יום שבת, 30 ביוני 2018

עם קצת עזרה מחברים - פול מקרטני ורינגו סטאר בארץ

אתחיל דווקא מהסוף. 8000 הצופים שזכו לראות את רינגו סטאר בהופעותיו בסוף יוני בתל אביב, קיבלו תמורה נאה לכספם. לא בכל שנה מגיע רבע מלהקת הביטלס להופעה פה אצלנו ועבר כמעט עשור בין ההופעה של פול מקרטני לזו של רינגו. מפאת גילם המתקדם, אני בספק אם נזכה לראותם פעם נוספת בישראל. כשהם נושקים לעשור התשיעי בחייהם, פול ורינגו נראים נפלא; הם פעלתניים, חינניים וממשיכים ללא לאות מסע קסם מסתורי שהתחיל לפני יותר מחמישים שנה.

שניהם הגשימו לי חלום ילדות; לראות בהופעה חיה מישהו מהביטלס מבצע את שיריהם. יעיד כל חובב מוזיקה שישנו הבדל עצום בין להיות נוכח בהופעה לבין לשמוע את האמן במערכת הסטראו בבית. נכון, בבית יש מזגן ולא צפוף ומיוזע אבל אין ולא יהיה תחליף להופעה חיה. יגידו כמה מהקוראים, ובצדק, שישנם אמנים ששנותיהם היפות הרחק מאחוריהם ועדיף לזכור ולשמוע אותם כפי שהיו במקור. אבל לא במקרה של פול, רינגו ולהקות כמו הרולינג סטונס שעדיין מרעידים את הבמות.

ההופעה של מקרטני בפארק הירקון תפסה אותי בשלב טוב של החיים. הייתי משוחרר כחודשיים מצה"ל, החלומות על הטיול הגדול והקריירה היו בראשיתם, ומה טוב יותר מלחגוג את כל האופטימיות הזאת בהופעה של החבר השני בביטלס? יותר מ-50 אלף איש מילאו כל פינה בפארק ולפי האנשים שהגיעו, רובם הגדול נולדו הרבה אחרי שנות ה-60 העליזות, ובייחוד אותה 1965 כאשר ארבעת המופלאים היו צריכים לעלות לבמה בישראל כשהם בשיא הפופולריות שלהם בעולם.

זה לא קרה כי ראשי הממסד הזקנים והשמרנים חששו אז מהתפרקות ערכית של הנוער הישראלי התמים. אותו נוער התבגר והתפכח, תוך פחות מעשור, מאותם פוליטיקאים, אך הביטלס לא באו ולא יבואו. ב-1970 התפרקו רשמית, ג'ון לנון נרצח כעבור 10 שנים, ג'ורג' האריסון מת מסרטן ב-2011 וכך נשארנו להתנחם עם חצי להקה. אומרים שעדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, וכאשר שמעתי שפול מקרטני בכבודו ובעצמו יגיע להופיע התמלאתי בהתרגשות ורצתי למחשב לקנות כרטיס. 

ספרתי את הימים והשעות עד ההופעה, וסוף סוף זה קרה - ב-25 בספטמבר 2008 עלה מקרטני עם להקתו על הבמה והייתי צריך לצבוט את עצמי בשביל להיווכח שכל זה אמיתי. פול ידע למה הקהל הישראלי מחכה ונתן מנה גדושה של שירי החיפושיות וכמה שירים בולטים מקריירת הסולו העשירה שלו. רבים הזילו דמעה בשני שירים; הראשון - Something שהוקדש להאריסון ונוגן בגיטרה קטנה עם תמונות של ג'ורג' ברקע, והשני - A Day in the Life שהוקדש לג'ון לנון. 

נראה שמקרטני הרגיש בבית. הוא ברך אותנו בשנה טובה בעברית וחלק מהמעברים בין השירים הציג בשפתנו, מה שהעלה תשואות רמות. הכל נשמע כל כך דומה למקור והיו רגעים שעצמתי את העיניים וראיתי את כל הלהקה על הבמה, מעין תעתוע כזה של כמה רגעים. מקרטני הוא ללא ספק שומר הגחלת של הביטלס. נבלעתי בתוך ההמון אי שם באמצע הפארק אבל הסאונד והמסכים הגדולים קיצרו מרחקים. כשהגיעו השירים האחרונים, סיפק שני הדרנים לקהל, שלא רצה להיפרד.  

מקרטני עם הגיטרה המפורסמת
השנים עברו, והחיפושיות המשיכו למלא פעם אחר פעם את החדר שלי באור כהרגלם. בחורף 2018 נודע לי שרינגו סטאר צפוי להופיע בארץ. כמו שאר חברי הלהקה, גם הוא התחיל את קריירת הסולו שלו בשנת 1969, היא הייתה בעיקר סביב הקאנטרי והבלוז עליהם גדל ואותם ניסה לבטא גם כחבר הביטלס. לא נחשפתי יותר מידי לקריירה העצמאית שלו והתחברתי יותר לשלושת האחרים. רינגו החביב ידע ליצור חיבורים בין אנשים והקים את להקת ה-All Starr Band לפני מספר שנים. 

