כמו החצבים שמתחילים לפרוח והימים המתקצרים שמסמלים את בוא הסתיו, כך גם מציינים בכל שנה את ה"ימים הנוראים" של יום הכיפורים ההוא ב-1973. השנה זה סמלי אף יותר כאשר הגענו ליובל לשלושת השבועות ששינו את מדינת ישראל מכל הבחינות. האימפריה המזרח-תיכונית הקטנה, הגאה והבטוחה בעצמה עד מאוד, ספגה חבטה ממנה היא לא הצליחה להתאושש כנראה עד היום. כפי שאי אפשר למנות את גרגרי החול בסיני ואבני הבזלת ברמת הגולן, כך לא ניתן לכמת את המילים שנכתבו על המלחמה ההיא ב-50 השנים האחרונות.
לוחמי שריון במלחמת יום הכיפורים. צילום: ארכיון משרד הביטחון
נדמה שהכל כבר פורסם ונאמר כבר הכל, בייחוד בשנים האחרונות שבהן ארכיון המדינה שחרר לציבור עוד ועוד מסמכים שהיו מסווגים עד אז, וטוב עשה. חשיפת הדיונים בממשלה, בקבינט ובמטכ"ל מציבה באור השמש את המציאות ותהליכי קבלת ההחלטות דאז. כך מצטמצמת האפשרות לספקולציות ולשכתוב ההיסטוריה בהתאם להשקפתו הפוליטית של הכותב. כמו כל אירוע היסטורי גם כאן אין אמת אחת והמחלוקות רבות.
המחלוקת העיקרית בעינה עומדת: מה גרם למלחמה? יש חוקרים המאשימים חדשות לבקרים את ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין שסירבו לסגת מחצי האי סיני ובכך להגיע להסכם עם מצרים - מה שיצא אל הפועל בהסכם השלום שנחתם שש שנים אחרי המלחמה. הם טוענים כי אילו ההנהגה הישראלית של 1973 הייתה מסכימה לתנאים של 1979-1978 שאותם קיבל ראש הממשלה מנחם בגין, אפשר היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים על שלל השלכותיה הקשות.
משה דיין, גלדה מאיר ודוד אלעזר זמן קצר לאחר המלחמה
לי זה נראה פשטני מדי ומנותק מרוח הימים ההם. קצרה היריעה מלעשות הבחנות בין מאפייני המנהיגים של ישראל בשנות ה-70' והחלוקה הפוליטית בין שמאל לימין של היום לא הייתה רלוונטית אז. המיינסטרים של מחנה השמאל בשנתה ה-25 של המדינה התבטא כמו הימין האידיאולוגי של היום בסוגיות הקשורות לארץ ישראל ולהתיישבות בכל מרחביה, ודווקא מנהיג הימין מאז קום המדינה היה הראשון שביצע פשרה טריטוריאלית ומסירת שטח עצום. הוא יצר תקדים למנהיגים שבאו אחריו.
מנגד, חוקרים אחרים בוחנים סיבות יותר רחבות בהיבטים גיאו-אסטרטגיים. לפיהם, הנשיא המצרי אנואר סאדאת גמר אומר למחות את חרפת התבוסה ב-1967 בדרך מתוחכמת - קידום מדיניות באמצעים אחרים. לאחר מלחמת ששת הימים הבינו מנהיגי ערב סופית כי לא יצליחו להשמיד את מדינת ישראל אבל יוכלו להשיג את השטחים שאבדו להם על ידי התשה והקזת דם מתמשכת של הצד הישראלי, וכך הוא יגיע למערכה האמיתית והגדולה כשהוא מוחלש ומורתע.
