נופית, עם עקומות חדות ועליה שנעשית תלולה. לצד הדרך תראו את בסיסי צה"ל של היחידות המרחביות ואת מכלי הנפט הישנים של חברת קצא"א (קו צינור אילת-אשקלון). הגדר הגבוהה שתלווה אותכם לאורך הכביש הינה גדר הגבול החדשה בין ישראל למצרים. היא נבנתה על מנת לעצור את המסתננים מאפריקה ובהמשך להוות מכשול למחבלים, במיוחד עקב מתקפת הטרור באזור נטפים בשנת 2011 שגבתה קורבנות בנפש. אחת מהשלכות הקמת הגדר הוא הפיכת האזור הקרוב לגבול לשטח צבאי סגור.     

בשער לתצפית הר חזקיהו
על מנת להגיע לתצפית בהר הגבוה בסביבה - הר חזקיהו המתנשא לגבוה 838 מטרים, יש צורך להתקשר לחמ"ל החטיבה המרחבית שישלח רכב לפתיחת השער. לצערנו, לא היה מענה בטלפון שהופיע על השלט, וגם לאחר מספר ניסיונות חיוג ומענה, הרכב לא הגיע. המשכנו ל"קניון האדום" הקרוי גם גיא שני.      

בחניון הקניון האדום
  
מעל ערוץ נחל שני

הקניון הטבעי נוצר אחרי חציבה מתמדת של נחל שני. צבעו הוורוד והאדמדם של הקניון מושפע מנוכחות של גרגירי קוורץ באבני החול. ההליכה מתחילה בערוץ הנחל ולאחר מכן נכנסים לקניון עצמו, אבנים בסימון ירוק-לבן יראו לכם את הנתיב. המסלול אינו קשה מידי וכולל לעתים ירידה בסולם או מדרגות ממתכת. בוודאי תתרשמו מהקירות הוורודים והגבוהים ותיהנו מהצל שהם מעניקים. בסוף הקניון תיתקלו בשלט שיכווין אותכם חזרה לחניון. ההרפתקנים יותר יוכלו להמשיך עוד 6 ק"מ לנחל רחם ועוד 16 עד לכביש הערבה.    

בתוך הקניון האדום
בירידה חזרה לאילת הגענו לתצפית הר יואש המתנשא לגובה של 734 מטרים. במורד ההר ישנם שני חניונים וכדאי להחנות בהם את הרכב. הדרך לתצפית עצמה מתאימה לרכב 4X4. איתרע מזלנו והיה אובך מעל מפרץ אילת ונשבו רוחות חזקות מאוד שכמעט העיפו אותנו מההר. הראות הספיקה להרים הקרובים ולמרחב הגבול. ביום טוב אפשר לתצפת מפה עד הים.   
   
תצפית הר יואש
היינו חייבים להתרענן מההרים סחופי הרוחות ולכן הגענו לחוף הבתולי באילת, שנפתח רק לפני כמה חודשים - חוף קצא"א. רצועת החוף הינה קצרה יחסית כ-300 מטרים ובעתיד הבטיחו להרחיבה. חלקה מסומן על ידי חבלים כדי למנוע מהרוחצים להגיע לשונית שנמצאת בקרבת החוף. שימו לב שהמים עמוקים כבר סמוך לחוף הים. רשות הטבע והגנים דאגה להציב צליות ושירותים כימיים. החוף היה סגור למבקרים במשך 50 שנה ומאז פתיחתו מהווה חוויה לצוללנים ולחוקרים הימיים. 

חוף קצא"א
לצערי, כמו בחופי אילת האחרים, גם בחוף הזה אנשים חסרי אחריות פגעו בשונית ועקרו חלקי אלמוגים. מדובר בנזק כמעט בלתי הפיך ודרושות שנים של שיקום על מנת להחזיר את האלמוגים למצבם הקדמוני. האחריות לשמירה על הטבע היא של כולנו. לאחר השהיה בחוף נסענו עד מעבר טאבה והגענו לנוח קצת בבית של חבר לפני הנסיעה הארוכה הביתה. עלינו על האוטובוס חזרה למרכז הארץ. 
תם ולא נשלם.  