ב-23 ביוני 2018 הלכתי להופעה שלו בראש פתוח. קראתי ביקורות על הופעות אחרות של רינגו ברחבי העולם והן סך הכל היו טובות. בשבועות שלפני האירוע התפרסמו בארץ שורה של ראיונות איתו, שהתמקדו כמובן בתקופה שלו בביטלס ולמה לקהל הישראלי יש לצפות. חשבתי, כמו רבים אחרים, שההופעה תתמקד בארבעת המופלאים. לא כך היה הדבר. הלהקה של רינגו מורכבת מיוצאי סנטנה, טוטו, 10CC והרכב אוסטרלי בשם Men at Work. שילוב בין שנות ה-60, ה-70 וה-80.   

אזור היכל מנורה מבטחים בת"א התמלא כבר שעה לפני ההופעה במעריצי הביטלס שהגיעו כמוני עם חולצה של הלהקה. הסדר היה מופתי ונכנסתי תוך זמן קצר להיכל. המלצה לבאים למקום: תאכלו משהו בבית. מחירי האוכל והשתייה שם די גבוהים. הסתפקתי בנקניקיה פשוטה בלחמנייה שעלתה לי 25 שקלים. כוס מי ברז עלתה 6 ובקבוק מים של חצי ליטר עלה 10. הגעתי למקומי והתנחמתי שלמרות המרחק היחסי מהבמה לפחות אף אחד לא יסתיר לי והראות תהיה טובה.    

ההופעה התחילה באיחור של רבע שעה. רינגו עלה לבמה, בירך את הקהל ב-peace & love, מילים שהוא חזר עליהן לאורך כל הערב והמוזיקה התחילה לנגן. הערב עצמו היה שעטנז של מרכיבי הלהקה ובהם; Dreadlock Holiday של 10CC הלהיט של סנטנה - Black Magic Woman, ארבעה שירים מקריירת הסולו של רינגו, וכמה שירים של הביטלס שאותם כתב או שר במקור. רינגו אמר קצת בכאב כי היו לו הרבה שירים בתקופת הביטלס, אך לא נתנו לו להקליט אותם.  

טענתו נכונה והוא אכן הודר על ידי לנון ומקרטני שנתנו לו לפרסם שיר משלו רק באלבום הלבן ב-1968 והוא ציין שזה היה הראשון שלו בלהקה - שיר הקאנטרי  Don't Pass Me By שבמקור שולב בו כנר רחוב שרינגו מצא בדרך לאולפן ההקלטות. אך השיא הראשון של ההופעה היה בשיר Yellow Submarine הכה מוכר והאהוב. הקהל יצא קצת מאדישותו והצטרף בקול אחד לרינגו שנשמע כמעט כמו במקור ב-1966. כשרינגו אמר שהם מפליגים לת"א, זה היה רגע של נחת.    

השיא השני היה כבר לקראת הסוף בשיר האלמותי With a Little Help From My Friends שכתבו לנון ומקרטני ונתנו לסטאר לשיר ב"סרג'נט פפר". האורות הצבעוניים האירו את האולם והתפאורה מאחור נצבעה בהתאם. הייתה זו גיחה קצרה ל-1967. רינגו שר נפלא, הגיטרות השתלבו יפה לקראת הסוף והקהל היה בעננים. 

ההופעה של רינגו, לקראת הסוף
חשבתי שיהיה הדרן אך במקומו שרה הלהקה, ללא רינגו שמיהר לעזוב לרכבו, כמה שורות מ- Give Peave A Chance כמחווה לג'ון לנון, שיר שהיה ההמנון של ההיפים. יצאתי מההופעה בתחושת פספוס מסוימת. שני שירים היו חסרים לי: Octopus's Garden השיר האחרון שרינגו כתב וביצע עם הביטלס באלבום Abbey Road והשיר הנועל של האלבום הלבן - Good Night, לסוף ההופעה. זה יכל לסגור פינה.  

במידה ויתאפשר לי להגיע להופעה של אחד מהם פעם נוספת, אבחר במקרטני. ההופעה שלו בישראל הייתה הטובה ביותר שהייתי בה מעודי. לאחרונה, הוא העלה סרטון לרשת בו הוא חוזר לליברפול ושר משיריו ברכב, בבית בו גדל ובאחד הברים שבהם הופיע בצעירותו, הצופים לא ידעו נפשם מרוב התרגשות. לפול תמיד הייתה היכולת לגעת בלב של אנשים ולהביא אותם עד דמעות. הוא היה הצד הסנטימנטלי של הביטלס. רינגו רוצה שייזכרו אותו כבחור טוב והמתופף ההוא של הביטלס. אני חושב שלפעמים השלם גדול מסך חלקיו, במיוחד במקרה של החיפושיות, כל אחד מהם הצליח עם קצת עזרה מחברים. 









