מסע לארץ הצפון שלנו

שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –
בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר.
בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא
וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.  
 

בערך מאתיים קילומטר צפונה מגוש דן העמוס והסואן מגיעים לארץ אחרת. עדיין לא סוריה ולבנון השכנות, אבל נגיעה קלה מהן. ארץ עם נופים משלה, חוקים משלה ואנשים משלה, שהתאימו את עצמם לרוח המקום, בקיץ היא חמה ומלטפת, ובחורף שולחת צינה חודרת עצמות. בכל שנה אני והחברים דואגים לפקוד את ארץ הגליל והגולן. לוקח זמן לעיניים להתרגל למרחבים, בהם ההרים הירוקים מחבקים את העמקים הפוריים. 

האוזניים מתרגלות לתדר השקט; אין רעש טורדני, אין צפירות של מכוניות; אפשר לשמוע את עצמנו נושמים. 

בחרנו השנה לפקוד קודם את מלכות החרמון, בגלל חוב פתוח שלא הספקנו לפרוע בטיול בשנה שעברה. 
הסתכלנו אז בתסכול על ההר שהוא גם העיניים של המדינה והבטחנו שעוד נשוב אליו. החרמון דואג להראות נוכחות כבר מרחוק, השליט של ארץ הצפון. בחורפים הוא מקפיד להתגנדר בכתר של שלגים צחורים, בגלל גובהו נראה לפעמים שהוא מתמזג עם השמיים. בתחילת הסתיו עדיין ניכרים עליו סימני הקיץ היבש, מסלולי הסקי עמוסים בצמחי קוצים יבשים ודוקרניים, שההר בטח היה שמח לנער עצמו מהם. פילסנו את דרכנו בצעדים מדודים למעלה על ואדי שקד והגענו לנקודה בה רואים את השכן הקרוב והירוק תמיד, הוא הר דב.     

נוף לעבר הר דב מהחרמון

ירדנו בדרך המתעקלת מהחרמון ועצרנו לארוחת צהריים במסעדת "בית הסמבוסק" בכפר מסעדה. 

המקום מציע את מיטב המטבח הדרוזי; אין ספור סלטים בכל מיני צבעים, זיתים וחמוצים שנמסים בפה, לימונדה טבעית ומתוקה, סמבוסק גדול עם בשר כבש טחון, שיספיק לשני אנשים, וגולת הכותרת: שיפודי פרגית משובחים שהוכנו במידה הנכונה עם ירקות שנחרכו קלות וצ'יפס פריך בצד, כל זה על מצע של חסה טרייה. זו השנה השנייה שאנחנו מגיעים למסעדה זו, לא קורעים את הכיס ומטעינים את עצמנו עד למחרת.

הארוחה במסעדת "בית הסמבוסק" בכפר מסעדה

מי שמחפש נקודת תצפית נהדרת לכיוון עמק הבכא והיישוב הסורי ההרוס קוניטרה, יכול למצוא אותה בהר בנטל. מדובר בהר געש כבוי בצפון מזרח הגולן בגובה של 1,165 מטרים. בהר עצמו סיירנו במוצב הצה"לי הישן ודאגנו להצטלם ליד שושנת כיוונים למקומות אקזוטיים כמו בגדד, דמשק, עמאן ואף וושינגטון הרחוקה. לחובבי האומנות יחכו פסלי פלדה של הפסל יופ דה יונג  ובית קפה חביב שנקרא "קופי ענן", כנראה בגלל העננות שעוטפת לפעמים את התל הגבוה הזה. קולות ירי ופיצוצים מכיוון סוריה דאגו להזכיר שלא רחוק מאיתנו מתנהלת מלחמה. מסתבר שסמוך לביקורנו בהר בנטל נפל פגז קרוב לקיבוץ הסמוך, מרום גולן.     

נוף לעבר סוריה מהר בנטל

 את הביקור הקצר בגולן חתמנו באתר ההנצחה והתצפית "מצפה גולני" המוכר גם כ"תל פאחר". 

האתר נמצא כמעט בקצה הצפוני של "כביש הנפט". זהו כביש משובש המתאים יותר לרכב שטח, אך בו תקבלו את החוויה השלמה של רמת הגולן. לאורך הכביש נתקלנו בשועל ובצבאים, משמאל לנו נשקף כל עמק החולה. השדות הצהובים-חומים מסביב וההרים באופק לקחו אותנו לרגע לערבות של מדינה אחרת.  

