"איני יכול לכבוש את סיני אך אני יכול להתיש את ישראל"
- נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, 23 ביוני 1969
בעקבות מלחמת ששת הימים נוצרה במזרח התיכון מציאות חדשה מבחינה מדינית וצבאית. ישראל הקטנה שילשה את שטחה, וקווי הפסקת האש המרוחקים ממרכז הארץ המיושב בצפיפות, שינו את מצבה של המדינה באופן מהותי. האיום הביטחוני התרחק עשרות ומאות קילומטרים מ"הבטן הרכה" של ישראל.
הניצחון במלחמה הותיר בידי ישראל קווי הגנה כמעט אידאליים: קו הפסקת האש עם מצרים היה על גדת תעלת סואץ - קו טבעי ונוח להגנה שנתפס כבלתי עביר; הקו עם ירדן היה התוואי הטבעי של נהר הירדן שהמשיך עם חיץ רחב בים המלח; עם סוריה הקו היה בתלי הגולן, ערוץ הרוקאד העמוק בדרום הרמה, וכתף החרמון בצפונה. ישראל זכתה לעומק טריטוריאלי וכושר הספיגה שלה גדל. מדינות ערב המובסות שאפו להחזיר את המצב לקדמותו, או לפי הגדרתן "לחסל את תוצאות התוקפנות הציונית", פשוטה כמשמעה, וייקח כמה זמן שייקח.
ישנם הטוענים כי מלחמת ההתשה החלה למעשה יום למחרת מלחמת ששת הימים, כלומר ב-11 ביוני 1967. החל מתאריך זה מתחילה הזכאות לאות המערכה, שחולק אחרי לחץ הלוחמים והמשפחות השכולות רק בשנת 2003. כך שבזמן שהציבור הישראלי היה מבושם מהניצחון עם מאפיינים של אופוריה שחצנית, סגד לאלופי צה"ל, קנה אלבומי ניצחון ושמע שירים עליזים של הלהקות הצבאיות; החיילים עטורי התהילה לא זכו למנוחה ולנחלה. הרובים לא הפכו לאתים ולמזמרות.
תקריות האש הראשונות בדרום החלו כבר בתחילת יולי 1967 אך האירוע הבולט הראשון בחזית המצרית היה ב-21 באוקטובר כאשר מול חופי פורט סעיד שבקצה הצפוני של התעלה, טובעה המשחתת "אחי אילת" בהתקפת טילים של ספינות מצריות. 47 מאנשי הצוות נספו. בתגובה הפגיז צה"ל את בתי הזיקוק באזור העיר סואץ, שבערה. "ים של להבות אופף את העיר", בישרו בדרמטיות כותרות העיתונים.
הקריאות של ישראל למו"מ לשלום נענו בספטמבר 1967 בשלושת הלאווים בוועידת חרטום: לא למו"מ עם ישראל, לא לפיוס איתה ולא להכרה בה. מדינות ערב החלו בתהליך שיקום צבאותיהן ויזמו תקריות אש לאורך הקווים המרוחקים. במארס 1968 נאצר הציג את תוכנית ארבעת השלבים, שעיקרה: "מה שנלקח בכוח, יוחזר בכוח". במהלך אותה שנה שוקם הצבא המצרי והיה מוכן מבחינת הכשירות המבצעית.
בדיוק שנה לאחר מכן הוא קרא למלחמה הזאת "חארב אל איסתינזאף" - מלחמת הקזת הדם. בישראל ובעולם אומץ המינוח "מלחמת התשה" (War of Attrition). השותפים שלו להקזת הדם הישראלי היו ירדן, לבנון, סוריה ואש"ף. ואכן, עד לקיץ 1968 התחוללה הלחימה בעיקר בגבול עם ירדן, אליה עברו הארגונים הלוחמים הפלשתיניים. יישובי עמק הירדן ובית שאן מצאו עצמם בקו האש הראשון. הם הופגזו בירי מרגמות וקטיושות והותקפו על ידי חוליות מחבלים. דרומה משם, בבקעת הירדן חדרו גם כן מחבלים רבים שנרדפו על ידי לוחמי צה"ל, כך נולדה "ארץ המרדפים". המחבלים ניסו להקים בסיס למלחמת גרילה תחילה ביהודה ושומרון ולאחר מכן בגדה המזרחית של נהר הירדן. זה הוביל את צה"ל למבצע כראמה נגדי מחבלי פת"ח והצבא בממלכה האשמית. המבצע הסתבך בגלל תכנון לקוי. צה"ל ספג 33 הרוגים.
הקרבות הארטילריים שהלכו והסלימו וחדירות כוחות הקומנדו המצריים לגדה המזרחית בתעלה במהלך 1968 חייבו את מפקדי צה"ל לטכס עצה ולמצוא פתרון של התבצרות רצינית. באותה תקופה חיילי צה"ל תפסו מחסה בעמדות ובמקלטים, אך הם לא היו ביצורי קבע אלא כאלה שהוקמו בתנאי שדה ולכן לא עמדו כנגד חדירת הפגזים לתוכם.
