"את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו".
- מתוך ההספד של משה דיין על רועי רוטברג ז"ל, רכז הביטחון של נחל עוז, ב-30 באפריל 1956.
חייל צה"ל בחזית הדרום. צילום: גדי קבלו
ה-7.10.2023 ייזכר בתולדות ישראל לדיראון עולם. זהו היום הקשה ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה וייקח שנים, אם בכלל, לעכל את האירועים האלה. "מידע ביטחוני נמצא בכיסו של כמעט כל אחד מאיתנו, אך הלקח העיקרי צריך להיות שייתכן ונופתע שוב, גם אם לא בסדרי הגודל של 1973", כתבתי במאמר שפורסם יום אחד בלבד לפני האסון. טעיתי. הופתענו הרבה יותר והמחיר נורא - אלה סדרי הגודל של יום בפולין של 1943. אני הקטן וחסר ההשפעה, לא הייתי איש הקונספציה לפיה האויבים שלנו מורתעים ואפשר להניח את הנשק ולנוח.
השקט המשכר והמשקר לא הרגיע אותי, אך הוא היה משאת נפשם של רבים מבכירי המדינה והצבא. עיניים להם ולא ראו, אוזניים להם ולא שמעו. היו בהם שהתעלמו במכוון, כאילו הציק להם איזה זבוב טורדני. הרי מה התצפיתנית מבינה? צר עולמה כעולם נמלה. יש את מפקד הגדוד, החטיבה, האוגדה, הפיקוד, ראש אמ"ן, הרמטכ"ל ושאר בכירי מערכת הביטחון שיודעים מה לעשות ואפשר לסמוך עליהם, אבל רק עד ה-7.10 כי לא ידענו עד כמה המצב חמור. קצינים בכירים שהבטיחו בראיונות לתקשורת להשמיד את האויב ולהחזיר את שטחו לתקופת האבן, הותירו לבדן כיתות כוננות ביישובי עוטף עזה ובגבול הצפון.
אני חלק מכ-350 אלף אנשי מילואים שגויסו בצו 8, וזהו גיוס החירום השני שלי. הקודם היה במבצע "עמוד ענן" ב-2012 אז הפלוגה שבה שירתי במילואים הוקפצה לאזור עוטף עזה אך כמו רוב צה"ל לא הופעלה מבצעית. כמו רבים מחבריי לפלוגה, הייתי מאוכזב מההזדמנות שפוספסה להכריע את חמאס. הייתה תקווה מסוימת לכך במבצע "צוק איתן" ב-2014, אולם 51 ימיו הארוכים בוזבזו בדיעבד והמשימה האסטרטגית והכה חשובה הזאת התמסמסה בשל מדיניות כושלת של מקבלי ההחלטות שלנו, שרובם מרכיבים כעת את קבינט המלחמה. אחד מהם, הרמטכ"ל דאז בני גנץ הבטיח בנאומו המפורסם כי "הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה מאוד שנים קדימה". אחרי עוד סבב עם הטרור העזתי הוא הצטער על מילים אלה. חמאס לא באמת הורתע אלא ליקק את הפצעים ונערך לסבב הבא. ההרתעה הייתה הדדית למעשה, כפי שזה קורה עם חיזבאללה בגבול הצפון.
"צעדות השיבה", הפרחת עפיפוני ובלוני התבערה שהחלו בגבול הרצועה מסוף מרץ 2018 טופלו כמו הפרות סדר ביו"ש או במזרח ירושלים. וישראל? היא רק רצתה שקט כמעט בכל מחיר ולכן מיהרה לסיים את הסבבים מהר והתקיפות של מטרות החמאס היו מינוריות, לרוב מוצבי תצפית על הגבול ומטרות לא איכותיות במיוחד. היה ניסיון תמוה להפריד בין החמאס לג'יהאד האיסלאמי ובמבצעים האחרונים התמקד צה"ל בהכאת הארגון השני בגודלו ברצועה, רק כדי לא לעצבן את בעלי הבית האמיתיים שם. אלה חיככו את ידיהם בהנאה ובשנתיים האחרונות הצליחו במידה רבה לתעתע בישראל ולהכין עצמם לקראת מתקפת "מבול אל-אקצא" כפי שכינו אותה. הסחות דעת בצורת התפרעויות ליד הגבול, לחץ להגדלת מספר הפועלים, הכנסת כסף קטארי ומניפולציות נוספות היו כנראה סיפור הכיסוי המוצלח ביותר מאז ההונאה המצרית שהפילה בפח את ישראל ב-1973. ככל שעובר הזמן נחשפים עוד פרטים לגבי היכולות המודיעיניות של חמאס ועד כמה היינו חשופים.
