יובל נח הררי - שכתוב תולדות האנושות

"אדם הוא חזק רק כאשר הוא עומד על האמת שלו, כאשר הוא מדבר ופועל מתוך הכרתו העמוקה ביותר. באותה שעה, לא משנה מהו המצב בו הוא נתון, הוא תמיד יידע מה צריך לומר ולעשות. ייתכן שייפול, אך לעולם לא תדבק בו או במניעיו חרפה".

- מיכאיל באקונין

יובל נח הררי איננו עוד היסטוריון, מרצה באקדמיה וכותב ספרים מוכשר. הוא הפך להיות מעין גורו של אולטרה-ליברליזם, מדע מתקדם וטבעונות. בלא מעט הזדמנויות הוא מטיף לנו, ההדיוטות לכאורה, לגבי הדרך הנכונה של אורח החיים והמחשבה. הוא לוקח נושאים מורכבים, שלא ממש מעניינים את הקהל הרחב, ומפשט אותם כך שכל אחד מאיתנו יבין משהו בפרה-היסטוריה ובהתפתחות האנושות. היו שאהבו את ההנגשה הזו, אחרים טענו שזה שטחי מידי וכלל לא מדויק. למרות זאת, הוא נהיה מוזמן מבוקש להרצאות ולפורומים יוקרתיים ברחבי העולם. 

כתבו עליו שהוא נוגע בפסגת האולימפוס, אך אולי הוא חוטא כעת בחטא ההיבריס - גאווה וגבהות לב מוגזמים, עליהם הוא צפוי להיענש במוקדם או במאוחר. הסערה סביב התרגום לרוסית של ספרו "21 מחשבות על המאה ה-21" היא אולי הסימן הראשון לכך, הנורה האדומה המהבהבת. 

הררי נותן דוגמאות ססגוניות בספריו, מהן ניתן להבין בקלות מה האג'נדה האישית שלו. הוא לא טורח להסתיר אותה והיא כאמור בולטת בין השורות. האנושות ההומו ספיינסית הצליחה כי היא כבשה את הטבע ובייתה אותו על שלל מרכיביו ובהם הצמחים ובעלי החיים. זהו תהליך שנמשך עשרות אלפי שנים ובוצע גם באמצעים אכזריים ששינו לעד את החי, הצומח והדומם. ה"סדר המדומיין" בעת המודרנית הכולל בתוכו דת, כסף ולאומיות הביא לתופעות כמו קפיטליזם ואימפריאליזם - כלומר, שיעבוד כלכלי ופוליטי של עמים ושטחים ברחבי הגלובוס. אם להסתכל על זה בצורה ביקורתית יש בזה מן האמת, אך מצד שני צריכים להודות ביושר כי מעצמות המערב הביאו לעולם השלישי פיתוח וקידמה שכנראה לא היו מגיעים בדרך אחרת. הכל כמובן בעיני המתבונן. 

בספרו השני מתייחס הררי אל האדם כמכניזם אלגוריתמי. כלומר, אנחנו למעשה מכונות ביו-כימיות שהחלטותינו ומעשינו מושפעים מכל מיני תהליכים שקורים בגוף. כל השאר, זוהי מציאות "בין-סובייקטיבית" כפי שהררי מגדיר אותה, או פשוט פרי הדמיון. אנחנו שולטים בזכות יכולות הארגון היעילות שלנו, מה שאין ולא יהיה לעולם אצל בעלי החיים. 

הגענו לספר השלישי והאחרון שנמצא במרכז הסערה. "21 מחשבות על המאה ה-21" עוסק בהווה ודן בסוגיות טכנולוגיות, פוליטיות וחברתיות של המין האנושי. ביקורות רבות ציינו שספר זה לא מחדש דבר ובעיקר ממחזר טענות שעלו בשניים הקודמים עם עוד כמה כפות גדושות של אג'נדה מבית הררי. עד כאן אין שום בעיה וכקורא ביקורתי אני לוקח מכל טקסט את מה שמעניין אותי ולא מייחס חשיבות יתרה לשאר.    

