רולטה רוסית והאופוזיציונר שמת פעמיים

ה"בחירות" שהתקיימו לאחרונה ברוסיה היו הצגה עלובה כל כך שגם הדרמטורג בתיאטרון הקטן ביותר במוסקבה לא היה טורח להעלותן כמחזה. הצאר הרוסי ולדימיר פוטין הפך את הדמוקרטיה בארצו לזיוף לא מוצלח במיוחד של המקור. למען האמת, אין בכך שום דבר חדש. הוא פועל כך בכל מערכות הבחירות לפחות מאז 2012 כאשר החליף את מקורבו דמיטרי מדבדב. גם כאשר הוא שיחק כביכול בכללי המשחק וזז הצידה לאחר שתי כהונות שהסתיימו ב-2008, היה ברור מי בעל הבית האמיתי בקרמלין. פוטין כיהן אמנם כראש הממשלה, התפקיד השני בחשיבותו, אך החזיק את המפתחות ללשכת הנשיא.  

   

מצביעה בעיר דונצק שבדונבאס הכבוש. צילום: אי.אף.פי 

הקצין הזוטר מהקג"ב, שהגיע לצמרת הארגון היורש ה-FSB (שירות הביטחון הפדרלי) בסוף שנות ה-90, העתיק משם שיטות רמאות רבות והקיף את עצמו במקורבים ששירתו איתו בארגון וכאלה שהכיר כאשר כיהן בכמה תפקידים בכירים בעיריית סנקט פטרבורג עד אמצע אותו עשור. מבחינתו של פוטין, הדמוקרטיזציה של הנשיא הראשון בוריס ילצין נחלה כישלון. 

הוא ורבים ברוסיה רואים את השנים 2000-1991 כעשור האבוד שלה. ההפרטה שלא נוהלה היטב ומכירת חיסול של נכסים לאומיים לאוליגרכים פגעו קשה בכלכלה ובכיס של האזרח הרוסי הפשוט והביאו אותו לעוני. פנסיות נשחקו עד דק, הערך של הרובל צנח, הפשיעה המאורגנת גאתה ואבד הביטחון האישי ברחובות. גם בזירה הבינלאומית רוסיה נסוגה אחורה בעוצמתה הצבאית והמדינית ולא הייתה יריב שוות משקל לארה"ב. אלה ועוד הניעו את פוטין לריכוזיות בפוליטיקה ובכלכלה, לעודף שיטור ולפגיעה בזכויות הפרט.     

תעודה של השטאזי שהונפקה עבור פוטין בימיו כקצין קג"ב במזרח גרמניה בשנות ה-80'     

בוריס ילצין בעת קמפיין בחירות 1996

המנהיג שהגדיר את עצמו כ"דמוקרט טהור" ב-2007 היה מוכן לצמצם ערכים אלה וללכת לכיוון אוטוריטרי ואם זה מה שמחזיר את הסדר האבסולוטי במדינה והציבור מרגיש בטוח, אז מה טוב. להבדיל מדיקטטורים אחרים, פוטין לא ביטל את הדמוקרטיה במכה אחת אלא פעל לאורך זמן וראה שזה מצליח לו. הביקורת מהעולם המערבי לא הטרידה את מנוחתו ובנאומים רבים בפסגת מדינות עשירות או משפיעות הוא דאג להדגיש את המגרעות שלהן וכמה הן לא יכולות להטיף לרוסיה ולהיות לה דוגמה. הלעומתיות הייתה "העוצמה הרכה" שלו. המילים נהפכו בהדרגה לטילים ופצצות. 

מועד ה"בחירות" שנערכו בתאריכים 17-15 במרץ לא היה מקרי בכלל. הוא נבחר לציון אירוע גיאו-אסטרטגי משמעותי - סיפוח חצי-האי קרים על ידי הצאר הרוסי החדש ב-18 במרץ 2014, לאחר עריכת "משאל עם" בשטח הכבוש ב-16 לחודש. כמנהיג לאומן, פוטין דואג לא רק לשכתב את ההיסטוריה אלא גם להמציא וללוש אותה לצרכיו כדי לקבל תמיכה ציבורית. זו שיטה מוכרת עוד מימי בריה"מ אז המנהיגים נתפסו למשל בהישגים של מלחמת העולם השנייה שהסתיימה כזכור בהבסת הנאציזם ובכיבוש מזרח אירופה, כאשר הדובדבן שבקצפת היה בברלין.    

