השיבה של רודפי עפיפוני הטרור מעזה

"הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים...אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו".  

- מתוך ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז ורכז הביטחון שלה שנרצח באכזריות ע"י מסתננים מעזה, 30/04/1956   

מזה 11 שבועות מתמודדת ישראל עם מפגינים אלימים שמאתגרים אותה בגדרות רצועת עזה. ההפגנות הן חלק מקמפיין מתוזמר של ארגון חמאס על מנת להסית מעצמו את מצוקות האוכלוסייה העזתית. בחמאס מבינים שלאט לאט הם מאבדים את הנכסים האסטרטגיים שלהם; בשלב הראשון, הצליחה ישראל למצוא מענה לנשק התלול מסלול, קרי קסאמים, גראדים ושאר הרקטות, באמצעות מערכת כיפת ברזל. 

בשלב השני, ישראל מסכלת את מנהרות הטרור ואף מקימה מכשול תת-קרקעי שייתן התרעה ולא יאפשר את חדירת המנהרות לשטחה. ראשי חמאס החליטו על טקטיקה ישנה- חדשה שתמיד עבדה לטובתם: הפגנות המונים.  

שבוע אחר שבוע, נשלחים עשרות אלפים אל גדר הגבול, מצוידים בדגלים, אך גם במטענים, בקבוקי ועפיפוני תבערה שעושים שמות בשדות וביערות הנגב המערבי. מטרתם של המפגינים היא לעבור את הגדר ולחזור, כביכול, לאדמותיהם שהם איבדו, כך לטענתם, ב"נכבה" של 1948. בנוסף, יש מטרות פחות "רומנטיות"; לכבוש ישובים ישראליים ולחטוף מהם אזרחים וחיילים למטרות מיקוח לטובת שחרור מחבלים מבתי הכלא. 

בחמאס לא בוחלים באמצעים ושולחים, בציניות נוראה, לגבול גם נשים וילדים כמגן אנושי למתפרעים. התקשורת הבינלאומית מגלה הזדהות מוחלטת עם המפגינים וטוענת שהם יוצאים נגד "הכיבוש והמצור". כידוע, ישראל נסוגה לפני 13 שנה עד הסנטימטר האחרון מהרצועה. 

אז מה הסיפור של המקום הזה? 

רצועת עזה חסרת תקנה כבר קרוב לשבעים שנים. היא הייתה צריכה להיות חלק מהמדינה הערבית שלא קמה בפלשתינה-א"י וגבולותיה נקבעו אחרי מלחמת העצמאות בהסכם הפסקת האש עם מצרים בפברואר 1950. במשך 19 שנה הייתה הרצועה מחנה צבאי גדול של השכנה שלנו מדרום מערב. הם לא סיפחו אותה, החזיקו בה כוחות צבא ובמיוחד כוחות סמי-צבאיים כמו הפאדיון - טרוריסטים פלשתינים שחדרו לישובים הישראליים סמוך לגבול ופגעו בתושבים או ברכוש. 

למצרים היה אינטרס מובהק לשמר את הפליטים הפלשתינים, שברחו לרצועת עזה במהלך ואחרי מלחמת העצמאות, כסוג של סיר מבעבע שמאיים לגלוש ולהציף את סביבתו. האשמה למצבם נתלתה כמובן בלעדית בישראל. הפליטים לא קיבלו שום זכויות מהשלטון המצרי; הם היו נטולי אזרחות, דיור קבע ולא שולבו במנהל ובמשק המצרי. השנאה היא הדלק. גם בעתיד תסרב מצרים  לקבל תחת אחריותה את השטח. 

במלחמת ששת הימים היה ברור שיש לפתור אחת ולתמיד את סוגיית הטרור העזתי. לכן, כששוחרר הקפיץ הדרוך של כוחות צה"ל בפיקוד הדרום, הסתערו לוחמיו על העיר עזה, על מחנות הפליטים במרכז הרצועה, על חאן יונס ועל רפיח שבדרום. הייתה לחימה קשה בשטח בנוי. המצרים הפכו את הרצועה למתחם מבוצר שפיזרו בתוכה יחידות רבות של התנגדות עממית שהורכבו מהפלשתינים ובתוכם יחידות קומנדו ופדאיון, המוכר לנו זה מכבר. נוצר הרושם שהם הוכרעו. 