עטיפות הספר

הפרופסור זועק מעל כל במה על הסכנות של הטוטליטריזם ודיכוי האדם, אך דווקא בגרסה הרוסית של "21 מחשבות" הוא דאג לעגל פינות, ועוד בפרק: "פוסט אמת - יש פייק ניוז שורדים לנצח". מתוך כוונה להתאים את הטקסט לקורא הרוסי, דאג הררי לשכתב את התוכן ולצמצם בו כמעט למינימום את הביקורת על המדיניות של הנשיא פוטין, בעיקר בנוגע לכיבוש חצי האי קרים במארס 2014. השקרים של הנשיא הרוסי בנוגע לכוחות הפלישה לאוקראינה הוחלפו בנוסח מעודן בהרבה, המזכיר את הדיווחים בתקשורת הממלכתית הרוסית. זה לא שינוי קטן או התאמה מינורית של הטקסט.    

כשצוללים לתוכן המתורגם מגלים ש"רוסיה כשלעצמה לא מחשיבה את הסיפוח של חצי האי קרים כפלישה למדינה זרה..החיילים הרוסים למעשה לא נתקלו בהתנגדות מצד האוכלוסייה המקומית או הצבא האוקראיני.. יתר על כן, כתוצאה מסיפוח קרים והמעורבות במספר סכסוכים במזרח אוקראינה, רוסיה צברה נכסים חשובים מבחינה אסטרטגית והגדילה את יוקרתה הבינלאומית. התמורה הכלכלית הייתה קטנה בהרבה". לרגע תהיתי אם זה הגיע מדוברות הקרמלין. אבל מילא זה, קטעים שלמים על פוטין ומדיניותו הוחלפו בביקורת על טראמפ ומאבקו בתקשורת החופשית, אם לקלוע לטעם הרוסי - אז עד הסוף.  

כוח מהצבא הרוסי בנמל תעופה בחצי האי קרים, מארס 2014. צילום: Getty Images

ההסבר של הפרופסור הדעתן היה חלש משהו ולא משכנע לדעת רבים: "כדי שהרעיונות והמסרים שלי יגיעו בקלות מרבית לאנשים ממדינות ומתרבויות שונות, במשך השנים אישרתי ואף יזמתי בעצמי התאמות של כל הספרים שלי לקהלים שונים..בכל ההתאמות, העיקרון המנחה אותי הוא להתאים את הדוגמאות שבהן אני משתמש כדי להעביר את המסרים, אבל אף פעם לא לשנות את המסרים עצמם. הוזהרתי שהאופן שבו אני מתאר את הפלישה הרוסית יביא לכך שהספר ייאסר להפצה ברוסיה..השיקול המרכזי היה להצליח להגיע לקהל רוסי עם מסרים לגבי הסכנות של דיקטטורה, לאומנות וקנאות דתית". 

הררי טוען גם כי השיקול לא היה כלכלי כי שוק הספרים הרוסי אינו רווחי. אם כך, אז לאור המסרים שהוא מקדם הייתי מצפה מלוחם החופש האינטלקטואלי הזה דווקא לא לשנות פסיק בספרו (הדוגמאות גם כך נוגעות לאירועים בעולם) ופשוט להגיד: "אלה הרעיונות שלי, take it or leave it". צנזורה דווקא הייתה משרתת אותו ומעלה את העניין לספרו. אנשים עם מחשבה חופשית ברוסיה, ויש לא מעט כאלה, היו רצים להשיג את הספר וכיוון שברוסיה אין באמת הגבלות על האינטרנט, היו קרוב לוודאי משיגים גרסה מקוונת שלו. זוהי גישת ה"דווקא" המאפיינת אותנו מאז שהיינו ילדים. 
  

כנראה שהפרופסור לא מוותר על עקרונותיו רק מול משטרים דמוקרטיים, כולל זה של המדינה ממנה בא. כזכור, לפני שנה הוא סירב להגיע לאירוע של הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס בנימוק שהיא "זרוע ארוכה של מדיניות ממשלת ישראל אשר מגבילה את חופש התקשורת, הביטוי, היצירה והמחשבה". עכשיו תשוו את ישראל לרוסיה ותחשבו קמעה מי מהן מטילה את המגבלות האלה. למיטב זיכרוני, הצנזורה בישראל לא שינתה אות בספריו והוא יכול להתבטא בחופשיות. אם התקשורת שלנו לא הייתה באמת חופשית אז הררי לא היה מקבל במה ונרדף בשל דעותיו. אולי זה בעצם עניין של מוסר כפול וצביעות. 

