מחזור מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים היא ככל הנראה האירוע הטראומטי הגדול ביותר בתולדות מלכות ישראל שהוקמה מחדש בתש"ח. קו השבר בין ישראל הצעירה והתמימה, זו שמעריצה את מנהיגיה ואלופיה, לבין המדינה החבולה והמוכה שהתבגרה תוך שבועיים, מהשיכרון של 1967 לתחושת החידלון של 1973, הארץ שינתה את פניה. 

אחרי חודש יוני הגדול האופוריה זרמה כמים, אלבומי הניצחון היו לרבי מכר היסטריים, והגנרל שעינו האחת פקוחה תמיד (כך האמינו) חיכה לטלפון מהערבים ונשבע אמונים לשארם, היא אופירה שנמצאת בואכה מפרץ שלמה.

השקט והשלום המיוחלים לא הגיעו. חודשים ספורים לאחר מכן החלה מלחמת ההתשה שהסתיימה כעבור שלוש שנים ללא הכרעה. הופיע הקדימון הראשון למלחמת יוה"כ- המצרים קידמו את סוללות הנ"מ הקטלניות לאזור תעלת סואץ בחסות הסכם הפסקת האש באוגוסט 1970, והנורות האדומות טרם נדלקו. היה נוח להיאחז בקונספציה המפורסמת: המצרים עדיין לא בנו יכולת אווירית התקפית יעילה, התעלה היא מחסום בלתי עביר ולכן לא יפתחו בפעולות איבה, הסורים לא יתקפו לבד, לכן הסבירות למלחמה, נמוכה. עוד ידובר רבות בביטוי האומלל הזה, כאות קלון ליוהרה.

בכל שנה, במיוחד בתאריכים עגולים נוהגים אצלנו לחזור לימים הקשים ההם, ולשפוט מנקודת ראות בת זמננו את תהליכי קבלת ההחלטות טרם המלחמה. עולות שאלות נוקבות, אבל אין מי שיענה. המשיבים הפוטנציאליים ברובם כבר אינם בין החיים. האשמה המרכזית היא כלפי ראשת הממשלה גולדה מאיר, שלא השכילה לנצל את ההזדמנות המדינית ולחתום על הסכם שלום עם המצרים, ובכך לחסוך את הקורבנות המיותרים. ככל שמתפרסמות העדויות, שטרם נחשפו עד כה, מגלים עד כמה הטענה הזאת היא לכל הפחות לא הוגנת ולכל היותר מהולה באג'נדה פוליטית. הנשיא המצרי סאדאת דרש נסיגה מוחלטת לקווים טרם מלחמת ששת הימים ולהקמת מדינה פלסטינית. אף מנהיג ישראלי לא היה מסכים לתנאים משפילים כאלה, ואין שום סיבה שמדינה שניצחה במלחמת מגן, תוותר על כל הנכסים הטריטוריאליים והאסטרטגיים שלה.     

שאלות שעולות תדיר ועלו בוועדת אגרנט שחקרה את האירועים שהביאו לפתיחת במלחמה: למה לא הייתה מכה מקדימה ולמה התמהמהו עם גיוס המילואים? 

התשובה פשוטה להכאיב: מבחירה. גולדה מאיר ומשה דיין קיבלו מידע מודיעיני על הכוונות ההתקפיות של מצרים וסוריה מספיק זמן מראש על מנת לשחזר את 'תקופת ההמתנה' של מאי-יוני 1967 ולבצע "מבצע מוקד" נוסף. מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר דרש מישראל שלא לתקוף, על מנת שישראל לא תיתפס כצד התוקפן פעם נוספת. הוא היתנה זאת באספקת תחמושת לישראל ואף איים כי אם ישראל תתקוף, ארה"ב תבחן את יחסיה עימה. גם 'הרכבת האווירית' עם הציוד האמריקני עוכבה בכוונה, על מנת להחליש את ישראל, אך לא לגרום לה לתבוסה. מאחורי כוונותיו של קיסינג'ר עמד ככל הנראה האינטרס לבצע פריצת דרך במשא ומתן המדיני; הוא הודה בכך בעצמו, וההיסטוריה מראה שהצליח. ממשלת ישראל לא יכלה לסכן את עצמה באיבוד בעלת הברית הגדולה שלה. ארה"ב הצליחה גם לשחרר את מצרים מההשפעה הסובייטית, ולשווק לה אמצעי לחימה אמריקניים בהמשך. 