אנואר סאדאת (במרכז) עם חברי המטה הכללי המצרי ב-6.10.1973
מלחמת ההתשה שיזם המנהיג המצרי גמאל עבדול נאצר ב-1970-1967 הייתה הביטוי המזוקק לכך עם האש שהתחדשה באזור תעלת סואץ. במקביל, פעלו ארגוני הטרור שהרכיבו את אש"ף בעיקר באזור בקעת הירדן, רצועת עזה, גבול לבנון ובאירופה. עיקר הלחימה הייתה רחוקה מריכוזי האוכלוסייה הישראלית, מה שחיזק עוד יותר את העמדה שהגבולות החדשים של ישראל טובים לה, או כפי שאמר זאת משה דיין: "עדיפה שארם א-שייח' ללא שלום, על שלום ללא שארם א-שייח'". הוא גם חיכה ל"טלפון מהערבים" לטובת מו"מ לשלום, אך אלה דרשו נסיגה מלאה מכל "שטחי 67'", דרישה שישראל לא יכלה להיענות לה.
לפני כשלוש וחצי שנים נפגשתי עם שלמה הלל, שכיהן כשר המשטרה בממשלת גולדה מאיר והוא סיפר לי על מהלך העניינים מסוף מלחמת ההתשה באוגוסט 1970 ועד פרוץ מלחמת יום הכיפורים. לדבריו, בממשלה הייתה בהחלט מחשבה לתקוף את סוללות הטילים המצריות שהוצבו בקרבת תעלת סואץ זמן קצר לאחר הפסקת האש ולמעשה הפרו אותה, אך גולדה ודיין לא רצו להכעיס את האמריקאים שהשקיעו מאמץ רב לטובת ההסדר בין ירושלים לקהיר. הלל וישראל גלילי, שהיה מקורב לגולדה וחבר ב"מטבחון שלה" דרשו מדיניות תקיפה יותר אך לא נענו.
שלמה הלל
ישראל גלילי ומנחם בגין. צילום: בוריס כרמי
כבר אז מכבש הלחצים האמריקאי השפיע מאוד על החלטות ממשלת ישראל ובמקרים מסוימים ידיה היו קשורות. לפי לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, "המלחמה", שנכתב על ידי איתן הבר, זאב שיף ודני אשר, ב-18 באפריל 1973 נמנה גלילי עם השרים שהציעו לא לדווח למליאת הממשלה על כל החומר שהצטבר על איומי המלחמה ולא לדווח עליו לאמריקאים, פן יראו בסכנת המלחמה הקרובה עילה מספקת ללחוץ על ישראל לבצע ויתורים מדיניים. זה לא עבד כמובן ולוושינגטון היו מספיק אוזניים ופיות שדיווחו להם על הנעשה במזרח התיכון.
ממשלת ישראל וצמרת צבאה הלכו למלחמת יום הכיפורים בעיניים פקוחות, עיקר הנתונים המודיעיניים היו מונחים לפניה. אם לא היה די במה שליקטו אנשי המוסד ואמ"ן במהלך 1973, את החותמת הסופית נתנו המלך חוסיין, שנפגש עם גולדה בסוף ספטמבר, וסוכן המוסד "המלאך", המצרי הבכיר אשרף מרואן, שההתראה שלו פחות מ-24 שעות לפרוץ הקרבות הקפיצה לפעולה את הצמרת הישראלית בבוקרו של ה-6.10. אך זה היה מאוחר מידי, אולי בכוונת מכוון מקהיר.
אשרף מרואן (מימין) עם מפעילו דובי. צילום: המוסד
הטעות הגדולה של הממשלה הייתה אי-גיוס המילואים בהתראה מספיק מוקדמת של לפחות 48 שעות. היו לכך שתי סיבות מרכזיות: גיוס משמעו הכנות ברורות למלחמה והערכת יתר של הכוחות הסדירים והדי דלילים שהיו פרוסים בגבול הגולן ובתעלת סואץ. יחסי הכוחות היו מאוד לרעת ישראל. הסורים והמצרים ידעו שלא יצליחו להתגבר על ישראל באיכות אלא בכמות ולכן הכינו למתקפה נגדה מאסת כוחות. ההימור שלהם על היום הקדוש ביותר לעם היהודי השתלם חלקית. האזעקה שחרכה את השקט של יום כיפור בסביבות השעה 14:00 תפסה חלק נכבד מכוחותינו בבתיהם ובבתי הכנסת וכך היה קל למצוא אותם ולשלוח במהירות לחזיתות. עוד קודם לכן הוכרזה כוננות שהשאירה חיילים בבסיסים בחג.