הררי מעדיף לעתים לראות צל הרים כהרים ואין לו מושג איך זה לחיות תחת משטר טוטליטרי אמיתי. הסופר הרוסי וזוכה פרס הנובל לספרות, אלכסנדר סולז'ניצין דווקא חווה משטר כזה על בשרו ושילם בחירותו. הוא היה כלוא במשך שמונה שנים בגולאג כי העז לבקר את סטלין, ספריו נאסרו להפצה והוא היה נתון למעקב של השירות החשאי הסובייטי עד שגורש מהמולדת שאהב בכל ליבו. משפט יפה מיוחס לו: "דרכו הפשוטה של אדם עז לבב, היא לא לקחת חלק בשקר". 

איך משיגים השפעה פוליטית בישראל

"בישיבה האחרונה של נציגות העובדים התקבלה החלטה חשובה: לבצע התפקדות של עובדי אל-על למפלגת הליכוד. ככל שיתפקדו יותר עובדים ובני משפחותיהם (הבוגרים), כך נוכל לחזק את כוח העבודה הארגוני שלנו. על כן, חברי מועצת העובדים ממליצים לכם, עובדי אל-על, להתפקד למפלגת הליכוד יחד עם בני משפחותיכם (ללא קשר להשקפותיכם הפוליטיות) במטרה להגדיל ולחזק את כוחנו כקבוצה משמעותית ובעלת השפעה במשק הישראלי".

- יו"ר מועצת העובדים של אל-על, שרון בן יצחק במכתב לעובדי החברה; 7 ביולי 2019

הקטעים מהמכתב שלפניכם הם תמצית ההשפעה הפוליטית בישראל, או במילים אחרות, מה היא הדרך הנכונה להשיג אותה. אין כאן שום דבר חדש. מתארגנת לה קבוצה של כמה מאות או אלפי אנשים, מתבייתת על מפלגת השלטון ומתפקדת אליה, מתוך כוונה להשיג לעצמה זכויות והטבות כאלה ואחרות. יש שיגידו שמדובר בניצול ציני של הדמוקרטיה, אך מה היא הפוליטיקה כי אם לא מאבק על חלוקת המשאבים? בעשור האחרון ואף למעלה מכך הצטרפו קבוצות מאורגנות לליכוד. 

קחו את עובדי התעשייה האווירית, עובדי רשות שדות התעופה, עובדי נמל אשדוד נהגי מוניות, אופנוענים ובטח עוד כאלה ששכחתי אך כבר הספיקו להיטמע במפלגה. הדוגמה החריפה ביותר היא של "הליכודניקים החדשים", חבורה של אנשים שלפחות חלקם בעלי עמדות שמאל אך התייאשו ממפלגות המחנה שלהם. הם אומרים זאת בגלוי: לא נשיג את השינוי דרך מפלגות נישה קטנות, כמו מרצ, שלעולם לא יהיו מפלגות שלטון וסביר להניח שלא יצטרפו לקואליציה. אז מה עושים?

התפקדות לליכוד היא דבר קל בסך הכל. ממלאים טופס עם פרטים אישיים הכוללים מספר כרטיס אשראי לגביית דמי החברות השנית ומסמנים וי בסעיפים שאינכם חברים במפלגה אחרת ושאתם מקבלים על עצמכם את חוקת הליכוד, שסביר להניח שלא תקראו אותה אף פעם. הצעירים שבכם יוכלו להצטרף לפעילויות של "צעירי הליכוד", שפעם היו פעילים יותר וכיום בעיקר מגיעים לאירועים של חברי הסיעה בכנסת ופחות יוזמים משהו, זה לפחות הרושם שאני מקבל.    

"מי הבוס?", כתבה בכאן 11 על פנחס עידן, יו"ר ועד רשות שדות התעופה

מתי מתחילים באמת להשפיע? לאחר "תקופת צינון" של שנה וארבעה חודשים אז אתם יכולים להצביע בבחירות המקדימות (הפריימריז) ולסמן על גבי טופס 11 מועמדים שאתם חפצים ביקרם. במידה ותרצו לנסות את מזלכם ולהתמודד לכנסת ולשאר המוסדות בהם יש נציגים של הליכוד, עליכם לצבור תקופת הכשרה של שלוש שנים לפחות כחברי מפלגה ולשלם כ-7,000 ש"ח דמי השתתפות. לפני שתתחילו לתפור חליפות ולהקים מטה, נחזור שלב אחד אחורה. אם אתה מצפים לפעילות תוססת כחברי מפלגה, כדאי להנמיך ציפיות. לרוב אף אחד לא יזמין אותכם לשום אירוע, וגם אם תגיעו תפגשו שם הרבה עסקנים פוליטיים, חברי מרכז ליכוד, קשישים עם עודף זמן פנוי וכמה צעירים שמפנטזים על קריירה בכנסת או בשירות הציבורי.

