?Do you want to know a secret
אחת מקרני האור שחדרו דרך מסך הברזל ופירקו בסופו של דבר את האימפריה הסובייטית הייתה פשוטה להפליא; הכמיהה למוזיקה של ארבעה בחורים בריטים ממעמד הביניים שכבשו את העולם, וגרמו למהפכה תרבותית שרלוונטית עד היום.
דוד שלי השיג בדרך לא דרך שני תקליטים של הביטלס; הראשון היה אוסף בלאדות והשני "אבי רואד", התקליט ההוא עם מעבר החצייה הלונדוני. התקליטים הועברו לקסטה והמוזיקה נשמעה כאילו מנגנים אותה בתוך צינור, אך גם זה לא עצר מבעדה לכבוש את אוזניי הקטנות עת הייתי ילד בן חמש או שש. הביטלס היו המוזיקה הראשונה ששמעתי בחיים, ופס הקול שלהם. שנים השמעתי שוב ושוב את הקסטה הזאת. האיכות הלכה ופחתה, הצלילים כבדו, אך הקסם שלהם ישאר לנצח.
בהמשך הגיעו האלבומים, בפורמט פלסטי של תקליטור. בחטיבת הביניים הכרתי חבר שהיה והינו מעריץ גדול של הביטלס והוא חשף בפניי עוד מהמוזיקה שלהם. אבא שלו היה תקליטן ולכן היה להם בבית את כל האלבומים של הרביעייה. הוא דאג לצרוב לי אוספים של שירים וחלקי אלבומים. לפעמים השלם גדול מסך חלקיו והתחלתי להשיג את האלבומים המקוריים, המתנה האולטימטיבית עבורי בחגים וימי הולדת.
כל אלבום היה מבחינתי גילוי של עולם מוזיקלי חדש, וכל אחד מהם סימל תקופה; מוזיקת רקע בטיולים, פריטות ראשונות על הגיטרה, המעבר בין בית הספר לצבא, האהבות הראשונות. אפשר להגיד שגדלתי עם ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו כאילו אין ביננו פער גילאים של כארבעים שנה. המוזיקה המוקלטת הינה קפסולת זמן.
With The Beatles
הביטלס, המוכרים בארץ כ-"החיפושיות" או "חיפושיות הקצב" פעלו בסך הכל 8 שנים, רשמית מ-1962 ועד 1970; תקופה קצרה מאוד ביחס ללהקות מפורסמות אחרות כמו הרולינגס סטונס הקשישים שכבר יותר מחמישים שנה מרעידים את הבמות. הסיפור מתחיל ביולי 1957 כאשר ג'ון לנון ופול מקרטני הצעירים נפגשו בהופעה של ה"קוורימן", להקתו של לנון דאז. לנון התרשם מהנגינה על הגיטרה של שותפו לימים לכתיבת השירים. מקרטני הביא את את הנער ג'ורג' האריסון כגיטריסט מוביל. שני החברים הנוספים בתקופה טרם התהילה היו סטיוארט סאטקליף, חבר טוב של לנון שלא ידע לנגן על גיטרה, והמתופף פיט בסט. הלהקה נוהלה על ידי אלן ויליאמס שארגן הופעות במועדונים שונים בהמבורג ובליברפול.
המצטרף האחרון היה רינגו סטאר (ריצ'ארד סטארקי), כתחליף למתופף פיט בסט שלא הרשים את המפיק המוזיקלי האגדי ג'ורג' מרטין, שלקח את הביטלס תחת חסותו והבין את הפוטנציאל של רוח הנעורים של הרביעייה הליברפולית. הם היו ילדי מלחמת העולם השנייה ונולדו בין השנים 1943-1940, דור ה"בייבי בום", הדור שקיוה שהגיע הקץ למלחמות ומתחילה תקופה של תקווה ואופטימיות.
הם הגיעו בדיוק בזמן ובתזמון מושלם; שנות השישים הסוערות של ילדי הפרחים, פריצת גבולות התודעה בעזרת סמים קלים וקשים יותר, המאבק לשיוויון זכויות של מיעוטים והמחאה האנטי-מלחמתית נגד המעורבות השנויה במחלוקת של הצבא האמריקני בוייטנאם. הביטלס אפילו לא שיערו תחילה איזה משקל יהיה להם באותן השנים.
It's been a hard day's night..
