"למה אוקראינה רשאית לפרוש מברית המועצות ותושבי קרים לא? כשקוסובו הכריזה על עצמאות, העולם קיבל את זה. למה לרוסים אסור את מה שמותר לאלבנים בקוסובו? במה ייחודי המקרה הזה? בגלל שבקוסובו היו הרוגים רבים? לא מדובר במוסר כפול אלא בציניות". ולדימיר פוטין, מרץ 2014.
 |
| הדגלים של רוסיה ורפובליקת קרים מעל בניין הפרלמנט בסימפרופול. צילום: E Arrott/VOA |
אוקראינה של תחילת המאה ה-21 היא בעיקר מדינה אשר נלחמת על זהותה ונקרעת פעם אחר פעם בין מזרח למערב. היא הייתה אחת מהרפובליקות המרכזיות בבריה"מ וכונתה "שק התבואה" שלה. מבחינה היסטורית לרוסיה יש קשר טבורי אליה בגלל מרכזיות הכנסייה הפרובוסלאבית שקיימת עוד מתקופת הרוס (RUS) של קייב, אימפריה סלאבית מזרח אירופית שהיוותה את הגרעין המייסד לעם הרוסי ולעמים סלאביים נוספים. במהלך ההיסטוריה עברו דרך אוקראינה כובשים רבים ובהם הפולנים והליטאים שהותירו בה את חותמם.
במהלך המאות ה-17 וה-18 התבסס בה השלטון הרוסי שבגלגולים שונים שלט בה עד התפרקות האימפריה הסובייטית ב-1991. גם אחרי קבלת עצמאותה ב-24 באוגוסט באותה שנה, נחשבה אוקראינה כחלק בלתי נפרד ממרחב ההשפעה של רוסיה, מבחינה תרבותית, גאו-פוליטית ואסטרטגית. היא הייתה בין המייסדות של חבר העמים.
שנות ה-90 של המאה הקודמת היו כרוכים בחבלי לידה. המדינה הצעירה התקשתה לעמוד על הרגליים וסבלה מירידה חדה באיכות החיים של אזרחיה. ההתנתקות מעטיני אמא רוסיה פגעו בכלכלה האוקראינית והתמ"ג הגיע לכ-40% מגודלו לפני פירוק ברית המועצות. לקח לה זמן לייצר מנגנוני צמיחה שיביאו פריחה כלכלית והתקרבות למדדים האירופיים. ברם, חוסר המסורת הדמוקרטית נתן בכל זאת את אותותיו: לאוניד קוצ'מה, הנשיא השני כיהן במשך שתי קדנציות ונחשד בשחיתות ובמעורבות בחיסולים של מתנגדים פוליטיים. הוא הגיע לסוף דרכו הפוליטית ב"מהפכה הכתומה" העממית ב-2004, שהעלתה לשלטון את ויקטור יושצ'נקו ויוליה טימושנקו הפרו-מערביים, שתמכו בהצטרפות לאיחוד האירופי ולברית נאט"ו, על חשבון היחסים המסורתיים עם רוסיה. במוסקבה נדלקה נורה אדומה וחשש מוצק מהתקרבות "המערב", האיום הכי גדול שהיא רואה כלפי עצמה.
רוח המהפכה החזיקה ארבע שנים. ב-2010 נבחר ויקטור ינוקוביץ' לנשיאות וסובב את הספינה אחורה, לכיוון רוסיה. השסע החברתי במדינה הלך והחריף - המחוזות ממזרח לנהר הדנייפר היו לרוב בעלי זיקה לרוסיה, המחוזות המערביים - ללאומיות והלאומנות האוקראינית ושאיפה לאינטגרציה עם האיחוד האירופי והמערב.
עין הסערה הייתה בכיכר העצמאות בקייב, המוכרת גם ככיכר מאיידן (מאיידן נזאלז'נוסטי באוקראינית).