קחו בחשבון דבר אחד חשוב: כל עוד אתם מתפקדים חופשיים ובודדים אף אחד מבין נבחרי המפלגה לא באמת יספור אותכם, מהסיבה הפשוטה שאתם לא כוח אלקטורלי עבורו. תהיה מפלגה דמוקרטית אשר תהיה, החברים נמדדים במסות, כלומר החל מקבוצה של כמה עשרות. כמעט ואין חבר כנסת שיפנה מזמנו היקר לטובת חבר מפלגה בודד שרוצה לקדם אינטרס כזה או אחר, אבל אם יבואו אליו נציגים של קבוצה משמעותית - העניינים יתחילו איכשהו לזוז. 

ככלל, פוליטיקה מבוססת על יחסי "תן וקח". נבחר הציבור צריך לדעת שיצא לו משהו מהמעורבות שלו בסוגיה מסוימת. זו יכולה להיות חשיפה תקשורתית, פתיחת דלתות למוקדי כוח במדינה או פשוט קידום הצעות חוק - עיקר העשייה של כל חבר כנסת.     

כתבה בערוץ 10 על יאיר כץ, הבן של חיים כץ, יו"ר הוועד בתעשייה האווירית

במפלגות דמוקרטיות למתמודדים יש אינטרס להגיע פעם נוספת לספסלי הכנסת, לכן בתקופת הפריימריז הם מפשילים שרוולים, "חורשים" את הארץ ובעיקר מפעילים את הקבוצות הנאמנות להם. קבוצות מתפקדים אלה, היכולות לכלול גם אלפי חברים, משפיעות ישירות על גורל המערכה. בשלב זה מתחילים גם ה"דילים"; המתמודדים מחלקים ביניהם את חברי הקבוצות על מנת לעזור לקולגה לעבור את המשוכה. הקבוצות מצידן שמות מצפות שיתוגמלו על העזרה לאחר הבחירות.  

במה מתבטאת העזרה הזאת? החל מדברים פשוטים כמו סידור עבודה לקרוב משפחה כלשהו, או לפונה עצמו ועד לדברים הנוגעים לענייני רגולציה והגדלת ההכנסה החודשית. אין כאן אידאולוגיה וישנן קבוצות, כמו למשל של התעשייה האווירית או ועד נמל אשדוד שפעם היו חברים במפלגת העבודה ולפני כמה שנים עברו לליכוד. אם ראשי הקבוצות לא משיגים משהו או נתקלים בקשיים ביורוקרטיים כאלה ואחרים, הם יכולים להלך אימים על השר הרלוונטי. לכן, הם פועלים כל העת "לשתול" את האנשים שלהם כמעט בכל משרד ממשלתי, ובייחוד באלה הנוגעים לכספים, חוק ומשפט. 

דרך פעולה נוספת היא קידום "רשימות חיסול" בפריימריז. דהיינו, אם שר או ח"כ מסוים שמו "עצים בגלגלים" לקבוצה מסוימת, הנקמה תוגש קרה ואותו נבחר ציבור עלול להגיע למקום נמוך ברשימה לכנסת או בכלל להיות מוצא ממנה. כל האמצעים כשרים ובתחבולות תעשה לך מלחמה. זוהי הפוליטיקה מאחורי הקלעים. היא יותר משמעותית מהפתק שלנו בקלפי כל כמה שנים (או אף פחות מכך ב-2019).   

כתבה ביומן של הערוץ הראשון על אלון חסן, לשעבר יו"ר ועד נמל אשדוד

זהו מאבק כוחות כמעט יומיומי, שבסופו של דבר משפיע גם על כל אחד ואחת מאיתנו. לדמוקרטיה בתוך המפלגות יש מחיר והוא מדיף לעתים ריח לא נעים, אך זה עדיין עדיף מרשימות מהונדסות ומלאכותיות שרשימתן נקבעת על ידי איש אחד שדואג להגיד לכולנו כמה הוא דמוקרט דגול. נכון, מידת ההשפעה הפוליטית שלי כמתפקד מפלגה בודד כמעט בטלה בשישים, אך לפעמים כל קול באמת קובע.   