חיילים רוסים בחצי-האי קרים ב-2014

פוטין הפליג במחשבות כבר לפני עשור כאשר תיאר את חצי-האי קרים כאונייה ששבה לנמל הבית. הכלכלה במצב לא טוב? הסנקציות של היריבים מהמערב מציקות? לפחות יש את קרים וכל הכסף שנשפך לשם על חשבון משלם המסים הרוסי והמיליארדרים המקורבים לנשיא ששוב גזרו קופון שמן. כעבור 8 שנים זה יחזור על עצמו בשטחים הכבושים בדרום ובמזרח אוקראינה. הלאומנות הרוסית עברה מוטציה בתקופה זאת והפכה לפאשיזם שלא היה מבייש את מוסוליני בשיאו. זה הקלף החזק עליו שיחק פוטין במערכת הבחירות כדי ללכד סביבו את הציבור. אם יש משהו שהיה ועודנו חשוב לאזרח הרוסי הממוצע זהו הכבוד הלאומי ונוקשות נגד "המערב האימפריאליסטי".

בדיקטטורה המתחדשת ברוסיה מראית עין היא עניין חשוב מאוד, יותר כלפי פנים מאשר החוצה. זאת לאחר שבשנים האחרונות האופוזיציה נמחצה, התקשורת החופשית בוטלה וחופש הביטוי קיים - עד שזה נוגע לפוליטיקה. פוטין יודע היטב מה גרם לצאר ניקולאי השני לוותר על כיסאו ולכן מבחינה פורמלית כל 6 שנים יש בחירות, הפרלמנט הרוסי, הדומא, מתקיים כאילו הכל כרגיל, עם כמה מפלגות אשר לא באמת מאתגרות את המפלגה השלטת "רוסיה המאוחדת", שהיא מעשה ידיהם של פוטין ומדבדב. רק בדומא היא מחזיקה ברוב מוחץ של 323 מושבים מתוך 450. 

בסנאט, הקרוי מועצת הפדרציה, ל"רוסיה המאוחדת" יש 138 מתוך 178 נציגים. השאר מגיעים בעיקר מהמפלגה הקומוניסטית, "רוסיה ההוגנת - למען האמת", "הליברלים-הדמוקרטים" ו"אנשים חדשים". הבדלים אידיאולוגיים? הצחקתם את הקרמלין. מיטיבי הלכת בפוליטיקה הרוסית צריכים להתאמץ מאוד במציאת ביקורת של המפלגות האלה כלפי השליט ומדיניותו. הכבשים ייפעו רק על עניינים מינוריים.     

הצבעה פה אחד בדומא בעניין סיפוח ארבעת המחוזות האוקראיניים לרוסיה, 3 באוקטובר 2022. צילום: רויטרס

"חגיגה דמוקרטית"

נציגי ה"אופוזיציה" הזאת קיבלו אישור להתמודד נגד הוד רוממותו והתוצאות בהתאם: ניקולאי חאריטונוב מהמפלגה הקומוניסטית קיבל 4.31% מהקולות, ולדיסלב דאבנקוב מ"האנשים החדשים" - 3.85%, וה"ליברל-הדמוקרט" לאוניד סלוצקי - 3.20%. פוטין קיבל 87.28% מהקולות הכשרים וכאלה שלא. בוועדת הבחירות המרכזית התגאו באחוז ההצבעה הגבוה ביותר בתולדות הדמוקרטיה הרוסית (77.49%) אך יש לקחת זאת בערבון מוגבל בשל הדיווחים על זיופים ושלשול טפסי הצבעה לטובתו של פוטין בקלפיות השונות. 

ה"חגיגה הדמוקרטית" כמובן שלא הייתה שלמה. האופוזיציה האמיתית ניסתה להריץ כמה מועמדים והמוכר שבהם היה הפוליטיקאי בוריס נדז'דין המתנגד למלחמה באוקראינה. לדבריו הוא אסף את כמות החתימות הנדרשת כדי להתמודד לנשיאות (לפחות 100 אלף), אולם הוא נפסל על ידי ועדת הבחירות המרכזית. בהצגה הזאת לא יכולה לשחק בובה שגפיה לא קשורות לחוטים של מנהל בית הבובות. בנתיים יש לו מזל כי הוא לא נעצר או חוסל.