יום שבת, 23 ביוני 2018

איך לחיות ברווחה כלכלית

"כסף לא מושג בניסיון לעשות כסף, הוא מושג כשעושים דברים בצורה טובה".
- ג'ון וונאמייקר    

אם יש משהו שטורד את מנוחתו של האדם הממוצע יום ביומו הוא המצב שלו בחשבון הבנק, כלומר מצבו הכלכלי. אנחנו מודדים את עצמנו ונמדדים על ידי אחרים על פי המצב הכלכלי שלנו. מי שאמיד יחסית ומסודר - הצליח בחיים. מי שלא - אלת המזל לא עזרה לו או שהוא קיבל החלטות לא נכונות. מה גם שיש את אלה שיאשימו את סביבתם במצבם; ההורים לא עזרו, התואר האקדמי לא היה פרקטי, הבנקאי מתאכזר סתם, ההוא מהשוק האפור לוקח ריבית דרקונית על ההלוואה, חברת האשראי לא נתנה מספיק מסגרת והכרטיס "נעול" עד מועד החיוב. כשאני חושב על זה, למי מאיתנו זה לא קרה? 

אומרים שלברוך כלכלי קל להיכנס, אבל קשה מאוד לצאת ממנו. גם לי היו שנים קשות, במיוחד בתקופה של הלימודים באוניברסיטה שבהן חייתי מהיד לפה, בקושי גמרתי את החודש. קשה להתקיים ממשרת סטודנט, להחזיר הלוואות (תמיד לקחתי דרך הבנק), ועוד לחיות איכשהו. הבנק כלא אותי בשלשלאות, או כך לפחות הרגשתי. 

מעט הפיקדונות שלי היו משועבדים על ידו, המסגרת בכרטיס האשראי הייתה עלובה והספיקה למעט, וכאשר נכנסה המשכורת המצומקת, היא התאדתה תוך זמן קצר והשורות בעו"ש התמלאו בצבעים אדומים. כל זאת, עד השנתיים האחרונות. הצלחתי סוף כל סוף להגיע ליציבות. סיום הלימודים היה יותר משחרור מהעול האקדמי, זה היה יציאה מעבדות ושעבוד לסוג של חירות כלכלית.  

החיים לימדו אותי לא להיות פזרן, וגם אם יש לי מספיק, עלי לנהוג בשיקול דעת ולשמור את האגורה הלבנה ליום השחור. תקראו לזה "לשמור את הכסף מתחת לבלטות", תכנו אותי מצידי גם "דן חסכן", על שם קופת החיסכון המיתולוגית. אבל מה שחשוב הוא מבחן התוצאה; למעט קניית דירה, הגעתי למצב שאני יכול להרשות לעצמי הכל. 

תיאורטית, בזמן שאתם קוראים שורות אלה, אני יכול להיות על טיסה ליעד אקזוטי בחו"ל, לנהוג במכונית חדשה וללכת עם שעון, בגדים ונעליים שעולים מאות ואלפי שקלים. הפיתוי להוצאות כאלה ואחרות תמיד קיים, חיים הרי פעם אחת, עובדים קשה וצריכים להינות מהרגע. עם כל הכבוד לאקדמיה, את ההשכלה הטובה ביותר קיבלתי ב"אוניברסיטה של החיים". ליקטתי עבורכם כמה טיפים שיכולים להיות שימושיים לכל אחד; החל מרווק כמוני ועד לאנשים עם משפחות וילדים. אם זה יעזור במשהו, דיינו. 

- ריבוי כרטיסי אשראי: כל חנות ורשת מנפיקה היום כרטיס אשראי משלה על מנת שאתם, כחברי מועדון, תתנו לה עדיפות ותרכזו את הרכישות שלכם באותו מקום. המצב בפועל - הארנקים של חלקינו מפוצצים בכרטיסי אשראי שאנחנו לא צריכים ואשר יוצרים אצלנו אשליה של שפע. כרטיס אשראי חוץ בנקאי, כידוע, מעניק מסגרת אשראי נוספת שיכולה להגיע עד כמה עשרות אלפי שקלים. 

אנשים מגהצים עוד ועוד כרטיסים ושוכחים שבמועד החיוב הכל יורד מאותו מקום - חשבון העו"ש שלכם. בנוסף, חברות האשראי מציעות הלוואות על חשבון המסגרות שלכם, מה שמגביל אותן עוד יותר. בשורה התחתונה - אתם צוברים עוד ועוד חובות, ואם אתם דוחים אותם מחודש לחודש, החובות יכולים להגיע למאות אלפי שקלים. 
מה עושים?