השריפה בצוללת הרוסית - תעלומה בים ברנץ

סביר להניח שזיעה קרה התפשטה על גבו של ולדימיר פוטין כששמע על השריפה הקטלנית בצוללת החשאית AS-12 הקרויה גם "לושאריק". "רק זה היה חסר לי", הוא בטח אמר. הנשיא הרוסי ראה מול עיניו צוללת אחרת, "קורסק" שמה, שטבעה לאחר פיצוץ במדור הטורפדו יחד עם 118 אנשי צוותה ב-12 באוגוסט 2000. האירוע הטרגי הזה היה למעשה הספתח המרכזי לקדנציה של הנשיא רב העוצמה ומבחן מנהיגות עבורו. פוטין נכשל במועד הזה ולא דאג לתת את ההנחיות לחלץ את אנשי הצוות שנותרו בחיים והתקבצו במדורים אחרים של הצוללת. 

"חשוך כאן מכדי לכתוב, אבל אנסה על פי התחושה. נראה כי אין שום סיכוי, אולי 10-20%. אני מקווה שלפחות מישהו יקרא את זה. הנה רשימת האנשים ממדורים אחרים שכעת (נמצאים) במדור התשיעי וינסו לצאת. ברכות לכולם, אין להתייאש", כתב אחד הנספים, בתקווה קלושה כי החילוץ המיוחל בוא יבוא. מכתבו נמצא על גופתו כעבור יותר משנה, בסתיו 2001 כאשר הרימו את הצוללות מקרקעית ים ברנץ. הרבה מים (קפואים) עברו בים הצפוני ולעתים הסוער הזה, אך למרות מרחק של 19 שנים, נראה כי ישנו דמיון בין האירועים.  

הצוללת AS-12 "לושאריק", תמונה שהודלפה ברשת

המרחב הימי הארקטי הוא בעל חשיבות אסטרטגית עליונה עבור רוסיה. בשנים האחרונות היא תובעת בעלות על חלקים נרחבים ממנו הנמצאים הרחק מגבולותיה היבשתיים. הסיבה לכך היא כלכלית ואסטרטגית. האוקיינוס הקרח הצפוני הוא מקור בלתי נדלה של מחצבים ובהם הגז והנפט - ההערכה היא ששוכבות בו 90 מיליארד חביות נפט ו-47 טריליון מ"ק (מטרים מעוקבים) של גז טבעי. כלומר, מדובר ב-13% מכלל הנפט ו-30% מכלל מקורות הגז הטבעי בכדור הארץ. 

כידוע, רוסיה היא אחת היצואניות הגדולות של הנפט והגז ועושה כל מאמץ למצוא משאבים נוספים. מעבר לכך, האוקיינוס הזה הינו דרך שייט חשובה המקצרת מרחקים בין אירופה לאסיה ולאמריקה. מאז ומעולם, רוסיה לא ראתה בעין יפה מעבר של ספינות מערביות, ובייחוד ספינות קרב וצוללות של ברית נאט"ו כה קרוב אליה. כמו כן, מעטים יודעים אבל בקרקעית האוקיינוס מונחים כבלי תקשורת רבים בהם זורמת כמות עצומה של מידע מכל הסוגים, שכל המדינות שיש להן צוללות עושות מאמצים כדי לדלות אותו ולהעבירו לגופי המודיעין שלהן. פה למעשה מתחיל חלק מהסיפור של "לושאריק".    

חלק מהצוות של הצוללת "קורסק" במסדר לידה

האזכרה הראשונה לאנשי הצוות, 2001

לפי פרסומים שונים, בעיקר ברוסיה, הצוללת הגרעינית AS-12  שהושקה בשנת 2003, הייתה מיועדת למשימות מחקר מיוחדות וחשאיות עבור האגף המנהל הראשי של מחקרי עומק הים של משרד הביטחון הרוסי. הצוללת הזו מיועדת לפעול בעומק רב של עד 3,000 מטרים ואף כפול מכך. אנשי הצוות היו שייכים ליחידה סודית שמספרה 45707 הממוקמת בבסיס הצי בפטרגוף שליד סנט פטרסבורג. 