הסינגל (תקליטון עם שני שירים) הראשון יצא לאור באוקטובר 1962 והתקבל בהתלהבות בעיקר בבסיס האם של הלהקה - העיר ליברפול. היצירה שפרצה את הגבולות העירוניים הייתה האלבום הראשון Please Please me שהוקלט בתוך פחות מיום; האלבום היה דריסת רגל של הביטלס במוזיקה הפופולרית הבריטית ושידר את הרעננות והרעב להצלחה של הלהקה הצעירה.
השירים She Loves You ו- I Want to Hold Your Hand יחד עם ההופעות הראשונות בטוויזיה הביאו להיסטריה בקרב המעריצים (בעיקר המעריצות) הצעירים, תופעה שכונתה בהמשך כ'ביטלמאניה'. גם מבקרי המוזיקה השמרנים והקשוחים ביותר, שהתעלמו תחילה מהביטלס החלו להשוות את היצירות שלהם למלחינים של מוזיקה קלאסית.
האי הבריטי נהייה קטן מידי עבור החיפושיות והם החלו לכבוש את אירופה, תחילה בשבדיה ולאחר מכן בצרפת ובשאר המדינות. אך היעד הגדול היה ארצות הברית; הפסגה הנחשקת של הרייטינג והכסף הגלובלי. איך עושים זאת? מגיעים להופעה בשתי תכניות אירוח של המגיש הפופולארי אד סאליבן וזוכים ב-73 מיליון צופים.
משם, הדרך הייתה סלולה לאצטדיונים ואולמות מלאים עד אפס מקום. הביטלס היו החלוצי הלהקות הבריטיות שפרצו את הדרך ל'עולם החדש'. שמש הביטלמאניה לא שקעה בשני צידי העולם במשך שלוש שנים.
בכל מקום אליו הלהקה הגיעה חיכו לה אלפי מעריצים נלהבים עד כדי אובדן עשתונות, לגעת בהם היה שווה ערך למגע עם האל בכבודו ובעצמו; האלבומים ושאר המוצרים של הביטלס נמכרו בעשרות מיליונים; נערים וגברים הסתפרו כמוהם; נערות ונשים חלמו על הרגע בו יזכו למפגש אינטימי עם אחד מחברי הלהקה; היה זה הרבה מעבר למוזיקה. בסוף 1964 הביטלס הגיעו לאפיסת כוחות. הם השתתפו בקרוב ל-200 הופעות ברחבי העולם, צילמו סרט ששיקף את רוח התקופה ("לילה של יום מפרך"), הוציאו שני אלבומים עליהם עבדו במשל חודשים, השתתפו בראיונות, קבלות פנים רשמיות ועוד.
Help!
בשנת 1965 החל לנבוט שינוי ביצירה של הביטלס. היו לכך שתי סיבות מרכזיות: הראשונה: ההרגשה שהם לא מבטאים את עצמם בהופעות בגלל כל הרעש של המעריצים; היו מקרים בהם הם עלו להופיע ופשוט עשו את עצמם שרים, לא היה טעם להתאמץ ולבזבז אנרגיה. כדי לא לעשות עוד מאותו הדבר החלו לבצע ניסויים מוזיקליים ולהתמקד יותר בהקלטות באולפן. השנייה: ההשפעה ההולכת והגוברת מזמר הפולק בוב דילן שכתב ושר גם על נושאים מורכבים יותר. דילן גם גילה לביטלס את סם המריחואנה. עבור הלהקה העייפה עישון הסיגריה המגולגלת היה חלק מאסקפיזם שהיא כה חיפשה.
ההשפעה הייתה מיידית ולראשונה הוכנסו רכיבים של מוזיקה קלאסית אותם כבר לא היה ניתן לבצע על הבמה; השיר הנוגה משהו Yesterday של מקרטני לווה ברביעיית כלי מיתר, והשירים Help! ו-You've got to Hide your Love Away של לנון שדיברו על מצוקה אישית והרצון להתבודד, להתרחק ולזעוק לסיוע רגע לפני התהום. לא בדיוק רוח השירים העליזים שהיו עד כה. ג'ורג' האריסון החל להתעניין בתרבות ובצלילי המזרח ואף שילב לראשונה במוזיקה המערבית את צלילי הסיטאר ההודי בשיר Norwegian Wood.