הצעתי היא להסתפק לכל היותר בשני כרטיסי אשראי; זה המונפק על ידי הבנק שלכם וכרטיס נוסף חוץ בנקאי. אני מחזיק בכרטיס חוץ בנקאי בתנאים נוחים מאוד. הוא מעניק לי הטבות שונות ומסגרת אשראי נדיבה. אם אתם רוכשים ברשת מסוימת, כדאי להוציא את הכרטיס שהיא מציעה ולקבל עוד הנחות. אך אליה וקוץ בה; לרוב, הפטור מדמי הכרטיס הוא לכל היותר ל-3 שנים. ברשתות "דוחפים" לכם כרטיסים מבלי לציין את ה"אותיות הקטנות", חשוב לדעת על תנאי הכרטיס לפני.

- קניות לא מבוקרות ו/או מתוכננות מראש: אתם הולכים לסופר, לוקחים עגלה ומתחילים למלא אותה בכל מיני מוצרים. חלקם לא באמת נחוצים לכם, ואת האחרים אפשר לקנות בפעם הבאה. הרשתות דואגות לשים בקדמת המדפים מוצרים שהן רוצות שתקנו ונותנות עדיפות לספקים מסוימים על פני אחרים. 

כשאני הולך לסופר אני תמיד מכין רשימה מראש של הדברים שחסרים/ נגמרו במלאי שלי ושצריך לקנות. הכנת רשימת קניות קריטית במיוחד במידה ויש לכם משפחות עם ילדים וכל יציאה לחנות יכולה לעלות כמה מאות שקלים, אם לא למעלה מכך. תשאירו לכם מוצר או שניים שאתם קונים מחוץ לרשימה, תמיד הרי נזכרים במשהו. נוכחתי לדעת שמוצרים שמשווקים בלוגו של הרשת עצמה לא פחות טובים מהמותגים.

- החזקת רכב?: אחד מחבריי אמר לי שהאוטו הוא עבורו "הבית השני", ויש בזה הרבה מן ההיגיון. לא לחינם קוראים לזה "רכב צמוד". ברגע שעולים על ההגנה ונהיים ניידים, קשה מאוד להיפרד מהמותרות הזאת. המדינה כאילו אומרת לכם: "בואו לקנות רכב". חדשות לבקרים אני שומע על עוד כביש שנסלל ומחלף שהוקם ותחנות הדלק פזורות כל כמה קילומטרים. אם תחתכו בחצי את עלויות הרכב והדלק, תקבלו את המיסים שאתם, ומאות אלפים אחרים, משלמים בלי לשים לב למדינה. 

המיסים והמכסים נמצאים בתוך העלויות  ו"חותכים" לבעלי הרכב מאות שקלים בחודש. בשלב זה, אני יכול להסתדר מצוין בלי רכב. עד העבודה יש לי אוטובוס כמעט ישיר מתחת לבית. מסקנה: לא כל אחד חייב רכב. אם ממש צריכים, אפשר תמיד לשכור אותו לכמה ימים. תל אביבים למשל, שהתייאשו מחיפוש החנייה הארוך, מצאו מזמן אלטרנטיבה נוחה בתור אופניים.  

- הפקדה לתכנית חיסכון: פעם, ההורים היו זורקים לנו כמה שקלים בתוך קופת חיסכון מחרסינה והיינו מחכים כמה ימים או שבועות על מנת לממש את הסכום, למי שהייתה הסבלנות לכך. קיבלתי שיעור מילדות - כל חודש אני דואג להפקיד סכום מסוים לפק"מ בבנק והצלחתי לצבור בזכות כך כבר סכום מכובד שייתן לי את האופציה להוצאות גדולות יותר כשאצטרך. עד אז, שומר את הכסף "מתחת לבלטות". 

האמיצים יותר מפקידים חלק מכספם במניות בבורסה למרות הסיכון הכרוך בכך. אני בוחר כרגע שלא כי מדובר בהימור גדול מידי מבחינתי. יש כאלה שיגידו שמסלול מניה סולידי (כלומר עם סיכון נמוך יותר להפסד כסף), דווקא כן משתלם בגלל התשואה הגבוהה יותר מהריבית שנותנים הבנקים, לפעמים יותר מ-5% רווח אפשרי.

- הגדרת התקציב החודשי לפי המשכורת: מנהג ישראלי ידוע הוא לחיות באוברדרפט ולמשוך כך מחודש לחודש. איך זה קורה? כאשר ההוצאות גדולות מההכנסות החודשיות. כך נוצרת רוטינה לפיה חורגים ממסגרת האשראי בעו"ש, מקבלים טלפון מודאג מפקיד הבנק שאף יכול לזמן לפגישה לא נעימה בסניף, מבטיחים לו שיהיה בסדר וחוזר חלילה, במידה ואין סנקציות מצד הבנק. 