רצועת עזה נכבשה ביומיים הראשונים של המלחמה ה-7-6 ביוני 1967. כבר בספטמבר של אותה שנה חודשה הפעילות החבלנית של העזתים. בין הפעולות היו הטלת רימונים על חיילים בידי נערים שקיבלו על כך שכר. מוקשים ישנים הפכו למטענים. ב-1969 לבדה בוצעו 700 פיגועים שגבו את חייהם של 9 ישראלים ו-80 שנפצעו. המצב הלך והסלים. 

שנה לאחר מכן, ב-1970 הטרור הפלשתיני הגיע לשיאו. במחנות הפליטים שאטי וג'בליה שלטו מחבלים מארגון "החזית העממית לשחרור פלשתין". הם היו אכזריים במיוחד גם כלפי בני עמם והוציאו להורג עשרות בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. צה"ל החליט להפשיל שרוולים ולנהל מערכה עיקשת לשבירת הטרור בין 1971 ל-1972. 

מי שניהל אותה היה אלוף פיקוד דרום דאז אריאל שרון שהחליט לפעול בדרך לא קונבנציונלית על ידי הקמת יחידות קומנדו מסוערבות שנפרשו בשטח ורדפו אחר המחבלים בסביבתם הטבעית. אחת מהן הייתה סיירת רימון של מאיר דגן. שיטה זו אילצה את המחבלים בחיפוש מקלט מפני צה"ל ולחדול מן הפיגועים. מאות מחבלים נוטרלו בדרך הזאת.   

עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה ניסתה ישראל לשפר את תנאי החיים של ערביי הרצועה. הייתה הבנה שתעסוקה ורווחה יעזרו בהפחתת הייאוש והתסכול. הפלסטינים מעזה יצאו לעבוד בישראל ובשטחים החקלאיים שהוקמו ביישובים הישראלים בצפון הרצועה ובגוש קטיף שהתחיל להתפתח. אך הטרור לא פסק לחלוטין. 

בשנות ה-70 וה-80 עדיין נזרקו רימונים ובוצעו פיגועי ירי נגד ישראלים. האירוע הבולט של אותן שנים הייתה פרשת קו 300, במסגרתה ב-12 באפריל 1984 חטפו ארבעה מחבלים אוטובוס אגד שהיה בדרכו מתל אביב לאשקלון. המחבלים הובילו את האוטובוס לאזור מחנה הפליטים  דיר אל-בלח והתפתח קרב בינם לבין כוחות הביטחון הישראליים. נתפסו שני מחבלים חיים שהומתו בידי השב"כ ונוצר לו בכך נזק תדמיתי.   

ב-8 בדצמבר 1987 אירעה תאונת דרכים בצומת ניסנית שבצפון הרצועה ונהרגו 4 פלסטינים מפגיעת משאית ישראלית. רווחה טענה שמדובר בהתנגשות מכוונת של הנהג והמצב בשטח התלקח במהירות וסחף את כל רצועת עזה. החלה התקוממות עממית שכונתה אינתיפאדה ("התנערות"). מבחינת העזתים היה זה ביטוי של רגשות תסכול וזעם שהצטברו במשך שנים, כדבריהם. 

המטרות היו שחרור מהשלטון הישראלי והקמת תשתית למנהל פלסטיני עצמאי. שלא במפתיע, שבוע לאחר מכן קם ברצועה ארגון חמאס. הארגון הוקם ע"י השיח' אחמד יאסין ומוחמד טאהא והתבסס על גיוס אנשים שנתמכו על ידו בצדקה ולבש אופי אסלאמי פונדמנטליסטי, מיוסדם של האחים המוסלמים במצרים. חמאס רצה להיות אלטרנטיבה לאש"ף וחרת על דגלו את הג'יהאד - "עד השחרור של כל פלסטין". 

האינתיפאדה התחילה מהתפרעויות המוניות שעד מהרה התגלגלו להשלכות בקבוקי תבערה, הצתות, הנחת מטענים, ירי ודקירה באמצעות כלים חדים. הפלסטינים במקביל פעלו גם בזירה הפוליטית והעלו את הנושא שלהם לסדר היום הבינלאומי. נושא זה זכה לאהדה כמאבק לשחרור לאומי וקיבל כיסוי תקשורתי חריג בהיקפו. 