ממשלת הוד מלכותה ניצלה כמובן את גל ההצלחה והחלה לראות בארבעת הבחורים מליברפול כשגרירים שלה ברחבי תבל. ביוני אותה שנה הוענק להם אות מסדר החברים של האימפריה הבריטית, בשל התרומה לייצוא של המדינה. שמועות עיקשות מדברות על כך שהם עישנו מריחואנה לפני שפגשו את המלכה אליזבת בטקס בארמון בקינגהאם. מחווה זו לא עברה בשקט כאשר המעוטרים הוותיקים מחו על הזילות בהוקרה של ארבעה בחורים ממעמד הפועלים של צפון אנגליה שכאמור לא היו גנרלים גיבורים או חלק מהשמנה והסלתה של בריטניה.
Tomorrow Never Knows
קו פרשת המים מבחינת החיפושיות הגיע ב-1966 הסוערת. כל מה שקרה בה היה חסר תקדים ולאו דווקא לטובה.
לקראת ההופעה בפיליפינים הלהקה לא הגיעה לקבלת פנים רשמית עם אשת הנשיא, בגלל חוסר הבנה. הטעות גרמה להתקפות קשות שכללו גם ניסיונות לפגיעה פיזית מצד ציבור מוסת וזועם, הביטלס נאלצו לברוח מהפיליפינים כל עוד נפשם בם. אך זה עדיין לא היה השיא. ראיון של ג'ון לנון לעיתונאית מורין קליב בעיתון ה"איבנינג סטנדרד" בו אמר ש "הנצרות בדרך החוצה. היא תתכווץ ותעלם... היום אנחנו יותר פופולריים מישו", פתח את שערי הגיהנום.
הדרום השמרני והדתי בארה"ב יצא מכליו ונציגיו בתחנות הרדיו והטלוויזיה קראו להחרים את הלהקה, לשרוף את תקליטיה ואף לפגוע בה פיזית בעת מסע ההופעות שתוכנן לקיץ 1966. רבים נענו לקריאות אלה והיה קשה לכבות את הבעירה. לנון נאלץ להתנצל פומבית והמשבר הסתיים, אבל רק לכאורה. היה זה האירוע מבחינת הקש ששבר את גב הגמל. הלהקה מאסה סופית בהופעות, וקיצרה אותן עד כמה שיכלה. ב-29 באוגוסט אותה שנה נראו הביטלס בפעם האחרונה על במה אחת, בהופעה בקנדלסטיק פארק בסן פרינסיסקו. הביטלס הופיעו במהלך שש שנים יותר מ-1,400 פעם.
בריאן אפשטיין, מנהל הלהקה, איבד למעשה את תכלית עבודתו והרלוונטיות שלו כגורם משפיע ירדה בהתאם.
אלבום Revolver שיצא בקיץ 1966 הושפע עמוקות מהמשך המסע לחיפוש עצמי שעברו חברי הלהקה. המסע הזה לווה בין היתר בצריכת סמים קשים יותר, כמו ה-LSD שגורם להזיות. האלבום היה מיוחד בכך שהשתמשו בו בטכניקות הקלטה חדשניות ואיכותיות, ולראשונה בתור סימן לבאות, פול מקרטני 'תפס פיקוד' על היצירה של הלהקה ומיצב את עצמו בתור החיפושית הדומיננטית. בשיר "אלינור רגבי" שלו נגעה הלהקה לראשונה בנושאים של הזדקנות ומוות אחרי הזנחה ובדידות.
ג'ורג' האריסון הצליח סוף כל סוף להכניס שלושה משיריו לרשימה, ואחד מהם, Taxman, אף היה השיר הפותח ועסק בטרוניה לגבי הגבייה המוגזמת של המיסים, כאמירה חברתית נגד ראשי המדינה. האריסון המשיך גם את השימוש בכלי נגינה הודיים בשיר אחר. מכיוונו של ג'ון לנון הייתה פריצה אחרת; השיר Tomorrow Never Knows שהיה השיר הפסיכדלי הראשון של הלהקה, והושפע מ"ספר המתים הטיבטי". השיר הזה מתח עוד יותר את גבולות היצירתיות והאלתור.
Revolver על שלל שיריו וגיוונם הוא ככל הנראה שיא היצירה של הביטלס ואף הוגדר על ידי חלק מהמבקרים בתור האלבום הכי טוב שלהם. את העטיפה אגב עיצב קלאוס פורמן, ידיד ותיק של הלהקה מתקופת ההופעות בהמבורג. הם הבטיחו לו שיעצב עטיפה של אחד האלבומים שלהם כאשר יעלו לגדולה.