בצהריי ה-6.10.1973 כ-100 אלף חיילים מצרים חצו את תעלת סואץ ונתקלו בכמה מאות חיילי צה"ל שלא היו ערוכים למגננה. ברמת הגולן שלחו הסורים 60 אלף חיילים ובהם 900 טנקים ומולם ניצבו רק 177 טנקים ישראליים שלא יכלו לעמוד בפרץ. הכוח הסורי היה עם עדיפות כמותית של מעל 7:1 על כוחות צה"ל. תנאי פתיחה דומים הביאו לקריסה של מדינות גדולות יותר אך בזכות עמידה איתנה, גבורה עילאית ולחימה נחושה של כוחותינו הסדירים ותגבורות המילואים שזרמו לצפון ולדרום, נמנע "חורבן הבית השלישי" שממנו כה חשש שר הביטחון דיין, והושג ניצחון צבאי מהגדולים בהיסטוריה המודרנית: צה"ל הגיע למרחק של 40 ק"מ בלבד מדמשק ו-101 ק"מ מקהיר בתוך 19 יום.
מפקד חזית הדרום רא"ל (מיל') חיים בר-לב (מימין) נפגש עם גנרל מצרי בקילומטר ה-101. צילום: דובר צה"ל
הצלחות אלה לא יכולות להקהות את המחיר ששולם: קרוב ל-2,700 הרוגים, למעלה מ-7,000 פצועים, כ-300 שבויים ומאות טנקים, מטוסים ותותחים שהושמדו או נפגעו כך שלא היו שמישים עוד. לצד אלה ישנו מספר לא ידוע של אלפי חיילים שחזרו משדה הקרב עם פוסט טראומה, הלם קרב ודרגות שונות של פגיעה נפשית - מה שקרוי "הפציעות השקופות". הארץ שינתה את פניה לאורכה ולרוחבה. הציבור, שעד אז עוד התבשם מהצלחות הניצחון ב-1967, הפך לספקן ולביקורתי יותר כלפי הממשלה והצבא, שהפסיק להיות פרה קדושה. הגנרלים הורדו מכס האלים וקיבלו יחס של בני אנוש. מצעדי הראווה עם טנקים ותותחים לא התקיימו יותר.
זה בא לידי ביטוי בעולם התרבות, האומנות, התקשורת וכמובן בשתי תנועות פוליטיות בולטות שהוקמו בשנים שאחרי המלחמה - משמאל, "שלום עכשיו" ומימין "גוש אמונים". בעיני הראשונה "השטחים הכבושים" הם נטל מוסרי וביטחוני שיש להיפטר ממנו כי זה בין היתר מה שימנע את המלחמה הבאה. השנייה הבינה שבלי התיישבות יהודית משמעותית ב"שטחים המשוחררים" לא יהיה למדינה אינטרס להחזיק בהם והם יימסרו כמו סיני ויעמדו למסירה כמו רמת הגולן.
מלחמת יום הכיפורים הניעה תהליכים שרלוונטיים גם לימים אלה, במיוחד בעיסוק הציבורי והתקשורתי בכל הנוגע לגרעין האיראני ובתגובה הצבאית אליו. נשמעים קולות שלפיהם ההערכות לאיום הקיומי הזה הינה דומה להכנות או לאי-ההכנות ליום כיפור ההוא. מידע ביטחוני נמצא בכיסו של כמעט כל אחד מאיתנו, אך הלקח העיקרי צריך להיות שייתכן ונופתע שוב, גם אם לא בסדרי הגודל של 1973. בוגרי המלחמה ההיא כבר בעשור השמיני לחייהם, אם לא למעלה מכך. בתקופה שבה ה"ביחד" מעורער, הזכרונות והסיפורים שלהם אינם רק מורשת קרב אדירה אלא גם תזכורת לחשיבות ההירתמות למען משהו גדול יותר מאיתנו.