הגדרתי לעצמי כל חודש לא לבזבז יותר מחצי מהמשכורת. החצי השני הולך לתשלום שכר דירה ושאר החשבונות. במצב כזה, תמיד נשאר לי עודף בחשבון מה שנותן לי עוד מרחב תמרון ואופציה למשוך כמה מזומן שדרוש לי.  

- חופשות ופינוקים קטנים: אתם עובדים קשה ומגיע לכם בהחלט ליהנות מזעת אפכם. אני מאמין שאנחנו לא חיים כדי לעבוד אלא עובדים כדי לחיות. פעם בשנה בממוצע אני טס לחופשה בחו"ל, לפחות לשבוע-שבועיים. פעם-פעמיים בשנה עושה גם טיול גדול בארץ, עם לינה. בין לבין, אני יוצא לברים ומסעדות, הולך להופעות וקונה לעצמי צ'ופרים קטנים כמו דיסקים וספרים. למי יש בן/בת זוג יודע/ת. כל מחווה קטנה כגדולה מוסיפה המון לקשר הזוגי. הערך הוא מעל לכל סכום. 


קרדיט תמונה: פלאש 90






יום שלישי, 12 ביוני 2018

השיבה של רודפי עפיפוני הטרור מעזה

"הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים...אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו".  



- מתוך ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז ורכז הביטחון שלה שנרצח באכזריות ע"י מסתננים מעזה, 30/04/1956   




מזה 11 שבועות מתמודדת ישראל עם מפגינים אלימים שמאתגרים אותה בגדרות רצועת עזה. ההפגנות הן חלק מקמפיין מתוזמר של ארגון חמאס על מנת להסית מעצמו את מצוקות האוכלוסייה העזתית. בחמאס מבינים שלאט לאט הם מאבדים את הנכסים האסטרטגיים שלהם; בשלב הראשון, הצליחה ישראל למצוא מענה לנשק התלול מסלול, קרי קסאמים, גראדים ושאר הרקטות, באמצעות מערכת כיפת ברזל. 

בשלב השני, ישראל מסכלת את מנהרות הטרור ואף מקימה מכשול תת-קרקעי שייתן התרעה ולא יאפשר את חדירת המנהרות לשטחה. ראשי חמאס החליטו על טקטיקה ישנה- חדשה שתמיד עבדה לטובתם: הפגנות המונים.  




שבוע אחר שבוע, נשלחים עשרות אלפים אל גדר הגבול, מצוידים בדגלים, אך גם במטענים, בקבוקי ועפיפוני תבערה שעושים שמות בשדות וביערות הנגב המערבי. מטרתם של המפגינים היא לעבור את הגדר ולחזור, כביכול, לאדמותיהם שהם איבדו, כך לטענתם, ב"נכבה" של 1948. בנוסף, יש מטרות פחות "רומנטיות"; לכבוש ישובים ישראליים ולחטוף מהם אזרחים וחיילים למטרות מיקוח לטובת שחרור מחבלים מבתי הכלא. 

בחמאס לא בוחלים באמצעים ושולחים, בציניות נוראה, לגבול גם נשים וילדים כמגן אנושי למתפרעים. התקשורת הבינלאומית מגלה הזדהות מוחלטת עם המפגינים וטוענת שהם יוצאים נגד "הכיבוש והמצור". כידוע, ישראל נסוגה לפני 13 שנה עד הסנטימטר האחרון מהרצועה. 
אז מה הסיפור של המקום הזה? 




רצועת עזה חסרת תקנה כבר קרוב לשבעים שנים. היא הייתה צריכה להיות חלק מהמדינה הערבית שלא קמה בפלשתינה-א"י וגבולותיה נקבעו אחרי מלחמת העצמאות בהסכם הפסקת האש עם מצרים בפברואר 1950. במשך 19 שנה הייתה הרצועה מחנה צבאי גדול של השכנה שלנו מדרום מערב. הם לא סיפחו אותה, החזיקו בה כוחות צבא ובמיוחד כוחות סמי-צבאיים כמו הפאדיון - טרוריסטים פלשתינים שחדרו לישובים הישראליים סמוך לגבול ופגעו בתושבים או ברכוש. 

למצרים היה אינטרס מובהק לשמר את הפליטים הפלשתינים, שברחו לרצועת עזה במהלך ואחרי מלחמת העצמאות, כסוג של סיר מבעבע שמאיים לגלוש ולהציף את סביבתו. האשמה למצבם נתלתה כמובן בלעדית בישראל. הפליטים לא קיבלו שום זכויות מהשלטון המצרי; הם היו נטולי אזרחות, דיור קבע ולא שולבו במנהל ובמשק המצרי. השנאה היא הדלק. גם בעתיד תסרב מצרים  לקבל תחת אחריותה את השטח. 