בנובמבר 2013 סירב ינוקוביץ' לחתום על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי, מה שהיה משדרג את הכלכלה האוקראינית. הוא רצה להדק את הקשרים הכלכליים עם רוסיה ושאר מדינות חבר העמים. בתגובה, פרצו הפגנות של ארגוני אופוזיציה לאומניים שבמהרה הפכו למהומות ונקראו יברומאיידן (שילוב של אירופה או היורו ומאיידן).
 |
| ההפגנות בכיכר מאיידן בקייב |
ההתנגשויות עם כוחות המשטרה הביאו לעשרות הרוגים ודרישה להתפטרותו של ינוקוביץ', כאחראי על שפיכות הדמים. הלחץ הציבורי הצליח והפרלמנט האוקראיני (הראדה העליונה) הצביע בעד הדחתו ושלילת סמכויותיו. הנשיא האוקראיני הבין כי דמו בראשו ונמלט לרוסיה שהעניקה לו מקלט מדיני. הר הגעש התפרץ והמדינה הידרדרה למלחמת אזרחים עקובה מדם ונראה היה שהיא בדרך לפירוק.
תושבי חצי האי קרים, שברובם הגדול ממוצא רוסי אשר מטבע הדברים מזוהים עם רוסיה, ראו את המצב והתחלחלו. ברחבי המדינה כנופיות אוקראיניות לאומניות פגעו בכל דבר או גורם שלא היה נאמן ללאום האוקראיני והיה חשש אמיתי שהם יבואו "לסגור חשבון" ארוך גם עם תושבי קרים. חצי האי הקטן יחסית הזה סופח לאימפריה הרוסית ב-1783. ניקיטה חרושצ'וב, המנהיג ממוצא אוקראיני של בריה"מ, החליט ב-1954 להעביר אותו מהרפובליקה הסובייטית הרוסית לאוקראינית. הסיבה הרשמית: ציון 300 שנה לאיחוד בין שתי המדינות. ההחלטה הייתה פנים-סובייטית ואף אחד לא חשב שמדינת הענק תתפרק ותושבי קרים ינותקו מרוסיה ב-1991.
המקומיים אף פעם לא חשו זיקה מיוחדת לאוקראינה ומעת לעת דרשו לבטל את החלטת 1954 ולחזור למולדת ההיסטורית. עבור ולדימיר פוטין ורוסיה נוצרה שעת כושר נדירה. מוסקבה לא הצליחה למצוא לאורך שנות ה-90 ועד 2014 למעשה, כל דרך חוקית להחזיר אליה את חצי האי. היא חתמה עם קייב על שורה של הסכמים בינלאומיים בשנים 1991 ו-1997 שאשררו את "השלמות הטריטוריאלית של אוקראינה" וחכרו את הנמלים לשימוש הצי הרוסי בים השחור עד 2017. אוקראינה מצידה צמצמה עד כמה שיכלה את האוטונומיה הפוליטית והאתנית של הרוב הרוסי בקרים מתוך כוונה להכיל את ריבונותה המלאה.
 |
| הפגנת תושבי קרים בקריאה להצטרף לרוסיה. צילום: pozdravimov.ru |
פוטין תכנן את צעדיו בקפדנות ועשה הכל על מנת לטשטש כל מעורבות רשמית של ארצו אצל השכנה הבוערת. אי לכך, בסוף פברואר 2014 הוא החליט לשלוח כוחות מיוחדים של רוסיה, שלא נשאו סימני זיהוי, יחד עם בדלנים פרו-רוסיים מחצי האי, אל מבני ממשלה מרכזיים, בסיסים צבאיים ומתקני תקשורת על מנת להשתלט עליהם. אוקראינה לא הייתה מוכנה לצעד הזה ולכן לא תגברה את כוחותיה בקרים. הרוסים לא נתקלו כמעט בשום התנגדות. עד מהרה שלטה רוסיה בצירים המרכזיים בקרים ובכך מנעה הגעת תגבורות אוקראיניות.
