אתחיל דווקא מהסוף. 8000 הצופים שזכו לראות את רינגו סטאר בהופעותיו בסוף יוני בתל אביב, קיבלו תמורה נאה לכספם. לא בכל שנה מגיע רבע מלהקת הביטלס להופעה פה אצלנו ועבר כמעט עשור בין ההופעה של פול מקרטני לזו של רינגו. מפאת גילם המתקדם, אני בספק אם נזכה לראותם פעם נוספת בישראל. כשהם נושקים לעשור התשיעי בחייהם, פול ורינגו נראים נפלא; הם פעלתניים, חינניים וממשיכים ללא לאות מסע קסם מסתורי שהתחיל לפני יותר מחמישים שנה.
שניהם הגשימו לי חלום ילדות; לראות בהופעה חיה מישהו מהביטלס מבצע את שיריהם. יעיד כל חובב מוזיקה שישנו הבדל עצום בין להיות נוכח בהופעה לבין לשמוע את האמן במערכת הסטראו בבית. נכון, בבית יש מזגן ולא צפוף ומיוזע אבל אין ולא יהיה תחליף להופעה חיה. יגידו כמה מהקוראים, ובצדק, שישנם אמנים ששנותיהם היפות הרחק מאחוריהם ועדיף לזכור ולשמוע אותם כפי שהיו במקור. אבל לא במקרה של פול, רינגו ולהקות כמו הרולינג סטונס שעדיין מרעידים את הבמות.
ההופעה של מקרטני בפארק הירקון תפסה אותי בשלב טוב של החיים. הייתי משוחרר כחודשיים מצה"ל, החלומות על הטיול הגדול והקריירה היו בראשיתם, ומה טוב יותר מלחגוג את כל האופטימיות הזאת בהופעה של החבר השני בביטלס? יותר מ-50 אלף איש מילאו כל פינה בפארק ולפי האנשים שהגיעו, רובם הגדול נולדו הרבה אחרי שנות ה-60 העליזות, ובייחוד אותה 1965 כאשר ארבעת המופלאים היו צריכים לעלות לבמה בישראל כשהם בשיא הפופולריות שלהם בעולם.
זה לא קרה כי ראשי הממסד הזקנים והשמרנים חששו אז מהתפרקות ערכית של הנוער הישראלי התמים. אותו נוער התבגר והתפכח, תוך פחות מעשור, מאותם פוליטיקאים, אך הביטלס לא באו ולא יבואו. ב-1970 התפרקו רשמית, ג'ון לנון נרצח כעבור 10 שנים, ג'ורג' האריסון מת מסרטן ב-2011 וכך נשארנו להתנחם עם חצי להקה. אומרים שעדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, וכאשר שמעתי שפול מקרטני בכבודו ובעצמו יגיע להופיע התמלאתי בהתרגשות ורצתי למחשב לקנות כרטיס.
ספרתי את הימים והשעות עד ההופעה, וסוף סוף זה קרה - ב-25 בספטמבר 2008 עלה מקרטני עם להקתו על הבמה והייתי צריך לצבוט את עצמי בשביל להיווכח שכל זה אמיתי. פול ידע למה הקהל הישראלי מחכה ונתן מנה גדושה של שירי החיפושיות וכמה שירים בולטים מקריירת הסולו העשירה שלו. רבים הזילו דמעה בשני שירים; הראשון - Something שהוקדש להאריסון ונוגן בגיטרה קטנה עם תמונות של ג'ורג' ברקע, והשני - A Day in the Life שהוקדש לג'ון לנון.
נראה שמקרטני הרגיש בבית. הוא ברך אותנו בשנה טובה בעברית וחלק מהמעברים בין השירים הציג בשפתנו, מה שהעלה תשואות רמות. הכל נשמע כל כך דומה למקור והיו רגעים שעצמתי את העיניים וראיתי את כל הלהקה על הבמה, מעין תעתוע כזה של כמה רגעים. מקרטני הוא ללא ספק שומר הגחלת של הביטלס. נבלעתי בתוך ההמון אי שם באמצע הפארק אבל הסאונד והמסכים הגדולים קיצרו מרחקים. כשהגיעו השירים האחרונים, סיפק שני הדרנים לקהל, שלא רצה להיפרד.
 |
| מקרטני עם הגיטרה המפורסמת |
השנים עברו, והחיפושיות המשיכו למלא פעם אחר פעם את החדר שלי באור כהרגלם. בחורף 2018 נודע לי שרינגו סטאר צפוי להופיע בארץ. כמו שאר חברי הלהקה, גם הוא התחיל את קריירת הסולו שלו בשנת 1969, היא הייתה בעיקר סביב הקאנטרי והבלוז עליהם גדל ואותם ניסה לבטא גם כחבר הביטלס. לא נחשפתי יותר מידי לקריירה העצמאית שלו והתחברתי יותר לשלושת האחרים. רינגו החביב ידע ליצור חיבורים בין אנשים והקים את להקת ה-All Starr Band לפני מספר שנים.