במלחמת ששת הימים היה ברור שיש לפתור אחת ולתמיד את סוגיית הטרור העזתי. לכן, כששוחרר הקפיץ הדרוך של כוחות צה"ל בפיקוד הדרום, הסתערו לוחמיו על העיר עזה, על מחנות הפליטים במרכז הרצועה, על חאן יונס ועל רפיח שבדרום. הייתה לחימה קשה בשטח בנוי. המצרים הפכו את הרצועה למתחם מבוצר שפיזרו בתוכה יחידות רבות של התנגדות עממית שהורכבו מהפלשתינים ובתוכם יחידות קומנדו ופדאיון, המוכר לנו זה מכבר. נוצר הרושם שהם הוכרעו. 

רצועת עזה נכבשה ביומיים הראשונים של המלחמה ה-7-6 ביוני 1967. כבר בספטמבר של אותה שנה חודשה הפעילות החבלנית של העזתים. בין הפעולות היו הטלת רימונים על חיילים בידי נערים שקיבלו על כך שכר. מוקשים ישנים הפכו למטענים. ב-1969 לבדה בוצעו 700 פיגועים שגבו את חייהם של 9 ישראלים ו-80 שנפצעו. המצב הלך והסלים. 




שנה לאחר מכן, ב-1970 הטרור הפלשתיני הגיע לשיאו. במחנות הפליטים שאטי וג'בליה שלטו מחבלים מארגון "החזית העממית לשחרור פלשתין". הם היו אכזריים במיוחד גם כלפי בני עמם והוציאו להורג עשרות בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. צה"ל החליט להפשיל שרוולים ולנהל מערכה עיקשת לשבירת הטרור בין 1971 ל-1972. 

מי שניהל אותה היה אלוף פיקוד דרום דאז אריאל שרון שהחליט לפעול בדרך לא קונבנציונלית על ידי הקמת יחידות קומנדו מסוערבות שנפרשו בשטח ורדפו אחר המחבלים בסביבתם הטבעית. אחת מהן הייתה סיירת רימון של מאיר דגן. שיטה זו אילצה את המחבלים בחיפוש מקלט מפני צה"ל ולחדול מן הפיגועים. מאות מחבלים נוטרלו בדרך הזאת.   




עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה ניסתה ישראל לשפר את תנאי החיים של ערביי הרצועה. הייתה הבנה שתעסוקה ורווחה יעזרו בהפחתת הייאוש והתסכול. הפלסטינים מעזה יצאו לעבוד בישראל ובשטחים החקלאיים שהוקמו ביישובים הישראלים בצפון הרצועה ובגוש קטיף שהתחיל להתפתח. אך הטרור לא פסק לחלוטין. 

בשנות ה-70 וה-80 עדיין נזרקו רימונים ובוצעו פיגועי ירי נגד ישראלים. האירוע הבולט של אותן שנים הייתה פרשת קו 300, במסגרתה ב-12 באפריל 1984 חטפו ארבעה מחבלים אוטובוס אגד שהיה בדרכו מתל אביב לאשקלון. המחבלים הובילו את האוטובוס לאזור מחנה הפליטים  דיר אל-בלח והתפתח קרב בינם לבין כוחות הביטחון הישראליים. נתפסו שני מחבלים חיים שהומתו בידי השב"כ ונוצר לו בכך נזק תדמיתי.   




ב-8 בדצמבר 1987 אירעה תאונת דרכים בצומת ניסנית שבצפון הרצועה ונהרגו 4 פלסטינים מפגיעת משאית ישראלית. רווחה טענה שמדובר בהתנגשות מכוונת של הנהג והמצב בשטח התלקח במהירות וסחף את כל רצועת עזה. החלה התקוממות עממית שכונתה אינתיפאדה ("התנערות"). מבחינת העזתים היה זה ביטוי של רגשות תסכול וזעם שהצטברו במשך שנים, כדבריהם. 

המטרות היו שחרור מהשלטון הישראלי והקמת תשתית למנהל פלסטיני עצמאי. שלא במפתיע, שבוע לאחר מכן קם ברצועה ארגון חמאס. הארגון הוקם ע"י השיח' אחמד יאסין ומוחמד טאהא והתבסס על גיוס אנשים שנתמכו על ידו בצדקה ולבש אופי אסלאמי פונדמנטליסטי, מיוסדם של האחים המוסלמים במצרים. חמאס רצה להיות אלטרנטיבה לאש"ף וחרת על דגלו את הג'יהאד - "עד השחרור של כל פלסטין". 




האינתיפאדה התחילה מהתפרעויות המוניות שעד מהרה התגלגלו להשלכות בקבוקי תבערה, הצתות, הנחת מטענים, ירי ודקירה באמצעות כלים חדים. הפלסטינים במקביל פעלו גם בזירה הפוליטית והעלו את הנושא שלהם לסדר היום הבינלאומי. נושא זה זכה לאהדה כמאבק לשחרור לאומי וקיבל כיסוי תקשורתי חריג בהיקפו. 