תל פאחר היה עד תחילת יוני 1967 מוצב סורי מטיל אימה על היישובים הישראליים מתחתיו, נקודת הפגזה יעילה וקטלנית על העמק. חיילי חטיבת גולני בסיוע כוחות שיריון כבשו אותו לאחר קרב קשה ב-9 ביוני אותה שנה ומאז הוא מהווה אתר הנצחה ומצפה על עמק החולה. השמש שקעה ממול בהרי נפתלי והשמיים נצבעו בגוונים עדינים של ורוד וכתום. הגיע זמננו לנסוע לקיבוץ דפנה, נקודת העצירה שלנו לליל הטיול.     

נוף מתל פאחר לעבר עמק החולה

נמצאים באצבע הגליל ומחפשים לאן לצאת בערב? מומלץ להגיע לפאב "הפטרייה" בקיבוץ דן, ברי המזל ביניכם יזכו לכרטיס לא יקר יחסית להופעה בפאב, וגם אם לא, לפחות תשבו במקום מיוחד באווירה טובה.   
ביום השני השכמנו לארוחת בוקר פשוטה אך משביעה, והגענו לאתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים שנמצא סמוך למושב שאר ישוב. האתר נמצא במקום ההתרסקות של אחד ממסוקי היסעור, אחד האירועים הטראומטיים בתולדות המדינה שהתרחש ב-4 בפברואר 1997. האתר למעשה מחולק לשניים: אנדרטת אבנים עם שמות שמרוכזות סמוך לנחל דן, ובהמשך, אנדרטה חדשה שעוצבה בצורת מסוק, וסביבה 73 אבנים גדולות, כמספר החללים. כדאי להגיע במקום גם בשעות החשיכה אז האתר מואר בצורה מיוחדת.         

אנדרטת אסון המסוקים

הגליל מלא באתרי מורשת לאומית, ואולי המפורסם שבהם הוא פסל אריה השואג, שנמצא בבית הקברות בין תל-חי לכפר גלעדי. הפסל הוא גם קבר אחים של שמונת חללי תל-חי, ובהם יוסף טרומפלדור, שנפלו על הגנת היישוב בי"א באדר תר"פ, ה-1 במרץ 1920. על שמם גם קרויה קריית שמונה והפסל מופיע בסמל העיר. ברחבת האתר ישנה תצפית יפה ורחבה על צפון עמק החולה בואכה הרי הגולן והחרמון.     

אנדרטת האריה השואג בתל-חי

הצפון התברך באתרי טבע ומים, ואחד מהם הוא מפל התנור הנמצא לא רחוק ממטולה. המפל הוא המשכו של נחל עיון, שתוחם את מטולה ממזרח. המסלול סביב המפל הוא קליל ויכול להתאים גם לאלה שאינם מטיבי לכת. הבצורת של השנים האחרונות נותנת את אותותיה והנחל מיובש משהו והמפל ברבע מכוחו.      

קשת במפל התנור

מהמפל המשכנו למטולה, היישוב הצפוני ביותר במדינת ישראל. סיפורה החל ב-1896 כאשר הוקמה על-ידי 59 משפחות בחסות כספית של חברת יק"א והברון רוטשילד. שנים רבות היא הייתה ישוב מבודד, אך מיקומה האסטרטגי העניק בהמשך למדינת ישראל את צפון אצבע הגליל. בתיה הישנים נמצאים ברחוב הראשונים, שם תוכלו לראות מבנים צנועים אדומי גגות שיחזירו אתכם לסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20.  

אחד המקומות המיוחדים ביישוב הוא רחוב הבלוע שנמצא סמוך לגדר הגבול עם לבנון, "הגדר הטובה".

תצפית מרח' הבלוע במטולה על דרום לבנון

בקצה הרחוב תוכלו להיות במרחק נגיעה מארץ הארזים ולראות את הכביש הלבנוני המקביל ליישוב ואת הכפרים מעבר לגבול. התנועה בכביש הייתה ערה ואף ראינו סיור של שני רכבי או"ם לבנים שעצרו לא רחוק מקו הראייה שלנו.  קחו בחשבון שהמסעדות במטולה לא זולות כלל, התפריטים אומנם איכותיים והמחיר בהתאם. לאחר בדיקה של מסעדה אחרת, יקרה מאוד יש לציין, אכלנו במסעדת "בית שלום" הצמודה למלון בוטיק בעל אותו שם. הזמנו המבורגר שהיה בסדר, אך הצ'יפס איכזב כי הוכן ככל הנראה משמן ממוחזר. שאר המנות היו יקרות מאוד אז ויתרנו עליהן מראש. קינחנו עם כוס קפה והמשכנו הלאה. 