הנשיא סאדאת רצה במלחמה ותכנן אותה זמן רב. הוא ידע שאם לא יחזק ויחדש את צבאו המוכה מ-1967 ולא יחזיק בקלף ההפתעה, לא יהיה לו כל סיכוי להחזיר את חצי האי סיני רק במסגרת משא ומתן מדיני.

סאדאת אימץ את האמירה המפורסמת של האסטרטג הפרוסי פון קלאוזוויץ: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הצבא המצרי צריך להיות שווה בכוחו או אף חזק יותר מהצבא הישראלי.

במטכ"ל המצרי תכננו פעולה מוגבלת של כיבוש רצועה קטנה יחסית ממזרח לתעלה ברוחב של כ-10 ק"מ. הם ידעו שלא יכריעו את צה"ל, אבל עצם השבת הכבוד הלאומי, ניצול גורם ההפתעה וערעור הביטחון המופרז של ישראל, הספיקו כדי להשיג את מטרות המלחמה. בגלל זה יום פרוץ המלחמה, ה-6 באוקטובר הוא יום חג במצרים. מבחינתם הם ניצחו, גם אם תוך שבועיים צה"ל התעשת והתייצב 101 ק"מ מקהיר. במהלך פחות מעשור קיבלה מצרים חזרה את חצי האי סיני עד הסנטימטר האחרון. 

44 שנים אחרי, מלחמת יוה"כ נתפסת כתבוסה ישראלית. פצע פתוח שכנראה לא יגליד עד לפטירתו של הלוחם האחרון מסתיו 1973. זעקות המעוזים המכותרים בתעלה, הטנקיסטים של חטיבות 7 ו-188 שנשטפו בגלי הצבא הסורי ברמת הגולן, המטוסים הרבים שהופלו, התמונות של הפצועים, השבויים וכלי הלחימה השרופים. מעטות המדינות שהצליחו להיחלץ ממצב קשה ביותר במערכה המודרנית - לחימה בשתי חזיתות במקביל, בנחיתות מספרית והשגת הכרעה ברורה. 

הטענה שלי, ושל חוקרים אחרים היא דווקא אחרת. לאור נקודת הפתיחה הנוראית, הסיום של המלחמה ראוי להיתפס כניצחון גדול, אחד משלושת הגדולים בתולדות המדינה. ב-1948 ניצחנו את כל צבאות ערב והובטח קיומנו, ב-1967 ניצחנו והורחב משמעותית שיטחנו עם גבולות בני הגנה ועומק אסטרטגי, ב-1973, בזכות אותם גבולות, הרחקנו את הלחימה מהעורף הישראלי, והוכחנו לערבים סופית שהם לא יוכלו לנצח אותנו בשדה הקרב.     

מלחמת יום הכיפורים צריכה להיזכר כמופת של גבורה ונחישות, כי לא אלמן ישראל. אנחנו צריכים להתגאות בלוחמי דור 1973, אחינו גיבורי התהילה. לצד זה, אסור כמובן לשכוח את הלקחים של כיבוד האויב, ה'איפכא מסתברא' שכה נחוץ לכל הערכה מודיעינית, והביקורת המתמדת על צמרת המדינה, כדי לוודא שהפתעה כזאת לא תחזור. 

במחזור יום הכיפורים מופיע משפט שמסמל אולי יותר מכל את המלחמה ההיא: נֹטֶה צָפוֹן עַל-תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל-בְּלִימָה. 

אריאל שרון, חיים בר-לב ומשה דיין במהלך מלחמת יום-כיפור (צילום: יוסי גרינברג, לע"מ)