לאחר שהכריזו על "מדינה עצמאית" בנובמבר 1988 קיבלו נציגי אש"ף שני הישגים מרכזיים: כינוסה של ועידת מדריד ב-1991 וכמובן החתימה על הסכמי אוסלו ב-1993. ארגוני הטרור ברצועה לא הכירו בהסכמים בין אש"ף לישראל והמשיכו להוציא פיגועים, כולל פיגועי התאבדות קשים בהם מחבלים פוצצו אוטובוסים על יושביהם בתל אביב ובירושלים. ישראל מילאה את חלקה ב"אוסלו" ופינתה את צה"ל מרצועת עזה ב-16 במאי 1994 במסגרת "עזה ויריחו תחילה". הנוכחות הצבאית והאזרחית ברצועה הסתכמה ב-21 ישובים יהודיים ובמחנות צבא.  

עם הזמן התברר שיאסר ערפאת  ושאר מנהיגי אש"ף לא התכוונו ליישם את הסכמי אוסלו ככתבם וכלשונם. הרשות הפלסטינית שזה אך הוקמה עשתה מראית עין של מאבק בטרור, עצרה ושחררה מחבלים בשיטת ה"דלת המסתובבת" ולא פעלה להחרמת נשק מארגוני הסירוב (חמאס ,ג'יהאד אסלאמי, ועדות ההתנגדות העממית ועוד ארגונים קטנים). 

למרות שישראל המשיכה להעביר שטחים לרשות, פעלה להפעלת מעבר בטוח בין יו"ש לרצועה, שחררה אסירים ביטחוניים וקיימה תיאום ביטחוני מלא עם כוחות הביטחון של הרשות, החל אש"ף להכין את הסיבוב האלים הבא עם ישראל. העילה הייתה עלייתו של ראש האופוזיציה דאז, אריאל שרון להר הבית ב-28 בספטמבר 2000.   

חמש השנים הבאות היו קשות מאוד בישראל. הטרור הפלסטיני היכה בכל רחבי ישראל וקטל יותר מ-1100 ישראלים. בד בבד, יישובי מועצה אזורית חוף עזה הפכו לנצורים. המתיישבים סבלו ממטענים וירי על הכבישים שהובילו אל ביתם. מארבי מחבלים, ניסיונות חדירה הפכו עניין שבשגרה. ב-30 בינואר 2001 פגעה פצצת מרגמה בבית בנצרים ובכך החל איום תלול המסלול. באותה שנה, באמצע אפריל, החל ירי רקטות הקסאם. הרקטה הראשונה נורתה לעבר העיר שדרות. במצטבר, יישובי גוש קטיף ספגו כ-5,500 רקטות ופצמ"רים. אגף הביטחון של היישובים ברצועה התמודד באותן שנים עם כ-15 אלף אירועים ביטחוניים.   

בסוף 2003-תחילת 2004 החליט רה"מ שרון על תכנית ההתנתקות מרצועת עזה. החלטה זו הייתה פנייה של 180 מעלות מתפיסתו המדינית-ביטחונית עד אז. הוא הפר את הבטחתו בבחירות  ש"דין נצרים כדין ת"א". ההסברים, הלא משכנעים לדעתי, שהוא נתן היו כי אין טעם להחזיק מיעוט יהודי בשטח עוין ומוקף בערבים וכי המהלך החד-צדדי ייתן פתח למו"מ מדיני ויסיר מישראל כל אחריות למעשה ברצועת עזה. 

הגנרל והבולדוזר הזקן לא מיצמץ ובאוגוסט-ספטמבר 2005 החריב את יישובי גוש קטיף, פינה את התושבים והוציא את כוחות הצבא. ישראל רצתה להתנתק מעזה, אך עזה התעקשה להיאחז בישראל ולהיות תלויה בה. היא עדיין תלויה בנו הומניטרית מבחינת אספקת מוצרים ותשתיות.   

חרף הבטחתו של שרון כי כל ירי מהרצועה ייענה בתגובה קשה, המשיכו הקסאמים ליפול בשטחי עוטף עזה. התגובות היו פושרות, אם בכלל. הוויתור הישראלי על ציר פילדלפי הנושק לגבול מצרים, הפך אותו לאוטוסטרדה של הברחות אמצעי לחימה לארגוני הטרור. הרשות הפלסטינית לא ששה לקבל תחת אחריותה את הרצועה והתקשתה לשלוט בה. דעת הקהל בשטחי הרשות נטתה בבירור לטובת חמאס, מה שהתבטא בבחירות 2006 אז ניצח ארגון הטרור העזתי וזכה ברוב המושבים בפרלמנט הפלסטיני. 