לאחר שהכריזו על "מדינה עצמאית" בנובמבר 1988 קיבלו נציגי אש"ף שני הישגים מרכזיים: כינוסה של ועידת מדריד ב-1991 וכמובן החתימה על הסכמי אוסלו ב-1993. ארגוני הטרור ברצועה לא הכירו בהסכמים בין אש"ף לישראל והמשיכו להוציא פיגועים, כולל פיגועי התאבדות קשים בהם מחבלים פוצצו אוטובוסים על יושביהם בתל אביב ובירושלים. ישראל מילאה את חלקה ב"אוסלו" ופינתה את צה"ל מרצועת עזה ב-16 במאי 1994 במסגרת "עזה ויריחו תחילה". הנוכחות הצבאית והאזרחית ברצועה הסתכמה ב-21 ישובים יהודיים ובמחנות צבא.  




עם הזמן התברר שיאסר ערפאת  ושאר מנהיגי אש"ף לא התכוונו ליישם את הסכמי אוסלו ככתבם וכלשונם. הרשות הפלסטינית שזה אך הוקמה עשתה מראית עין של מאבק בטרור, עצרה ושחררה מחבלים בשיטת ה"דלת המסתובבת" ולא פעלה להחרמת נשק מארגוני הסירוב (חמאס ,ג'יהאד אסלאמי, ועדות ההתנגדות העממית ועוד ארגונים קטנים). 

למרות שישראל המשיכה להעביר שטחים לרשות, פעלה להפעלת מעבר בטוח בין יו"ש לרצועה, שחררה אסירים ביטחוניים וקיימה תיאום ביטחוני מלא עם כוחות הביטחון של הרשות, החל אש"ף להכין את הסיבוב האלים הבא עם ישראל. העילה הייתה עלייתו של ראש האופוזיציה דאז, אריאל שרון להר הבית ב-28 בספטמבר 2000.   




חמש השנים הבאות היו קשות מאוד בישראל. הטרור הפלסטיני היכה בכל רחבי ישראל וקטל יותר מ-1100 ישראלים. בד בבד, יישובי מועצה אזורית חוף עזה הפכו לנצורים. המתיישבים סבלו ממטענים וירי על הכבישים שהובילו אל ביתם. מארבי מחבלים, ניסיונות חדירה הפכו עניין שבשגרה. ב-30 בינואר 2001 פגעה פצצת מרגמה בבית בנצרים ובכך החל איום תלול המסלול. באותה שנה, באמצע אפריל, החל ירי רקטות הקסאם. הרקטה הראשונה נורתה לעבר העיר שדרות. במצטבר, יישובי גוש קטיף ספגו כ-5,500 רקטות ופצמ"רים. אגף הביטחון של היישובים ברצועה התמודד באותן שנים עם כ-15 אלף אירועים ביטחוניים.   


בסוף 2003-תחילת 2004 החליט רה"מ שרון על תכנית ההתנתקות מרצועת עזה. החלטה זו הייתה פנייה של 180 מעלות מתפיסתו המדינית-ביטחונית עד אז. הוא הפר את הבטחתו בבחירות  ש"דין נצרים כדין ת"א". ההסברים, הלא משכנעים לדעתי, שהוא נתן היו כי אין טעם להחזיק מיעוט יהודי בשטח עוין ומוקף בערבים וכי המהלך החד-צדדי ייתן פתח למו"מ מדיני ויסיר מישראל כל אחריות למעשה ברצועת עזה. 

הגנרל והבולדוזר הזקן לא מיצמץ ובאוגוסט-ספטמבר 2005 החריב את יישובי גוש קטיף, פינה את התושבים והוציא את כוחות הצבא. ישראל רצתה להתנתק מעזה, אך עזה התעקשה להיאחז בישראל ולהיות תלויה בה. היא עדיין תלויה בנו הומניטרית מבחינת אספקת מוצרים ותשתיות.   
חרף הבטחתו של שרון כי כל ירי מהרצועה ייענה בתגובה קשה, המשיכו הקסאמים ליפול בשטחי עוטף עזה. התגובות היו פושרות, אם בכלל. הוויתור הישראלי על ציר פילדלפי הנושק לגבול מצרים, הפך אותו לאוטוסטרדה של הברחות אמצעי לחימה לארגוני הטרור. הרשות הפלסטינית לא ששה לקבל תחת אחריותה את הרצועה והתקשתה לשלוט בה. דעת הקהל בשטחי הרשות נטתה בבירור לטובת חמאס, מה שהתבטא בבחירות 2006 אז ניצח ארגון הטרור העזתי וזכה ברוב המושבים בפרלמנט הפלסטיני. 