תחנה באמצע שום מקום. כביש 12


יום שני, 12 במרץ 2018

לקראת תרגיל העורף הלאומי

"המשמעות החברתית והצבאית (היא) שניתנה להיותם של אזרחים יעד להתקפות צבאיות". מתוך הספר "בחזית העורף" - משה נאור   


ביום שלישי ה-13.3 יתקיים תרגיל העורף הלאומי במסגרתו יישמעו שתי אזעקות בבוקר ובערב והאזרחים אמורים - בדגש על אמורים - לתרגל התפנות למרחבים מוגנים. אם לסכם את האווירה הכללית בציבור אז ישנה שאננות וכמו תמיד, "יהיה בסדר", כי צה"ל חזק, ישראל חזקה ותמיד אפשר לפנות את המקלט מכל הגרוטאות שמאופסנות בו ומעלות אבק. כמה מכם הלכו ברחוב וחשבו מה יקרה בזמן שהצופרים יללו את אזעקת האמת? כמה זמן ייקח לכם להגיע למרחב מוגן? אם אתם תושבי המרכז - "זכיתם", יש לכם דקה וחצי, שהיא כמו נצח. מה עושים בשטח פתוח בדרכים? לא אשאיר אותכם במתח, פשוט נשכבים על הקרקע. 

בצפון הארץ למשל, לאורך קו העימות, זמן הכניסה למיגון הוא מיידי, כן כמו ששמעתם. אפילו את ה-15 השניות העלובות של עוטף עזה אין להם. גם סוכן הביטוח הממולח ביותר לא יבטח אותכם מפני נפילות טילים או "סתם" מרעידות אדמה. צר לי להגיד, אבל אתם המחלצים והמצילים של עצמכם. כל שנייה קובעת, ומצב חירום יכול להתרחש בכל רגע. אם זה יישב לכם במעמקי התודעה, תעברו אותו, יחסית, בשלום.


ישראל היא אולי המדינה היחידה בעולם, או לפחות בעולם המערבי, הנמצאת במצב חירום מיום הקמתה. לראיה, חלק מתקנות ההגנה לשעת חירום, שהותקנו עוד לפני הקוממיות, בשנת 1945, עדיין בתוקף. כלומר, גם כמעצמה ביטחונית אזורית, המנטליות הבסיסית שלנו סובבת סביב איום קיומי מוחשי. אם פעם היו אלה צבאות ערב, היום מדובר בגרעין האיראני, שספק אם מיועד להפקת חשמל. בכל אופן, לא חסרים את אלה שקמים עלינו לכלותינו. מה שכן, האויבים הבינו שלא ניתן להכריע אותנו במלחמה קונבנציונלית בחזית. 

אופי המלחמה המודרנית השתנה מקצה לקצה. במערכות הבאות לא תראו, סביר להניח, דיביזיות חי"ר ושריון ששוטפות את גבולות ישראל כפי שזה היה עד מלחמת יום הכיפורים בסתיו 1973. האויב מצא את נקודת התורפה של ישראל והיא העורף התעשייתי והאזרחי. הנזק בפגיעה בעורף משמעותי יותר מהשמדת חטיבת טנקים. לצורך העניין, פגיעה בתחנות כוח, בתי חולים, מפעלים חיוניים ותשתיות אזרחיות, תהיה קטלנית ומשתקת.



ניתן לכנות את המערכה המודרנית גם כמלחמה טוטלית - כל הציבור מגויס ומעורב, האויב הוא מוחלט, אין מקומות החסינים מפגיעה או מהפצצה, כלומר היטשטשה האבחנה בין התחום האזרחי לצבאי. הלוקסוס של חזיתות מרוחקות מהעורף האזרחי, על טהרת הצבא, שייך למאות הקודמות; בתקופתנו, המלחמה יכולה לתפוס כל אחד גם במרכז תל אביב. אגיד יותר מכך, הצד שינצח הוא זה שהעורף שלו יחזיק מעמד, יערך כנדרש וייתן לצבא לעשות את עבודתו בחזית, או ליתר דיוק - יכריע במאמץ לשבור את עורף האויב, עד שישבר ויהיה חסר אונים. 