ב-31 באוקטובר 1968 בעקבות כמה הפגזות ארטילריות כבדות של המצרים, שגבו 25 חללים, הוחלט לצאת ל"מבצע הלם" - פעולת העומק הראשונה בעומק מצרים במסגרתה פשטו לוחמי סיירת הצנחנים במסוקים על תחנת שנאים, גשר וסכר לאורך הנילוס במרחק של מאות קילומטרים מישראל. הנזקים מפעולות החבלה היו כבדים; הפסקת חשמל ברדיוס רחב מאוד ואף שיבוש האספקה לקהיר. המבצע השיג את מטרותיו והמצרים אכן היו בהלם ובמבוכה רבתי, לפחות לזמן קצר.
הרמטכ"ל חיים בר לב הטיל ב-30 בדצמבר על האלוף אברהם אדן (ברן) להקים מערכת ביצורים מסיבית שתתן מיגון בפני ההפגזות והצליפות. מפקדת פיקוד הדרום בפיקודו של האלוף ישעיהו גביש החלה בתכנון ובביצוע. נבחנו כמה אופציות, כולל הרחקת החיילים מקו המים לקווים בטוחים יותר מאחור. אך המערך שנבחר הוא דווקא שורה של מעוזים ותעוזים (מוצבים קטנים יותר) על קו התעלה, שהיו יחסית מרוחקים אחד מהשני. דבר שעלה ביוקר במלחמת יוה"כ כשהם נותקו ונכבשו.
"קו בר לב" יצא לדרך והוא נועד לעמוד בפני ניסיונות צליחה מצרית והירי ממערב לתעלה. עד מהרה נוצר פולקלור שלם סביב הקו הזה. זכורות במיוחד ההופעות של להקת הנח"ל בתוך מעוז בזמן הפגזה וחיילים טרוטי עיניים המרגישים חסרי אונים נוכח חוסר התוחלת שלהם והסכנה למות אפילו בדרך למקלחת. התסכול על מלחמה יומיומית ורוויות אבידות שרר ברחבי הארץ. רחוק מהעין אך קרוב ללב בבתים.
בר לב קיבל גם החלטה אסטרטגית נוספת: הורדת חטיבת שריון נוספת לסיני ומינוי האלוף אדן (ברן) כמפקד הכוחות המשוריינים בסיני. בד בבד הוטלו עליו שתי משימות מרכזיות: הראשונה - הקמת מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני, יחד עם גיבוש האוגדה המשוריינת הסדירה הראשונה בצה"ל. השנייה - תכנון הגנת סיני והקמת תשתית הביצורים (כפי שצוין מעלה) וניהול המלחמה לאורך תעלת סואץ. השיטה - הפעלת כוחות שריון ניידים בין המוצבים ושימוש בארטילריה, כוחות חיל האוויר ומערכות אמצעים מיוחדים כדי לסכל כל ניסיון של צליחה מצרית.
כאמור, ב-8 במארס 1969 הכריז נאצר על ביטול הפסקת האש עם ישראל, ומיד לאחר ההכרזה פתחו הכוחות המצריים בהפגזות כבדות על יחידות צה"ל לאורך התעלה. בתגובה, הפציצו מטוסי חיל האוויר מתקני נפט מצריים וכן את הערים איסמעיליה וסואץ. למחרת הוחרפו הקרבות בעקבות פגיעה ישירה של תותחני צה"ל ברמטכ"ל המצרי עבד אל מונעם ריאד, שנהרג במקום. נאצר נשבע במהלך ההלוויה לנקום את מותו, מה שהביא את המצרים להחריף את ההפגזות ולהעמיד את הלוחמים במעוזים בכוננות ספיגה 24 שעות ביממה. ישראל לא יכלה או לא רצתה לצאת למלחמה כוללת בשל מצבה המדיני המורכב והמסובך, שנבע מלחץ המעצמות והפעלתנות של שליח האו"ם למזה"ת, גונאר יארינג ששקד על הפסקות האש ודילג כמו חגב בין הניצים.
האסטרטגיה שנבחרה היא לוחמה מוגבלת של פעולות תגמול ותגובות מצומצמות. מפעם לפעם, יחידות קומנדו של צה"ל חצו את הקווים והיכו ביעדים, גם מרוחקים, שגרמו נזק רב לאויב. הפשיטה הנודעת ביותר הייתה בליל ה-20 ביולי על האי המבוצר ומלא החימוש גרין שנכבש לכמה שעות, אחרי קרב קשה, על ידי כוחות שייטת 13 וסיירת מטכ"ל, שכמה מלוחמיהם זכו לקבל את העיטורים הגבוהים ביותר.
לאחר הפשיטה על האי גרין החל השלב השני של המלחמה, במסגרתו נקט צה"ל בשיטה חדשה: התשת ההתשה. המטרה הייתה לפגוע ביחידות הקו הראשון וביחידות הארטילריה המצריות כדי להקל מהלחץ על המעוזים ולהמחיש את עליונות צה"ל. הטקטיקה הייתה הפצצות של חיל האוויר נגד המוצבים המצריים לאורך התעלה, בשילוב עם פשיטות עמוקות מעבר לקווי האויב, עמוק בתוך עורפו.