ב-23 ביוני 2018 הלכתי להופעה שלו בראש פתוח. קראתי ביקורות על הופעות אחרות של רינגו ברחבי העולם והן סך הכל היו טובות. בשבועות שלפני האירוע התפרסמו בארץ שורה של ראיונות איתו, שהתמקדו כמובן בתקופה שלו בביטלס ולמה לקהל הישראלי יש לצפות. חשבתי, כמו רבים אחרים, שההופעה תתמקד בארבעת המופלאים. לא כך היה הדבר. הלהקה של רינגו מורכבת מיוצאי סנטנה, טוטו, 10CC והרכב אוסטרלי בשם Men at Work. שילוב בין שנות ה-60, ה-70 וה-80.
אזור היכל מנורה מבטחים בת"א התמלא כבר שעה לפני ההופעה במעריצי הביטלס שהגיעו כמוני עם חולצה של הלהקה. הסדר היה מופתי ונכנסתי תוך זמן קצר להיכל. המלצה לבאים למקום: תאכלו משהו בבית. מחירי האוכל והשתייה שם די גבוהים. הסתפקתי בנקניקיה פשוטה בלחמנייה שעלתה לי 25 שקלים. כוס מי ברז עלתה 6 ובקבוק מים של חצי ליטר עלה 10. הגעתי למקומי והתנחמתי שלמרות המרחק היחסי מהבמה לפחות אף אחד לא יסתיר לי והראות תהיה טובה.
ההופעה התחילה באיחור של רבע שעה. רינגו עלה לבמה, בירך את הקהל ב-peace & love, מילים שהוא חזר עליהן לאורך כל הערב והמוזיקה התחילה לנגן. הערב עצמו היה שעטנז של מרכיבי הלהקה ובהם; Dreadlock Holiday של 10CC הלהיט של סנטנה - Black Magic Woman, ארבעה שירים מקריירת הסולו של רינגו, וכמה שירים של הביטלס שאותם כתב או שר במקור. רינגו אמר קצת בכאב כי היו לו הרבה שירים בתקופת הביטלס, אך לא נתנו לו להקליט אותם.
טענתו נכונה והוא אכן הודר על ידי לנון ומקרטני שנתנו לו לפרסם שיר משלו רק באלבום הלבן ב-1968 והוא ציין שזה היה הראשון שלו בלהקה - שיר הקאנטרי Don't Pass Me By שבמקור שולב בו כנר רחוב שרינגו מצא בדרך לאולפן ההקלטות. אך השיא הראשון של ההופעה היה בשיר Yellow Submarine הכה מוכר והאהוב. הקהל יצא קצת מאדישותו והצטרף בקול אחד לרינגו שנשמע כמעט כמו במקור ב-1966. כשרינגו אמר שהם מפליגים לת"א, זה היה רגע של נחת.
השיא השני היה כבר לקראת הסוף בשיר האלמותי With a Little Help From My Friends שכתבו לנון ומקרטני ונתנו לסטאר לשיר ב"סרג'נט פפר". האורות הצבעוניים האירו את האולם והתפאורה מאחור נצבעה בהתאם. הייתה זו גיחה קצרה ל-1967. רינגו שר נפלא, הגיטרות השתלבו יפה לקראת הסוף והקהל היה בעננים.
 |
| ההופעה של רינגו, לקראת הסוף |
חשבתי שיהיה הדרן אך במקומו שרה הלהקה, ללא רינגו שמיהר לעזוב לרכבו, כמה שורות מ- Give Peave A Chance כמחווה לג'ון לנון, שיר שהיה ההמנון של ההיפים. יצאתי מההופעה בתחושת פספוס מסוימת. שני שירים היו חסרים לי: Octopus's Garden השיר האחרון שרינגו כתב וביצע עם הביטלס באלבום Abbey Road והשיר הנועל של האלבום הלבן - Good Night, לסוף ההופעה. זה יכל לסגור פינה.
במידה ויתאפשר לי להגיע להופעה של אחד מהם פעם נוספת, אבחר במקרטני. ההופעה שלו בישראל הייתה הטובה ביותר שהייתי בה מעודי. לאחרונה, הוא העלה סרטון לרשת בו הוא חוזר לליברפול ושר משיריו ברכב, בבית בו גדל ובאחד הברים שבהם הופיע בצעירותו, הצופים לא ידעו נפשם מרוב התרגשות. לפול תמיד הייתה היכולת לגעת בלב של אנשים ולהביא אותם עד דמעות. הוא היה הצד הסנטימנטלי של הביטלס. רינגו רוצה שייזכרו אותו כבחור טוב והמתופף ההוא של הביטלס. אני חושב שלפעמים השלם גדול מסך חלקיו, במיוחד במקרה של החיפושיות, כל אחד מהם הצליח עם קצת עזרה מחברים.