מבחינת העמידות הנפשית, חייל יתפקד טוב וילחם בראש שקט יותר אם ידע שמשפחתו ושאר קרוביו נמצאים במצב בטוח יחסית. "מלחמה על הבית" הוא לא רק ביטוי נדוש להעלאת מוטיבציה, אלא מציאות ברורה בקרב אלה שגרים בקרבה לגבול או שעירם נתונה למתקפות ישירות. 


הטילים, בעגה מקצועית נשק תלול מסלול, הם האתגר הביטחוני של היובל האחרון ועד ימינו. הקטיושות הראשונות נורו על ישראל ע"י הפת"ח כבר בספטמבר 1968, בינואר 69' נורה המטח הראשון על קריית שמונה, הראשון מיני רבים. ב-1970 ספגה ירושלים שתי קטיושות, וביולי 71' גם פתח תקווה נכנסה לכוונת. בשני המקרים האחרונים היו אבידות בנפש. שנות השמונים והתשעים לוו בירי שיטתי של קטיושות לעבר ישובי הצפון, מה שאילץ את התושבים להסתגל לתנאים של מלחמת התשה ולהגדיר את המקלט כביתם השני. 

כמות הרקטות שנורתה על ישראל כמעט מכפילה עצמה ממערכה למערכה; במלחמת לבנון השנייה ב-2006 כ-4,000 קטיושות גרמו ל-44 הרוגים ויותר מ-2,000 נפגעים בדרגות שונות מהעורף האזרחי. באותה שנה, נורתה רקטת גראד ראשונה מרצועת עזה לעבר העיר אשקלון. שדרות ספגה קסאמים משנת 2001. ירי התמ"ס (תלול מסלול) מעזה הכפיל ואף שילש את עצמו לאורך השנים; 571 במבצע "עופרת יצוקה" בסוף 2008 תחילת 2009, במבצע "עמוד ענן" ב-2012 נורו כ-1,500 רקטות, וכ-4000 במבצע "צוק איתן" ב-2014. המגמה כאמור, ברורה. 

אמנם מערכת "כיפת ברזל" הצליחה ליירט כמעט את כל השיגורים, אך יש לזכור כי צה"ל מחזיק בכמות מוגבלת של מערכת זו, וגם לה אין מאה אחוז הצלחה. לא רק אנחנו עושים שיעורי בית, אלא גם האויבים שלנו. תזכרו את מה שאני אומר לכם: במלחמה הבאה האויב יגביר בצורה משמעותית את ירי התמ"ס על מנת להתגבר על "כיפת ברזל" ומערכות דומות לה. יכול להיות בהחלט תסריט בו יהיה ירי במקביל מהצפון ומהדרום. המערך הרקטי של ארגון חיזבאללה אף פעם לא החליד, כפי שמישהו ציפה. אין מענה מבצעי להשמדה של כל טיל או רקטה.

כיום, מחזיק הארגון הלבנוני בסדר גודל של 130 אלף רקטות וטילים שמכסים, כך לפי פרסומים שונים, את כל שיטחה של מדינת ישראל. לא צריכים לחיות בחרדה וללכת עם מקלט נייד, אבל מין הראוי להיות מודעים לגודל האיום ולהיערך לקראתו. תרגילי עורף הם באמת המעט שניתן לעשות. אל תחכו רק לתרגיל העורף הלאומי, תהיו ערוכים תמיד. 

ירי טיל איראני. צילום: AFP


רולטה רוסית והאופוזיציונר שמת פעמיים

ה"בחירות" שהתקיימו לאחרונה ברוסיה היו הצגה עלובה כל כך שגם הדרמטורג בתיאטרון הקטן ביותר במוסקבה לא היה טורח להעלותן כמחזה. הצאר הר...