מי שאיתרע מזלו היה אלכסיי נבלני, מנהיג האופוזיציה הרוסי המנוח, שחילק את המוות שלו לתשלומים עם ריבית גבוהה. נבלני הותקף כמה פעמים על ידי רעולי פנים והשיא היה ניסיון ההרעלה שלו בחומר הכימי "נוביצ'וק" באוגוסט 2020. למרות האזהרות בנוגע לגורלו, שב נבלני לרוסיה בינואר 2021, נעצר ונשלח למושבות עונשין (סוג של גולאג מודרני) לתקופות מאסר שהלכו והתארכו משלוש שנים וחצי עד כמעט מאסר עולם כתוצאה מהרשעות בתיקים תפורים. הוא כנראה ידע שזה יהיה סוף דרכו המפותלת במאבק למען המלחמה בשחיתות והדמוקרטיה ברוסיה ובחר שייזכרו אותו כקדוש מעונה וכסמל חירות.    

אלכסיי נבלני מובל לבית משפט במוסקבה לאחר מעצרו בינואר 2021. צילום: רויטרס

השף של פוטין נהפך למנה עיקרית

מאז שהחליט להיכנס בגדול לזירה הפוליטית בקיסרות הפאשיסטית של ולדימיר פוטין, חי נבלני על זמן שאול. הגרגרים האחרונים של שעון החול בחייו אזלו ב-16 בפברואר השנה לאחר שנמצא מת במושבת עונשין בצפון רוסיה. נציגי השב"ס הרוסי טענו שהוא חש ברע והתמוטט אך רבים לא מאמינים בזה ומאשימים את פוטין ברצח. בימים אחרים ואופטימיים יותר, נתן המשטר מראית עין של ריבוי דעות אך כאשר הבינו אנשיו של השליט הבלתי מעורער כי הטרנד הדמוקרטי צובר תאוצה ומתרומם מעל גובה הדשא, מיהרו לדכאו. כך, בעשור האחרון הוגלו או נרצחו מתנגדי משטר בכירים. אנשיו של פוטין טיפלו בהם אחד-אחד. הראשון היה האוליגרך ואשף התקשורת בוריס ברזובסקי שנמצא תלוי בביתו בלונדון ב-2013. 

המבקר הקולני של פוטין ראה את החבל מתהדק סביב צווארו כבר בשנת 2000 וברח לבריטניה. נכסיו עתירי הממון ברוסיה הולאמו ונמכרו. הבא בתור היה איש האופוזיציה הבכיר בוריס נמצוב שנורה למוות במרכז מוסקבה ב-2015. נמצוב ביקר בחריפות את סיפוח קרים ולא חסך את ביקורותיו מפוטין. בוריס יפימוביץ' חשש מהתנקשות בחייו והצביע על הכוונות הרצחניות של הנמסיס הגדול שלו. 

המפורסם האחרון דווקא לא היה פוליטיקאי אלא סמוראי רוסי. יבגני פריגוז'ין, "השף של פוטין", אוליגרך ומפקד כוח וגנר עשה טעות אחת יותר מידי כאשר פתח במרד והסתער לעבר מוסקבה בסוף יוני 2023. המניע היה האכזבה העמוקה שלו מהיחס שקיבלו אנשיו שמבחינת הצבא שימשו כ"בשר תותחים" בחזית האוקראינית, שם נטבחו באלפיהם. בדיוק חודשיים לאחר המעשה הנועז פריגוז'ין ובכירים נוספים במיליציה התרסקו עם מטוס פרטי בעקבות תקלה טכנית או יירוט שתוכנן כמובן מראש. איש לא האמין להבטחתו של הצאר כי לא יפגע באחד האנשים שהיו הכי נאמנים לו. רוסיה נהפכה למדינה מאפיוזית לכל דבר ועניין ומי שסוטה מדרך הישר ויוצא נגד הסנדק הולך לישון עם הדגים או נאכל על ידי חיות השדה.  

יבגני פריגוז'ין במדי "וגנר" זמן קצר לפני המרד ביוני 2023. צילום: אי.פי     

בוריס נמצוב בהפגנה נגד המלחמה באוקראינה ב-2014. צילום: אי.פי  

בוריס ברזובסקי בלונדון. צילום: רויטרס

בין אלה ש"זכו" בינתיים בחייהם ניתן למנות את אנשי האופוזיציה המפורסמים מיכאיל חודורקובסקי, איליה יאשין וולדימיר קארה-מורזה. האחרון, בדומה לנבלני ב-2020, שרד שתי הרעלות הביע התנגדות למלחמה ונאסר ללא פחות מ-25 שנה. בין לבין בל נשכח את סרגיי סקריפאל, איש המודיעין הצבאי שערק לבריטניה והיה קורבן לניסיון הרעלה בגז עצבים ביחד עם בתו ב-2018. 