הנקודה האחרונה במסע הייתה מנרה, קיבוץ הנמצא ברכס רמים שבהרי נפתלי בגובה של 888 מטרים מעל קריית שמונה. לצוק תוכלו להגיע ברכבל או ברכב בכביש לכיוון היישובים מרגליות או יפתח. צוק מנרה הוא נקודת תצפית נפלאה על כל עמק החולה, האגמון המפורסם שנמצא בדרום העמק וההרים הנישאים ממול. יישובי העמק יוגשו לכם על כף היד ותוכלו לראות אותם ממעוף הציפור. כשתגיעו לקיבוץ ותסתכלו לכיוון מזרח, תוכלו לראות את הכפרים הלבנוניים Houla ו- Qalaat Debba. חדי העין יבחינו בדגלי לבנון על מגדלים שונים. במנרה התחלנו להיפרד מהצפון, החשיכה החלה לעטוף את ההרים וזה היה הסימן לחזור הביתה. ארץ הצפון תחכה לנו לביקור הבא, וכולי תקווה שיהיה בהקדם. 

עם החברים בצוק מנרה על רקע עמק החולה

קרדיט כל התמונות: דוד בקר

מה המילואימניק רוצה?

מה זה להיות מילואימניק מבחינתי? 

להתייצב באופן עצמאי לצו 8, לאחד המבצעים האחרונים בעזה, בלי לקבל את הודעת החייגן המפורסמת. למה? כי החברים שלי שם. ככה זה אצלנו. אם קוראים, אז כולם באים. אין מספיק ציוד אישי, ואפילו נעליים לכולם? אין מספיק תחמושת לטנקים? אין אימון לפני לחימה? נסתדר איכשהו, נאלתר, נמשיך את המסורת האדירה של להציל את המדינה – הצבא הרי לא יכול בלעדינו. 

להיות מילואימניק בשבילי זה לפספס תקופות שלמות של מבחנים, ולהשלים אותם במחיר של פגיעה בממוצע בציונים לתואר. הרי צריכים ללמוד בשטח, באוהל, בין התרגילים באימון, על חשבון שעות השינה היקרות, עם הפנס על הראש באמצע שמירה במדבר, כי רק אז באמת שקט. זה לוותר על הצעות עבודה כאלה ואחרות, כי הראיון נופל בדיוק על הימים של ההתייצבות. תמיד חסרים אנשים, ומי בדיוק יחליף אותי בצוות האורגני בטנק? ושהשאלה "כמה ימים בשנה אתה עושה מילואים" לא תעלה בראיון ולא תהווה מכשול לקבלה לעבודה.

בכל שנה דואגים לציין את יום ההוקרה לחיילי המילואים. אבל מה קורה עם המילואימניקים? 
הנה סיפור קטן להמחשת המצב: פעם היה יער גדול, בתוך שמורת טבע, עם עצים רבים, שעמדו זקופים וגאים ותפקידם היה להגן על תושביו. העצים האלה שרדו כל מזג אוויר, הדפו כל איום על היער ומילאו בנאמנות אין קץ את משימתם. כל עציץ קטן רצה להיות עץ כזה. היה לו למה לשאוף, כי הם היו האליטה של השמורה והתייחסו אליהם בהתאם. אלא שבשנים האחרונות מנהלי השמורה החליטו שיש יותר מדי עצי שמירה וטענו שהיער יסתדר גם עם פחות, הרי הזמנים והאיומים על השמורה משתנים. חלק גדול מהעצים נגזמו, ואלה שהושארו קיבלו פחות מים כי הם הרי חזקים ולא יישברו מהר.
זהו מצב המשרתים במילואים נכון לעכשיו.  

המילואימניק המתמיד משרת כחודש בשנה, ויש כאלה שאף יותר. לא זכור לי מתי לאחרונה שאל מישהו את הנושאים בנטל מה הם רוצים או מה חסר להם? התשובה היא יחס נאות. המילואימניק הממוצע מצפה שידאגו לו לכשירות מקצועית ומבצעית, שיאפשרו לו להשלים את הפערים בלימודים, שיעניקו לו קדימוּת בקבלה למקומות עבודה, ולכל הפחות שלא יפטרו אותו עקב היעדרותו כשהוא נקרא לשרת. 