 |
| צילום: FILES |
 |
| הצבא הרוסי בסמפירופול, בירת קרים |
ההוראה של הנשיא הרוסי הייתה פשוטה: "להתחיל את המלאכה בהחזרת קרים לחיקה של רוסיה". ב-27 בפברואר הושלם המהלך הצבאי ובאותו יום מונה סרגיי אקסיונוב, יו"ר מפלגת "האחדות הרוסית" כראש ממשלת הרפובליקה. המינוי הזה לא הוכר כמובן על ידי השלטונות בקייב בטענה כי מדובר בהפרה של החוקה האוקראינית. ב-1 במארס הוא נטל לידיו את כל מוקדי הכוח ופנה לפוטין בבקשת סיוע.
פוטין מצידו אישר במועצת הפדרציה את השימוש הרשמי בכוח הצבאי הרוסי לטובת "נורמליזציה של המצב הפוליטי- חברתי באוקראינה". ב-6 במארס הודיעו השלטונות של הרפובליקה האוטונומית של קרים והעיר סבסטופול על קיום משאל עם בתוך עשרה ימים לכל המאוחר. במשאל צפויות להופיע שתי שאלות: האם אתה בעד הישארות באוקראינה כאוטונומיה או בעד צירוף הרפובליקה כסובייקט בפדרציה הרוסית. הם לא ממש חיכו למשאל עצמו וב-11 במארס אימצו את הצהרת העצמאות, שמטרתה לתת לגיטימציה לתהליך ההצטרפות הקרובה, במסגרת חוקי הפדרציה הרוסית. מאחורי הקלעים, לרוסיה היה חשוב להציג את המהלך לעולם כ"רצון רוב הציבור המתגורר בחצי האי קרים", גם אם התוצאות היו צפויות או ידועות מראש.
 |
| כרזה לקראת משאל העם. "ב-16 במארס אנחנו בוחרים.." |
אוקראינה הכריזה על אי-חוקיותו של משאל העם ופיזורה של ממשלת האוטונומיה של קרים, אך לא היו לה את הכוחות לאכוף זאת. משאל העם התקיים כמתוכנן ב-16 במארס ולאחר סיומו, המארגנים טענו כי 96.77% מהמצביעים הכריעו בעד הצטרפות לרוסיה. בעולם נשמעו טענות על זיופים וכי התושבים לא באמת הצביעו מרצונם החופשי אלא תחת האימה מהרובים הרוסיים.
יום למחרת, בהתבססם על תוצאות המשאל הכריזו השלטונות של קרים על עצמאותו של חצי האי, וכעבור יומיים - ב-18 במארס חתמו בקרמלין נשיא רוסיה ונציגי חצי האי קרים על הסכם סיפוח שהגדיר את מעמדה של קרים כרפובליקה ואת מעמדה של העיר סבסטופול כעיר פדרלית, בדומה למוסקבה וסנט פטרבורג. הרפובליקה הצעירה הוגדרה גם כמחוז פדרלי. לצבא האוקראיני לא נותר אלא לעזוב את חצי האי ב-19 במארס. הצירוף של קרים לרוסיה הושלם בין ה-26 במארס ועד ה-3 באפריל כאשר קרים הפכה גם לחלק מהמחוז הצבאי הדרומי של צבא רוסיה.
 |
| פוטין והמנהיגים של קרים חותמים על הסיפוח. צילום: אי.אף.פי |
ב-11 באפריל אישרה המועצה המחוקקת המקומית חוקה חדשה לקרים בה היא הוגדרה כ"רפובליקה דמוקרטית בפדרציה הרוסית ובלתי ניתנת להפרדה ממנה". פוטין מבחינתו אמר כי "השאלה של קרים נחתמה באופן סופי והרפובליקה הזאת תישאר לנצח כחלק מרוסיה". בתגובה לכך, ב-15 באפריל הכריז הפרלמנט האוקראיני על קרים וסבסטופול כ"שטחים הכבושים באופן זמני" והגדיר את הנוכחות הרוסית שם כלא חוקית. רוסיה ציפתה להכרה עולמית, אך זו לא הגיעה.