פחות מזל היה לאלכסנדר ליטוויננקו, סוכן ביון בקג"ב ובפס"ב (שירות הביטחון הפדרלי) שנמלט גם הוא לממלכה המאוחדת ונפטר כתוצאה מהרעלה בחומר רדיואקטיבי ב-2006. ככה זה ברוסיה. אם כבר נפטרים מעריקים או ממתנגדי משטר אז כדורי אקדח לבדם כבר לא מספיקים וסוג הנשק, יהיה זה גרעיני או כימי, מותאם לגודל ולחשיבות המטרה. משטרו של פוטין קרוב לשחזר אמירה ידועה מעידן יוסיף סטאלין: בבריה"מ חצי מהאנשים נמצאים במאסר והחצי האחר רועד מפחד.   

המשטרה מפזרת באלימות הפגנה במוסקבה. צילום: רויטרס

קונספציה מסוג אחר: חזרתן של "שתי המדינות"

"הניסיון הוא דבר נפלא, שכן בעזרתו אתה מבחין בטעות שעשית בכל פעם שאתה חוזר עליה". 

ג'ורג' ברנרד שו   

מחמוד עבאס (אבו מאזן) ואנטוני בלינקן ברמאללה. צילום: רויטרס

מלחמת "חרבות ברזל" הגיעה לחודש הרביעי והמלאכה עוד מרובה. אולי טוב שכך כי הכרעה במערכה כה קשה לוקחת זמן רב ועצירה לפני השגת הניצחון תהיה כמו תבוסה במלחמה שגם כך נפתחה ביום הקשה ביותר מקום המדינה. עוד בימי הקרבות הראשונים נראה שזה היה ברור גם לבעלות הברית הקרובות של ישראל, ובראשן ארה"ב. יאמר לזכות האמריקנים שקיבלנו מהם חבל מדיני וביטחוני ארוך - הרבה יותר מאשר ניתן על ידם במבצעים ובמלחמות קודמות. נכון לכתיבת שורות אלה אין עדיין לחץ כבד לסיים את המלחמה תכף ומיד, אך החשבונית העתידית על תמיכה זו כבר הוגשה לממשלת ישראל. 

נוצר פרדוקס מסוים כאשר מחד גיסא ממשל ביידן כן מצפה מישראל להזדרז להגיע להפסקת אש סופית ומאידך גיסא דורש ממנה להרחיב את הסיוע ההומניטרי לערביי רצועת עזה, סיוע שלפחות בחלקו מגיע למחבלי החמאס ונותן להם את האמצעים להמשיך להילחם עוד חודשים קדימה. כך איבדה ישראל את אחד ממנופי הלחץ שהיו לה בראשית המלחמה כדי לשחרר כמה שיותר מהר את החטופים. דווקא חלק ממשפחות החטופים מצליחות ליצור איכשהו את המשוואה של הומניטרי תמורת הומניטרי כאשר הן בולמות את מעבר משאיות הסיוע דרך כרם שלום. הלחץ שלהן הולך ומתגבר אך זה גם מקשיח את העמדות של החמאס.   

הפגנת המשפחות במעבר כרם שלום, השבוע. צילום: בשי דרשן/ TPS

צה"ל נלחם למעשה עם יד קשורה מאחורי הגב ולא בפעם הראשונה בשל לחצים אמריקניים. איננו יכולים לפעול כמו צבאות המערב באפגניסטן ובעיראק אז שיעור הבלתי מעורבים שנהרגו בהפצצות היה גבוה מאוד והשיקול של עזרה הומניטרית תוך כדי לחימה באויב לא הנחה את הנהגת ארה"ב ובעלות בריתה. התלות הדי מוחלטת של ירושלים בוושינגטון באמצעי לחימה, הווטו במועצת הביטחון של האו"ם והאור הירוק מהממשל, מגבילה את התמרון שלנו בעזה ועצרה אותנו ככל הנראה מלתת מכה מקדימה לחיזבאללה בלבנון. הסיבה היא החשש של ביידן ואנשיו מהפיכת המלחמה המוגבלת בעזה למערכה אזורית רחבה שאליה תישאב גם איראן ושלוחיה ברחבי המזרח התיכון. 