לא הכל רע, אי־אפשר להתעלם ממה שכן נעשה לטובתנו: חוק המילואים מ־2008 והתוספות לו הם צעדים בכיוון הנכון, ואנחנו מברכים עליהם. רק חבל שלוקח המון זמן להשיג כל דבר קטן. הרי אלה דברים פשוטים: מדוע הם לא מובנים מאליו כמו ההתייצבות של המילואימניקים? ימי הוקרה, עם כל הכבוד, לא משנים את ההוויה. רוצים להוקיר אותנו? תנו לנו להתייצב למילואים בראש שקט, תראו שבאמת אכפת לכם מאיתנו. אנחנו כבר נעשה את העבודה, כמו תמיד.    

בעוד מילואים בצאלים

מחזור מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים היא ככל הנראה האירוע הטראומטי הגדול ביותר בתולדות מלכות ישראל שהוקמה מחדש בתש"ח. קו השבר בין ישראל הצעירה והתמימה, זו שמעריצה את מנהיגיה ואלופיה, לבין המדינה החבולה והמוכה שהתבגרה תוך שבועיים, מהשיכרון של 1967 לתחושת החידלון של 1973, הארץ שינתה את פניה. 

אחרי חודש יוני הגדול האופוריה זרמה כמים, אלבומי הניצחון היו לרבי מכר היסטריים, והגנרל שעינו האחת פקוחה תמיד (כך האמינו) חיכה לטלפון מהערבים ונשבע אמונים לשארם, היא אופירה שנמצאת בואכה מפרץ שלמה.

השקט והשלום המיוחלים לא הגיעו. חודשים ספורים לאחר מכן החלה מלחמת ההתשה שהסתיימה כעבור שלוש שנים ללא הכרעה. הופיע הקדימון הראשון למלחמת יוה"כ- המצרים קידמו את סוללות הנ"מ הקטלניות לאזור תעלת סואץ בחסות הסכם הפסקת האש באוגוסט 1970, והנורות האדומות טרם נדלקו. היה נוח להיאחז בקונספציה המפורסמת: המצרים עדיין לא בנו יכולת אווירית התקפית יעילה, התעלה היא מחסום בלתי עביר ולכן לא יפתחו בפעולות איבה, הסורים לא יתקפו לבד, לכן הסבירות למלחמה, נמוכה. עוד ידובר רבות בביטוי האומלל הזה, כאות קלון ליוהרה.

בכל שנה, במיוחד בתאריכים עגולים נוהגים אצלנו לחזור לימים הקשים ההם, ולשפוט מנקודת ראות בת זמננו את תהליכי קבלת ההחלטות טרם המלחמה. עולות שאלות נוקבות, אבל אין מי שיענה. המשיבים הפוטנציאליים ברובם כבר אינם בין החיים. האשמה המרכזית היא כלפי ראשת הממשלה גולדה מאיר, שלא השכילה לנצל את ההזדמנות המדינית ולחתום על הסכם שלום עם המצרים, ובכך לחסוך את הקורבנות המיותרים. ככל שמתפרסמות העדויות, שטרם נחשפו עד כה, מגלים עד כמה הטענה הזאת היא לכל הפחות לא הוגנת ולכל היותר מהולה באג'נדה פוליטית. הנשיא המצרי סאדאת דרש נסיגה מוחלטת לקווים טרם מלחמת ששת הימים ולהקמת מדינה פלסטינית. אף מנהיג ישראלי לא היה מסכים לתנאים משפילים כאלה, ואין שום סיבה שמדינה שניצחה במלחמת מגן, תוותר על כל הנכסים הטריטוריאליים והאסטרטגיים שלה.     

שאלות שעולות תדיר ועלו בוועדת אגרנט שחקרה את האירועים שהביאו לפתיחת במלחמה: למה לא הייתה מכה מקדימה ולמה התמהמהו עם גיוס המילואים? 