..We're Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band
בסתיו 1966 הוקלט, לדעת רבים, התקליטון הטוב ביותר של הביטלס: Penny Lane/ Strawberry Fields Forever. המשותף לשני השירים הוא העיסוק בחוויות ובזכרונות הילדות, לחיוב ולשלילה. "שדות התות" המלנכולי של לנון היה למעשה בית יתומים שנמצא סמוך לבית ילדותו. הכותב רצה להראות את הבדידות, התסכול והדילמות שהיו לו ועדיין ממשיכים ללוות אותו כאדם מבוגר. מקרטני לעומת זאת, לקח את שומעיו לרחוב הראשי של ליברפול והפגיש אותם עם דמויות שונות בצורה קלילה ועליזה. הסינגל הזה המשיך את הפיצול בין שני הכותבים והדגיש עוד יותר את ההבדלים ביניהם. על הפערים האלה כבר לא היה ניתן לגשר.
במקביל, מסוף 1966 בואכה אביב 1967 הוקלט האלבום השמיני - "להקת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" או בקיצור "סרג'נט פפר". היחודיות של האלבום התחילה מהקונספט; הביטלס החליטו להתחפש ללהקה אחרת ולהציג לעולם לא עוד אוסף של שירים שונים, אלא יצירה אחת אומנותית כוללת. האלבום הוא למעשה הופעה של אותה להקת "סרג'נט פפר" כאשר שיר אחד ממשיך את הבא אחריו.
על העטיפה, שהייתה חדשנית ופורצת דרך בזכות עצמה, מופיעים הביטלס בתלבושות ססגוניות ומאחוריהם נמצאים הגיבורים שלהם; מוזיקאים, שחקני קולנוע, אישי ציבור, מדענים, סופרים, מתאגרפים ואף הם עצמם בגרסה המוקדמת שלהם מתחילת העשור. העטיפה והאלבום זכו במספר פרסי גראמי כטובים ביותר.
באלבום הזה יכולות האולפן נלקחו עד הקצה, והיו מודל לחיקוי ללהקות רבות באותה תקופה ואלה שבאו אחריה. מגזין המוזיקה הנחשב "הרולינג סטון" החשיב את האלבום כטוב ביותר בכל הזמנים. סרג'נט פפר הוא אחד מאותות הפתיחה של 'קיץ האהבה' של 1967 ואומץ על ידי ילדי הפרחים כאחד מסמלי הדור שלהם. בתחילת אותו קיץ הביטלס שוב קלעו לרוח הזמן והקליטו את השיר All You Need Is Love. החידוש היה בכך שהשיר נוגן בשידור חי והועבר באמצעות לוויין לפינות רבות בעולם. המילים הפכו להמנון ההמונים ועברו במהרה לשלטים של תנועות המחאה נגד המלחמות. מוזיקת החיפושיות הפכה לסמל תרבות.
'קיץ האהבה' הסתיים בטרגדיה שהשפיעה עמוקות על הלהקה והמוזיקה שלה. בריאן אפשטיין נמצא ללא רוח חיים בביתו ב-27 באוגוסט. הסיבה למותו עדיין שנויה במחלוקת; יש הטוענים כי התאבד בגלל חוסר תכלית לחייו עם סיום מסעי ההופעות, אחרים אומרים שהעניין הוא בכלל כשל בריאותי. בכל אופן, הלהקה הפכה לעדר ללא רועה כי לא היה מי שינהל את העניינים המנהלתיים ופיננסיים ויהיה 'המבוגר האחראי'.
ככל הנראה זה היה תחילת הסוף של הרביעייה. כל אחד החל לפנות לדרכו והמתחים בין החברים החריפו.
בנובמבר 1967 יצאו הסרט והאלבום Magical Mystery Tour. הסרט תיאר מסע פסיכודלי עם דמויות שונות ומשונות באוטובוס שנצבע בצבעים עזים. המבקרים קטלו אותו, הצופים לא נהרו לבתי הקולנוע והצביעו ברגליים על הכשלון הראשון של הביטלס. האלבום דווקא הצליח יותר וכלל מספר שירים מעולים שיצאו בתור סינגלים במהלך השנה או שהיו חלק מפסקול הסרט ובהם; Hello Goodbye בו הופיעו הביטלס עם תלבושות הסרג'נט פפר, ו-The Fool On The Hill שנכתב על אדם שנדחה על ידי החברה בגלל שהוא חושב ומבטא את עצמו אחרת.