מחמוד עבאס (אבו מאזן) נאלץ לבלוע את הצפרדע ולמנות את איסמעיל הנייה כראש הממשלה. פת"ח וחמאס היו כמו שמן ומים. באמצע יוני 2007 ביצע חמאס הפיכה ברצועה והשתלט עליה, תוך שהוא זורק את אנשי הפת"ח מהגגות ומגרש את היתר. רצועת עזה הפכה לחמאסטן.    

המכה הקשה הראשונה לישראל מחמאס אחרי ההתנתקות הגיעה פחות משנה לנסיגה. ב-25 ביוני 2006 חדרו מחבלים של חמאס וועדות ההתנגדות העממית דרך מנהרה למוצב ליד הקיבוץ כרם שלום וחטפו את החייל גלעד שליט. חמאס דגל מאז ומעולם בחטיפות כנשק אסטרטגי לשחרור אסיריו מבתי הכלא. במקרה זה, המאמץ השתלם. 

ישראל התקפלה ושחררה ושחררה 1,027 מחבלים תמורת חייל אחד. חמאס קיבל רוח גבית ובכל מבצע של צה"ל מאז, מנסה לחטוף חיילים ואזרחים. מאז מבצע צוק איתן הוא מחזיק בגופות החיילים הדר גולדין, אורון שאול וכן באזרח החי אברה מנגיסטו. יחיא סנוואר, מנהיג חמאס בעזה, שוחרר בעסקת שליט. משוחררים אחרים חזרו לעסוק בטרור. 

המבצעים הצבאיים של ישראל נגד הטרור העזתי נהיו ממושכים וקשים משנה לשנה. מבצע "עופרת יצוקה" שהתחיל ב-27 בדצמבר 2008, נמשך יותר משלוש שבועות. באותה תקופה לראשונה נורו רקטות מעבר לאשקלון ושדרות, והגיעו לב"ש, קריית גת אשדוד ויבנה. במבצע "עמוד ענן" ב-2012 הטווח התרחב עוד והגיע עד גוש דן ופאתי ירושלים. 

השיא, עד כה, היה במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014. ישראל ניהלה מערכה קשה של 51 ימים בשטח הבנוי של הרצועה ובעורף - רוב הישראלים היו בטווח הטילים מהרצועה. הכרעה ברורה לא הושגה וההרתעה מול חמאס החזיקה קצת פחות מארבע שנים עד הסבב האחרון. חמאס ממשיך בניסיונותיו בחפירת מנהרות ואף הידק קשרים עם איראן. פעילי הארגון עוברים הכשרה צבאית באדיבות חיזבאללה.  

2019 תהיה שנת המפתח בעימות בדרום. יהיה מעניין לראות את התגובה החמאסית לאובדן הנכס האסטרטגי האחרון - המנהרות החודרות. לאחרונה גם נמצא פתרון לנשק שהכאיב לנו ב"צוק איתן" - פצצות המרגמה. מערכת כיפת ברזל תוכננה כך שהיא תוכל ליירט גם אותן. למרות תדמיתו הקשוחה, חמאס קשוב לרחשי האוכלוסייה. 

אני בספק שהוא יגרור בקרוב את עזה לעוד מהלך מלחמתי הרסני מבחינת הרצועה שטרם השתקמה ממבצע "צוק איתן". חמאס רואה את הטבעת נסגרת סביבו; הפיוס עם פת"ח לא מתרומם וכנראה בדרך לכישלון, המצרים פותחים במשורה את מעבר רפיח החיוני, מדינות ערב ובייחוד אלה מהמפרץ לא מעבירות את הכספים המובטחים וישראל שומרת על הסף. עם אמפתיה בינלאומית אי אפשר ללכת למכולת. 

מה שנותר לחמאס להבטיח לאוכלוסייה המיואשת והנחשלת זה חלומות באספמיה על "שיבה לאדמות 1948". ראשי הארגון אפילו לא הצליחו לארגן מחאה עממית בשטחי יהודה ושומרון. עד כה, כוחות הביטחון הישראליים מסכלים בהצלחה כמעט כל התארגנות טרור בוסרית. 

ההתמודדות עם טרור העפיפונים מורכבת, בגלל היעילות של האמצעי הפרימיטיבי הזה, אך אני בטוח שגם לזה יהיו פתרונות. אני בטוח גם בעוד דבר: רצועת עזה תמשיך להעסיק אותנו עוד שנים רבות לא משנה כמה גדרות וחומות נקים סביבה. ובכל זאת, אי אפשר בלי אופטימיות: יישובי העוטף הולכים ומתמלאים והכלניות כהרגלן ישובו לפרוח באביב.    

כוחותינו בגבול הרצועה