התשובה פשוטה להכאיב: מבחירה. גולדה מאיר ומשה דיין קיבלו מידע מודיעיני על הכוונות ההתקפיות של מצרים וסוריה מספיק זמן מראש על מנת לשחזר את 'תקופת ההמתנה' של מאי-יוני 1967 ולבצע "מבצע מוקד" נוסף. מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר דרש מישראל שלא לתקוף, על מנת שישראל לא תיתפס כצד התוקפן פעם נוספת. הוא היתנה זאת באספקת תחמושת לישראל ואף איים כי אם ישראל תתקוף, ארה"ב תבחן את יחסיה עימה. גם 'הרכבת האווירית' עם הציוד האמריקני עוכבה בכוונה, על מנת להחליש את ישראל, אך לא לגרום לה לתבוסה. מאחורי כוונותיו של קיסינג'ר עמד ככל הנראה האינטרס לבצע פריצת דרך במשא ומתן המדיני; הוא הודה בכך בעצמו, וההיסטוריה מראה שהצליח. ממשלת ישראל לא יכלה לסכן את עצמה באיבוד בעלת הברית הגדולה שלה. ארה"ב הצליחה גם לשחרר את מצרים מההשפעה הסובייטית, ולשווק לה אמצעי לחימה אמריקניים בהמשך. 

הנשיא סאדאת רצה במלחמה ותכנן אותה זמן רב. הוא ידע שאם לא יחזק ויחדש את צבאו המוכה מ-1967 ולא יחזיק בקלף ההפתעה, לא יהיה לו כל סיכוי להחזיר את חצי האי סיני רק במסגרת משא ומתן מדיני.

סאדאת אימץ את האמירה המפורסמת של האסטרטג הפרוסי פון קלאוזוויץ: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הצבא המצרי צריך להיות שווה בכוחו או אף חזק יותר מהצבא הישראלי.

במטכ"ל המצרי תכננו פעולה מוגבלת של כיבוש רצועה קטנה יחסית ממזרח לתעלה ברוחב של כ-10 ק"מ. הם ידעו שלא יכריעו את צה"ל, אבל עצם השבת הכבוד הלאומי, ניצול גורם ההפתעה וערעור הביטחון המופרז של ישראל, הספיקו כדי להשיג את מטרות המלחמה. בגלל זה יום פרוץ המלחמה, ה-6 באוקטובר הוא יום חג במצרים. מבחינתם הם ניצחו, גם אם תוך שבועיים צה"ל התעשת והתייצב 101 ק"מ מקהיר. במהלך פחות מעשור קיבלה מצרים חזרה את חצי האי סיני עד הסנטימטר האחרון. 

44 שנים אחרי, מלחמת יוה"כ נתפסת כתבוסה ישראלית. פצע פתוח שכנראה לא יגליד עד לפטירתו של הלוחם האחרון מסתיו 1973. זעקות המעוזים המכותרים בתעלה, הטנקיסטים של חטיבות 7 ו-188 שנשטפו בגלי הצבא הסורי ברמת הגולן, המטוסים הרבים שהופלו, התמונות של הפצועים, השבויים וכלי הלחימה השרופים. מעטות המדינות שהצליחו להיחלץ ממצב קשה ביותר במערכה המודרנית - לחימה בשתי חזיתות במקביל, בנחיתות מספרית והשגת הכרעה ברורה. 

הטענה שלי, ושל חוקרים אחרים היא דווקא אחרת. לאור נקודת הפתיחה הנוראית, הסיום של המלחמה ראוי להיתפס כניצחון גדול, אחד משלושת הגדולים בתולדות המדינה. ב-1948 ניצחנו את כל צבאות ערב והובטח קיומנו, ב-1967 ניצחנו והורחב משמעותית שיטחנו עם גבולות בני הגנה ועומק אסטרטגי, ב-1973, בזכות אותם גבולות, הרחקנו את הלחימה מהעורף הישראלי, והוכחנו לערבים סופית שהם לא יוכלו לנצח אותנו בשדה הקרב.     

מלחמת יום הכיפורים צריכה להיזכר כמופת של גבורה ונחישות, כי לא אלמן ישראל. אנחנו צריכים להתגאות בלוחמי דור 1973, אחינו גיבורי התהילה. לצד זה, אסור כמובן לשכוח את הלקחים של כיבוד האויב, ה'איפכא מסתברא' שכה נחוץ לכל הערכה מודיעינית, והביקורת המתמדת על צמרת המדינה, כדי לוודא שהפתעה כזאת לא תחזור. 

במחזור יום הכיפורים מופיע משפט שמסמל אולי יותר מכל את המלחמה ההיא: נֹטֶה צָפוֹן עַל-תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל-בְּלִימָה. 

אריאל שרון, חיים בר-לב ומשה דיין במהלך מלחמת יום-כיפור (צילום: יוסי גרינברג, לע"מ)