שלטים שהוכנו ברצועת עזה עם כיתוב בעברית לקראת "צעדות השיבה". צילומים: מוחמד אסד
התרגלנו לאיכות חיים גבוהה והיא סימאה את עינינו. בעקבות ההייטק והסאטרט-אפ ניישן, שהביאו אלינו מושגים כמו "צבא קטן וחכם", הזנחנו את הערכים הבסיסיים של קיומנו בארץ הקשוחה הזאת. היינו בטוחים שאף אחד לא יכול עלינו, וכמו אז בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים, הצבא הסדיר הקטן יספיק כדי לזרוק את האויבים שלנו למחילות שלהם. אז סגרו חטיבות טנקים ואגדי ארטילריה במילואים, ואחוז אחד בלבד מכלל האוכלוסייה נשא במילואים על כתפיו השחוקות את ביטחון המדינה. עם הפינוי ההמוני של יישובי הנגב המערבי והצפון נשבר אתוס ציוני נוסף של עמידה איתנה. מבחינת האויב בצפון ובדרום זהו ניצחון מוראלי עצום.
צעד כזה לא ננקט גם בימי מלחמת לבנון השנייה, כאשר יישובי הגליל שנושקים לגבול ספגו הפגזות וירי רקטי כבד. הדרישה של התושבים להרחיק את כוחות החיזבאללה מעבר לנהר הליטאני לגמרי מובנת, לנוכח חוסר האמון בממשלה. שנה אחר שנה, התהדר הצבא בהרתעה שהשיג באוגוסט 2006 אך ברור שלא נשאר ממנה יותר מידי. מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה אמנם נמצא לרוב בבונקר בביירות אבל לוחמי העלית שלו מכוח רדואן נמצאים לעיתים סנטימטרים מגדר הגבול. נכון לכתיבת שורות אלה, לאיש אין פתרון ישים איך להרחיק אותם.
אנשי חיזבאללה מול כוח צה"ל בגבול הצפון. צילום: אי.פי
בזמן שחיילנו מוצבים ונלחמים ברחבי הארץ, ישנה חזית בוערת נוספת שנמצאת מעבר לים. היא מורכבת משני חלקים: הראשון, הלגיטימציה והאשראי הבינלאומי שאנחנו מקבלים מהיושב בבית הלבן. השני, המלחמה על דעת הקהל הבינלאומית שרובה באופן מסורתי היא אנטי-ישראלי. בימים אלה יורדות מסיכות רבות ואנו מגלים מי לנו ומי לצרינו. את מטבע הלשון "או"ם שמום" ביטא שר הביטחון דוד בן גוריון ב-29 במרץ 1955 במהלך דיון שמזכיר במשהו את ימנו. "הזקן" הציע לכבוש את רצועת עזה מידי מצרים בעקבות ריבוי פיגועי הטרור של חוליות הפדאיון - ארגון מחבלים שהקים המודיעין המצרי ברצועה.
רוב חברי הממשלה התנגדו כי חששו מסנקציות כלכליות וצבאיות מצד המעצמות וממלחמה כוללת עם מצרים. הארגון הקיקיוני היושב בבניין זכוכית בניו יורק אכזב מאז פעמים רבות מספור את מדינת היהודים, שמחזיקה בשיא עולמי של גינויים. המזכ"ל הנוכחי אנטוניו גוטרש, כמו קודמיו, ברוב חוצפתו וניתוקו מוביל מדיניות שאי-אפשר לפרש אותה אחרת מלבד תמיכה בחמאס. כך גם ארגוני זכויות האדם השונים של האו"ם, אוסף של חדלי אישים אנטישמים ודו-פרצופיים. אל מול התגובות האוטומטיות של אבירי המוסר הכפול, חובה להזכיר אמירה נוספת של בן גוריון מאותה תקופה ובאותו הקשר: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!".
נכנסנו לחודש השלישי של המלחמה וסופה אינו נראה באופק. מהסיום הטראגי של סוכות עברנו להדליק נרות חנוכה בלב עזה החשוכה, וזה סמלי מאוד. הלוחמים שנמצאים שם, ובהם חבריי לפלוגת השריון במילואים, מחרפים את נפשם למען המולדת כמו המכבים לפני למעלה מ-2000 שנה. הגבורה היא אותה גבורה והערכים הם האור שמופץ עם החנוכיות. ההתגייסות ההמונית לחזית והנתינה רחבת הלב של האזרחים בעורף מוכיחות עד כמה האויבים שלנו טעו לגבינו. לא אומה המורכבת מקורי עכביש אנחנו אלא אריות עם מגן וחרבות ברזל. ה-7 באוקטובר פתח עידן חדש שבו מתוך החורבות של בארי, ניר עוז, כפר עזה, כרם שלום, נחל עוז, כיסופים ואדמות רעים צומחים ישראלים חדשים, מפוכחים ומאוחדים יותר. אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו.
נר ראשון של חנוכה ברצועת עזה. צילום: דו"צ