היחידה כוללת יחידה של אקוונאוטים (מדענים הפועלים בסביבה תת-מימית לאורך זמן) ומעבדת מחקר. חלק מקציני היחידה משרתים בבסיס של הצי הצפוני בסברומורסק, שם גם נמצאות שאר הצוללות האטומיות. 25 אנשי הצוות שהיו בזמן האסון של הצוללת היו אנשי צבא בכירים מאוד ומומחים בתחומם. שר הביטחון הרוסי סרגיי שויגו פתח צוהר זעיר ליחידה ואמר ש""שבעה מהנספים היו קפטנים מדרגה ראשונה (מקביל לדרגת אל"מ בצה"ל), ושלושה היו קפטנים מדרגה שנייה (מקביל לדרגת סא"ל). פרטים בדבר 11 השורדים לא נחשפו. 

שניים מהקפטנים מהדרגה הראשונה היו גם גיבורי רוסיה. שמותיהם פורסמו רק שלושה ימים אחרי השריפה. פוטין הורה לשויגו להחזיר את הצוללת לכשירות במהירות האפשרות ווידא שאין נזק לכור הגרעיני של כלי השיט. דוברו של הנשיא, הכה חרד לתדמיתה של רוסיה, נשבע כי "משימתה של הצוללת הזאת לא תפורסם לעולם, כי זה סוד ביטחוני".   

14 הקצינים הבכירים שניספו בשריפה. צילום: משרד הביטחון הרוסי

מה בדיוק עשו הקצינים הבכירים במעמקים? - על כך שתיקה רועמת של הממסד הרוסי. מרוב הדיווחים מתברר שהם עסקו בהאזנה לכבל תקשורת כלשהו, כאמור על מנת לדלות מידע מודיעיני. כמו כן, בהרמה של ציוד ביטחוני כמו אמצעי לחימה או לוויינים מקרקעית הים. יש לציין כי הייעוד הראשוני של כל צוללת צבאית בעולם הוא השגת מודיעין ומתן התראה. אבל לא מן הנמנע ש"לושאריק" עשתה גם דברים שנראים בהחלט דמיוניים. ברוסיה אפילו לא קוראים לה צוללת אלא "תחנת כוח גרעינית הפועלת במים עמוקים". תמונה שלה לא פורסמה רשמית בשום מקום, גם לא בערך שהוקדש לה בוויקיפדיה. 

תחילה, התמונה שנבחרה באתרי החדשות הרוסיים היא של צוללת מחקר כתומה, מה שהטעה בוודאי קוראים רבים וגרם להם לחשוב שקבוצה של חוקרים סך הכל שייטו להם במעמקי הים כדי לחקור את הטבע שלו ולא בכירים במערך המודיעין של משרד הביטחון. הרוסים יכולים בקלות לכבוש את המקומות הראשונים בעולם בדיסאינפורמציה, או בשמה העדכני - "פייק ניוז",  והם עשו זאת לא פעם. 

בשנת 2000, זמן קצר אחרי הטביעה של ה"קורסק" נפגש פוטין עם משפחות צוות הצוללת שנספו וספג קיטונות של זעם שהביכו אותו מאוד ובדיעבד הוא הצטער על כך. לא היו לו תשובות טובות לספק לאותם אנשים שחשו כי הממסד למעשה הפקיר אותן וגרם למותם של יקיריהן ברשלנות. במקרה של "לושאריק" הסקת המסקנות והתמיכה במשפחות הייתה מהירה מאוד; פיצויים נרחבים, דירות, מכוניות ולימודים חינם לילדים עד גיל 18. כמו כן, 14 הנספים יזכו לעיטורי כבוד מטעם המדינה ונקברו כמובן כגיבורים. 

"הקצינים שילמו בחייהם למען חיי הצוללת", אמרו ברוסיה. וזה הסיפור בעצם, המטרה מקדשת את האמצעים. שום אסון ואובדן של חיי אדם לא גרם לרוסיה, עוד מגלגולה כבריה"מ מלסגת ממשימה כלשהי, במיוחד אם מדובר במשהו בעל ערך אסטרטגי ומודיעיני. איננו יודעים למשל כמה אנשים אבדו בדרך לחלל עד שיורי גגארין הפך לאדם הראשון שהגיע לשם. השריפה בצוללת AS-12 כובתה, הסיפור הושתק ובמהרה יצלול חזרה לתהומות הים, בהם השליט הוא השקט.