בספטמבר 1969 הציע ראש אגף המבצעים האלוף עזר ויצמן להפעיל את חיל האוויר, שקלט את מטוסי הפאנטום החדישים, בעומק מצרים מתוך כוונה לערער את רצונם של המצרים להמשיך להילחם ולהסכים להפסקת אש. זה היה למעשה השלב המכריע של המלחמה, שלב היוזמה הרחבה. החל מה-7 בינואר 1970 שוגרו מטוסי חיל האוויר למשימות הפצצה של מיפקדות צבאיות, בסיסים, מחסני ציוד ותחמושת - שחלקם היו ממוקמים בלב קהיר הבירה. ההפצצות הללו פגעו קשות במערך הצבאי של מצרים, שאזרחיה הבינו עד מהרה כי אין בכוחה להתמודד עם עוצמת חיל האוויר.
פשיטה נועזת נוספת התקיימה ב-22 בינואר על האי שדואן המרוחק שנמצא במוצאו של מפרץ סואץ אל ים סוף. כוח צנחנים מוסק השתלט עליו והחזיק בו כ-36 שעות. במהלך הכיבוש פוצצו כוחות צה"ל את מתקני האי וטיבעו שתי ספינות טורפדו מצריות. למצרים היו 67 הרוגים ומספר דומה של חיילים נשבו יחד עם ציוד מכ"ם חדיש. מצב חוסר האונים של מצרים הביא את נאצר לפנות לפטרוניו בבריה"מ.
למוסקבה היה אינטרס להגביר את מעורבותה ואחיזתה באזור, כמשקל נגד לוושינגטון. בראשית מארס הועברו ברכבת אווירית טילי ותותחי נ"מ חדישים, יחד עם צוותים מקצועיים, מטוסים על טייסיהם שאף לקחו חלק פעיל בלחימה נגד חיל האוויר. סה"כ מנה הכוח הסובייטי כ-15 אלף איש. הסובייטים לקחו על עצמם את ההגנה על שמי קהיר, אלכסנדריה ואסואן. בד בבד, מערך הנ"מ בכל מצרים נמסר לפיקוד רוסי וחייב את ישראל לבצע הערכה מחודשת של המצב המבצעי. הפצצות העומק צומצמו וכוונו בעיקר לאזור הדלתה של הנילוס.
המצרים חשו כי עורפם מוגן ובמחצית השנייה של אפריל ניסו ליטול את היוזמה לידיהם והגבירו את פעילותם נגד יחידות צה"ל לאורך התעלה ומצפון למפרץ סואץ. התבצעו פשיטות ומארבים שגבו מצה"ל הרוגים רבים. מטוסי חיל האוויר תקפו בתגובה את המערך המצרי בצפון התעלה וגרמו להרס רב ולאבדות כבדות לאויב.
הלחץ המדיני האמריקני המשיך לתת את אותותיו; ב-25 ביוני 1970 הודיע מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג'רס כי ארה"ב פתחה ביוזמה חדשה למציאת פתרון מדיני במשבר במזה"ת. נאצר הודיע כי הוא מוכן לתנאים של האמריקנים בסוף אותו חודש, אך ישראל מיאנה להסכים. רק לאחר שהנשיא ריצ'ארד ניקסון התחייב לשמור על יכולתה הצבאית ולתמוך בה כלכלית - קיבלה ישראל את התוכנית ב-7 באוגוסט.
מלחמת ההתשה הסתיימה, אך יממה לאחר שנחתם ההסכם בין ישראל למצרים, הוא הופר על ידי המצרים שקירבו 21 סוללות טילי נ"מ למרחק של 30 ק"מ מהתעלה. ישראל לא פעלה נגדן ושילמה על כך מחיר כבד כעבור כשלוש שנים. אחרי שוך הקרבות, מצרים לא הצליחה להשיג את מטרותיה במלחמה ולמעשה הותשה בעצמה עד כדי פנייה נואשת למעצמות. נאצר לקח את המצב ללב ומת ב-28 בספטמבר.
אנואר סאדאת החליפו כנשיא ופתח עידן חדש במצרים בפרט ומזרח התיכון בכלל, עידן של מלחמה ושלום. ישראל ליקקה גם היא את פצעיה; אבדותיה במלחמת ההתשה היו 721 הרוגים (מתוכם 594 חיילים, רובם בחזית הדרום) ו-2,659 פצועים. ניסיונות הצליחה ופעולות הקומנדו המצריות בגדה המזרחית של התעלה לא הדליקו אצל מנהיגי ישראל ומפקדי צבאה את הנורה האדומה הנדרשת. הם המשיכו להתייחס למעבר המים הזה כשטח בלתי עביר ולא שינו את הערכות הכוחות בסיני, מושג חדש נולד - "הקונספציה". להבדיל מהם, סאדאת "עשה שיעורי בית", השלים את משימת קודמו וזכה בתוך עשור בכל הקופה.
 |
| חייל משקיף מעבר לתעלת סואץ. צילום: אבי שמחוני, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון |
תמציתי ומאלף.
השבמחק