While My Guitar Gently Weeps
באביב 1968 עוד הספיקו החיפושיות לבקר בהודו, בעיקר כדי להתרענן מהתקופה העמוסה של הסרג'נט פפר ולקבל השראה לחיים ולמוזיקה מהמהרישי מהש יוגי שגילה לחברים את סודות המדיטציה הטרנסצנדנטלית. השהייה בהודו היוותה השראה לכמה שירים שיופיעו באלבום הבא, אך רק דחתה את המתחים והמריבות בתוך הלהקה.
עם החזרה לאנגליה ולהקלטות נוצר מצב אנומלי: הלהקה התפצלה למעשה לארבע ישויות עצמאיות ששיתפו פעולה ביניהן באופן נקודתי, כנגני אולפן אחד של השני. היו מצבים שכל אחד היה מקליט שירים עם עצמו לבד. כך נוצר 'האלבום הלבן' ששמו הרשמי היה The Beatles. האלבום היה אנטיתזה ל'פפר': עטיפה לבנה כסיד, ואוסף אקלקטי של שירים שנשזר לאלבום כפול.
לא היה ניתן להסתיר עוד את הקרע בלהקה; רינגו המתוסכל ממעמדו בקוורטט הודיע על פרישה ואף עזב לשבועיים תוך שהוא מותיר לפול להשלים את החסר בנגינה על התופים בחלק מהשירים. עם חזרתו, אחרי מאמצי שכנוע רבים מצד שאר החברים, הוא זכה לראשונה לפרסם שיר משל עצמו בסגנון קאנטרי שנקרא Don't Pass My By, הכנר שמנגן ברקע הוא למעשה חסר בית שרינגו מצא ברחוב. היה תקדים נוסף אצל ג'ורג' עם גיוסו של חברו הטוב אריק קלפטון כגיטריסט מוביל בבלדה האלמותית While My Guitar Gently Weeps.
ג'ורג' לא היה מרוצה מהנגינה של עצמו וקלפטון הוסיף נגינת סולו שגיטריסטים רבים הושפעו ממנה. פול הוציא את שיר הרוק הכבד ביותר שהוקלט על ידי הביטלס, יצירה רועשת מאוד בשם Helter Skelter. הוא אפילו לא שיער שזה ייתן השראה לאלימות לפושע והרוצח האמריקני צ'ארלס מנסון.
השירים של ג'ון היו מגוונים ביותר; והמיוחד שבהם לא היה שיר בעצם אלא אוסף של צלילים, רחשים, וקולות שנקרא Revolution 9, היצירה הזאת נעשתה בהשפעה ברורה של בת הזוג החדשה של ג'ון - אומנית האוונגרד היפנית יוקו אונו. כניסתה של אונו לחייו של לנון הרחיקה אותו מהלהקה, מה שהוביל לטינה כלפיה, במיוחד של פול שאיבד את חברו הטוב משכבר הימים. מעריצים רבים טוענים שיוקו היא זו שגרמה לפירוק הלהקה כי הייתה לחתול השחור שעבר בין חבריה.
הספינה של לנון עזבה את נמל החיפושיות בדרך ליעדים חדשים. מנהיג הלהקה איבד בה עניין ועשה טובה כשהתייצב להקלטות. הפירוק היה כבר שאלה של "מתי?" ולא "האם?". בסרט המצויר "צוללת צהובה" שצולם באותה שנה הביטלס כלל לא טרחו להשתתף.
Let It Be
מקרטני סירב להשלים עם הפירוק הצפוי של הלהקה וגרר את כולם לפרויקט מצולם משותף שיתאר את הליך העבודה על המוזיקה בסביבה סטרילית משהו. בינואר 1969 התייצבו כולם, בדרך כלל בשעות הבוקר המוקדמות והמדכאות וניגנו באולפן מלא באורות צבעוניים. פול נתן לפרויקט את השם היצירתי משהו - Get Back, כשם אחד מהשירים שכתב אז. במהלך הצילומים לא פסקו המריבות כאשר פול התעמת עם ג'ורג' כי לא היה מרוצה מהנגינה שלו. ג'ורג' תועד רוטן ואמר בכעס שאם לא מרוצים ממנו הוא יכול לעזוב לגמרי.