רק 6 מדינות בעלות בריתה של רוסיה מכירות בסיפוח, והן: סוריה, אפגניסטן, ניקרגואה, ונצואלה, צפון קוריאה וקובה. המדיניות האוקראינית קיבלה גושפנקא בינלאומית עם ההחלטה 68/262 של העצרת הכללית של האו"ם בדבר "שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה על פי הגבולות הבינלאומיים המוכרים שלה, ואי-תקפותו של משאל העם בקרים משנת 2014". בעד המסמך הצביעו 100 מדינות, 11 התנגדו ו-58 נמנעו. ישראל הייתה בין ה-24 שנעדרו מההצבעה.
השלכות הסיפוח היו קשות עבור רוסיה. מעבר לנזק ליחסים עם אוקראינה, שהורידה על למינימום את היחסים הדיפלומטיים איתה והחריפה את הטון כלפיה, סובלת רוסיה ממשטר סנקציות קפדני שהושת על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי. חברות בינלאומיות רבות הפסיקו את הסחר עם רוסיה והייצוא אליה נפגע משמעותית עד כדי כך שחייב אותה לפתח ולשדרג את התוצר המקומי. ערך הרובל צנח משמעותית והגיע ליחס של דולר אמריקני אחד ליותר מ-70 רובלים. התחיל משבר כלכלי חמור שפגע ועודנו פוגע בכיס של האזרח הרוסי.
מדינות רבות חיפשו אלטרנטיבה לנפט הרוסי, אחד ממקורות הייצוא המשמעותיים של רוסיה. אסקפיזם ידוע של רוסיה הוא ניתוב דעת הקהל לכיוון הלאומי בואכה הלאומני. בתכניות החדשות והאקטואליה בערוצים הממלכתיים של רוסיה הציגו את הסיפוח כצעד טבעי אשר נועד להחזיר את קרים "לנמל הבית". סרטים דוקומנטריים רבים נעשו והדגישו את הקשר ההיסטורי העמוק בין חצי האי למולדת. התעמולה חגגה.
ה-18 במארס מצוין כיום חג בלתי רשמי בכל רחבי רוסיה. אם כי שמעתי גם ביקורת על המהלך, במיוחד לגבי ההשקעה הכספית האסטרונומית בתשתיות קרים (מאות מיליארדי רובל) על חשבון משלם המיסים הרוסי.
חבריי ברוסיה אמרו לי שהנופש שם יקר למדי, במיוחד כשמדובר במקום המרכז כמה אתרי קיט מוכרים עוד מתקופת האימפריה הרוסית. ביקורות אחרות דיברו על הריכוזיות והשחיתות שהגיעו עתה לשם וכי מצטערים על ההצבעה במשאל העם. כואב להם במיוחד הפירוד מ"האחים הסלאביים" באוקראינה ועוד יותר הניתוק בין שתי הכנסיות הפרובוסלאביות. לאחרונה ביקשה הכנסייה האוקראינית לנתק עצמה מהרוסית, מה שעורר זעם רב ברוסיה.
אוקראינה מצידה הכריזה על גט כריתות מרוסיה. כל מה שקשור למורשת רוסית עד לקומוניזם הוצא מחוץ לחוק, שמות של יישובים שונו, מעמדה של השפה הרוסית ירד משמעותית, ההיסטוריה האוקראינית נכתבה מחדש וניתן מקום של כבוד למנהיגים לאומניים שכמה מהם, כמו סטפן בנדרה ורומן שוחביץ', שיתפו פעולה עם הנאצים נגד הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. אוקראינה עדיין נלחמת על שלמותה כאשר ישנם שני מחוזות נוספים השואפים לפרוש ממנה, דונצק ולוגנסק. השאיפה הזאת עלתה עד כה באלפי הרוגים. הפעם רוסיה זהירה יותר ואינה פועלת לסיפוחם אליה. הדוב הרוסי שבע, לפחות בינתיים.