מחמוד עבאס (אבו מאזן) נאלץ לבלוע את הצפרדע ולמנות את איסמעיל הנייה כראש הממשלה. פת"ח וחמאס היו כמו שמן ומים. באמצע יוני 2007 ביצע חמאס הפיכה ברצועה והשתלט עליה, תוך שהוא זורק את אנשי הפת"ח מהגגות ומגרש את היתר. רצועת עזה הפכה לחמאסטן.    

המכה הקשה הראשונה לישראל מחמאס אחרי ההתנתקות הגיעה פחות משנה לנסיגה. ב-25 ביוני 2006 חדרו מחבלים של חמאס וועדות ההתנגדות העממית דרך מנהרה למוצב ליד הקיבוץ כרם שלום וחטפו את החייל גלעד שליט. חמאס דגל מאז ומעולם בחטיפות כנשק אסטרטגי לשחרור אסיריו מבתי הכלא. במקרה זה, המאמץ השתלם. 

ישראל התקפלה ושחררה ושחררה 1,027 מחבלים תמורת חייל אחד. חמאס קיבל רוח גבית ובכל מבצע של צה"ל מאז, מנסה לחטוף חיילים ואזרחים. מאז מבצע צוק איתן הוא מחזיק בגופות החיילים הדר גולדין, אורון שאול וכן באזרח החי אברה מנגיסטו. יחיא סנוואר, מנהיג חמאס בעזה, שוחרר בעסקת שליט. משוחררים אחרים חזרו לעסוק בטרור. 

המבצעים הצבאיים של ישראל נגד הטרור העזתי נהיו ממושכים וקשים משנה לשנה. מבצע "עופרת יצוקה" שהתחיל ב-27 בדצמבר 2008, נמשך יותר משלוש שבועות. באותה תקופה לראשונה נורו רקטות מעבר לאשקלון ושדרות, והגיעו לב"ש, קריית גת אשדוד ויבנה. במבצע "עמוד ענן" ב-2012 הטווח התרחב עוד והגיע עד גוש דן ופאתי ירושלים. 

השיא, עד כה, היה במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014. ישראל ניהלה מערכה קשה של 51 ימים בשטח הבנוי של הרצועה ובעורף - רוב הישראלים היו בטווח הטילים מהרצועה. הכרעה ברורה לא הושגה וההרתעה מול חמאס החזיקה קצת פחות מארבע שנים עד הסבב האחרון. חמאס ממשיך בניסיונותיו בחפירת מנהרות ואף הידק קשרים עם איראן. פעילי הארגון עוברים הכשרה צבאית באדיבות חיזבאללה.  

2019 תהיה שנת המפתח בעימות בדרום. יהיה מעניין לראות את התגובה החמאסית לאובדן הנכס האסטרטגי האחרון - המנהרות החודרות. לאחרונה גם נמצא פתרון לנשק שהכאיב לנו ב"צוק איתן" - פצצות המרגמה. מערכת כיפת ברזל תוכננה כך שהיא תוכל ליירט גם אותן. למרות תדמיתו הקשוחה, חמאס קשוב לרחשי האוכלוסייה. 

אני בספק שהוא יגרור בקרוב את עזה לעוד מהלך מלחמתי הרסני מבחינת הרצועה שטרם השתקמה ממבצע "צוק איתן". חמאס רואה את הטבעת נסגרת סביבו; הפיוס עם פת"ח לא מתרומם וכנראה בדרך לכישלון, המצרים פותחים במשורה את מעבר רפיח החיוני, מדינות ערב ובייחוד אלה מהמפרץ לא מעבירות את הכספים המובטחים וישראל שומרת על הסף. עם אמפתיה בינלאומית אי אפשר ללכת למכולת. 

מה שנותר לחמאס להבטיח לאוכלוסייה המיואשת והנחשלת זה חלומות באספמיה על "שיבה לאדמות 1948". ראשי הארגון אפילו לא הצליחו לארגן מחאה עממית בשטחי יהודה ושומרון. עד כה, כוחות הביטחון הישראליים מסכלים בהצלחה כמעט כל התארגנות טרור בוסרית. 

ההתמודדות עם טרור העפיפונים מורכבת, בגלל היעילות של האמצעי הפרימיטיבי הזה, אך אני בטוח שגם לזה יהיו פתרונות. אני בטוח גם בעוד דבר: רצועת עזה תמשיך להעסיק אותנו עוד שנים רבות לא משנה כמה גדרות וחומות נקים סביבה. ובכל זאת, אי אפשר בלי אופטימיות: יישובי העוטף הולכים ומתמלאים והכלניות כהרגלן ישובו לפרוח באביב.    

כוחותינו בגבול הרצועה










רולטה רוסית והאופוזיציונר שמת פעמיים

ה"בחירות" שהתקיימו לאחרונה ברוסיה היו הצגה עלובה כל כך שגם הדרמטורג בתיאטרון הקטן ביותר במוסקבה לא היה טורח להעלותן כמחזה. הצאר הר...