באותם ימים הופיעו הביטלס ביחד בפעם האחרונה בהופעה פומבית. הם עלו לנגן על גג אולפן ההקלטות שלהם בשעת בוקר מוקדמת מבלי להודיע לאיש. אחד השכנים התלונן על רעש והזמין משטרה שהפסיקה את ההופעה המאולתרת. כך חלפה לה תהילת עולם. ההקלטות נמסרו למפיק פיל ספקטור שגיבש אותן לאלבום בשם Let It Be שיצא במאי 1970, מספר חודשים אחרי שהלהקה כבר לא הייתה קיימת.
ג'ון, ג'ורג' ורינגו אהבו את התוצר הסופי, ופול טען כי העיבוד הוא פומפוזי מידי ודרש להחזיר את גרסאות המקור ה"עירומות". דרישתו לא התקבלה. שנים רבות אחר כך, ב-2003, הוא דאג להוציא את גרסת המקור של שירי האלבום. ג'ון וג'ורג' כבר לא היו בין החיים להשמיע קול והאלבום התקבל בחוסר עניין בקרב המעריצים.
Come together right now over me
שירת הברבור של הביטלס נשמעה באביב- קיץ 1969 במהלך ההקלטות לאלבומם האחרון שנקרא Abbey Road, שנקרא על שם הרחוב בו נמצא האולפן שלהם. מבקרי מוזיקה ומעריצים רבים טוענים שדווקא אז, כשהיה ברור שזה הסוף, הביטלס ניגנו ושרו במיטבם. האלבום היה פרויקט נוסף של מקרטני, ודווקא בו חברי הלהקה שמו את החיכוכים והריבים בצד והתנהגו כמקצוענים. באלבום מופיע שירו המוצלח ביותר של האריסון - הבלדה הרומנטית Something, שיר שהוגדר על ידי פרנק סינטרה כשיר האהבה הטוב ביותר בכל הזמנים.
שיר נוסף שלו שזכה לפרסום רב ולאהבת הקהל נקרא Here Come's the Sun שמתאר את ההרגשה השמחה של סוף החורף ותחילת האביב עם השמש המחממת. רינגו זכה לפרסם שיר שני באלבום הלהקה- Octopuse's Garden שמספר בצורה קלילה ונעימה על מסע תת-מימי בגנו של התמנון.
לנון תרם לאלבום את השיר הפותח - Come Together המחוספס, את (I Want You (She's So Heavy הארוך והמונוטוני, Because בעל הלחן הקלאסי בגלל השימוש ב'סונטת אור הירח' של בטהובן שנוגנה בסדר הפוך על ידי יוקו אונו, ועוד מספר שירים שהופיעו בצד השני של התקליט והיו חלק מהמחרוזת.
מקרטני הצליח להפוך סיפור של רוצח סדרתי בשם מקסוול לשיר עם מנגינה שמחה שמנוגדת לחלוטין לתוכן. ב- Oh! Darling יצא פול מגדרו עד כדי שכמעט צרח את השיר, You Never Give Me Your Money שיקף את המחלוקות הכלכליות ואת ענייני ניהול הכספים של הלהקה שלא הוסדרו וגררו בהמשך תביעות הדדיות.
שאר שיריו שולבו במחרוזת שהסתיימה ב- The End, שיר שהיה אמור לסיים את האלבום (ואת הביטלס).
מקרטני רצה לחתום בכל זאת בנימה אופטימית עם השיר Her Majesty בן ה-23 שניות - הקצר ביותר שהקליטה הלהקה. בעטיפה נראית הרביעייה חוצה את מעבר החצייה המפורסם בעולם ברחוב אבי רואד.
זה גם אחד מהפוסטרים שתלויים אצלי בחדר. התמונה הפכה לאייקון תרבותי בפני עצמה ומעבר החצייה לאתר חובה לתיירי הביטלס באנגליה. הקלטת האלבום הסתיימה ב-18 באוגוסט 1969, וכפי שלנון אמר מאוחר יותר באחד הראיונות "החלום נגמר".
ג'ון נרצח ב-1980 ג'ורג' מת מסרטן ב-2001, והלהקה מעולם לא זכתה להתאחד. כנראה שנגזר עליה להישאר לנצח צעירה ורעננה בזכרונות של של המוני מעריציה, ואולי טוב שכך. הייתי בהופעה של פול מקרטני כשהגיע לארץ ב-2008 עבורי זו הייתה סגירת רבע מעגל. חצי ממנו יושלם בשנה הבאה בהופעה של רינגו סטאר. והקסטה, היא תישמר והקסם שלה יעבור לדור הבא.