זהו הדבר האחרון שרוצה הנשיא האמריקני הקשיש בשנת בחירות, מה גם שכרגע הסיכויים להיבחר מחדש לא נוטים לטובתו. אמריקה מצולקת גם כך מכמעט 20 שנה של מלחמות באזור ועוד אחת ממש לא באה בחשבון. מה שכן נעשה הוא סמלי בעיקרו. התקיפות נגד החות'ים הגיעו מעט מידי ומאוחר מידי, אחרי שאלה סגרו נתיב ימי בעל חשיבות אסטרטגית למדינות רבות. גם כאן ישראל פועלת בעיקר מאחורי הקלעים ושמה את יהבה על ארה"ב. זה מזכיר במשהו את סגירת מיצרי טיראן במאי 1967 על ידי מצרים הנאצריסטית. הממשל של ג'ונסון הבטיח להתערב ואף לשלוח כוחות ימיים לים סוף, אך בפועל לא נעשה מאומה ובכוחנו שלנו פרצנו את הסגר במלחמת ששת הימים. 

אם יש משהו שמאפיין את הממשלים של הדמוקרטים בארה"ב ביחס לישראל אז זו סוגיית שתי המדינות לשני עמים. מי שמקדם אותה ביתר שאת הוא מזכיר המדינה אנטוני בלינקן שמזכיר במשהו את ג'ון קרי המשיחי והאובססיבי לפני כעשור. נשגב מבינתי איך הנוסחה הכושלת הזאת עדיין מקודשת על ידי הממשל האמריקני ושותפיו ברחבי העולם. בלינקן ההוזה עדיין תקוע ברומנטיקה של אוסלו מודל 1993 ומתעלם מאין ספור פיגועים והסתה לטרור של ה"פרטנרים" הפלשתינים. כאילו לא הייתה כאן אינתיפאדה רוויית דם ישראלי שמתפרצת בכל כמה שנים בווריאציות שונות. פעם זה "טרור הסכינים", פעם אחרת אירועי שומר החומת וכמובן הטרור שיוצא מרצועת עזה בצורות שונות ומרושעות בואכה ה-7 באוקטובר.    

יאסר ערפאת, ביל קלינטון ויצחק רבין בעת החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן, 13 בספטמבר 1993.
צילום: Vince Musi /The White House

בלינקן אף טוען כי הקמת מדינה פלשתינית תסייע להתמודד עם ההתגרענות של איראן ותוריד את המתחים ברחבי המזרח התיכון. הדיפלומט האמריקני הוותיק שבוי בחלום ישן נושן של מחלקת המדינה בארה"ב להקים מדינה פלשתינית שלשיטתם של אנשי הסטייט דיפרטמנט תגשים לפלשתינים את מאוויהם מ-1948 - עצמאות ושחרור מה"כיבוש" הישראלי. גם אחרי שממשלות ישראל הסכימו לתסריט הזה פעם אחר פעם ב-30 השנים האחרונות ומנהיגי אש"ף סירבו, דבקים בלינקן ורוב קודמיו בקונספציה.  

הבעיה המרכזית היא שהמדינות שמתעקשות על הקונספציה הזאת לא מוכנות לקבל פתרון אחר שלא יהיה על חשבון ישראל. הרי בעזה חיים למעלה מ-2 מיליון איש שחלקם, אם לא רובם, רוצה לעזוב ולמצוא לעצמו חיים טובים יותר כמו פליטים אחרים ממדינות איסלאמיות שחוו מלחמה. זה בלתי מתקבל על הדעת ש"העולם הנאור" מוכן להשאיר למעלה ממיליון פליטים בתת-תנאים ביודעו שייקח שנים עד שישובו לבתיהם, אם בכלל. אני מניח שהצעד הזה נועד להפעיל לחץ נוסף על ישראל להפסיק את המלחמה בטווח הזמן הקרוב ולהשאיר את האוכלוסייה המקומית כהכנה להעברת השטח לריבונותה. 

טענה הגיונית נוספת היא שמדינות המזה"ת כוללות בתוכן מליוני פלשתינים, רובם חסרי זכויות אזרחיות, ולכן אין שם אינטרס להחמיר את הבעיה הזאת. בד בבד, אירופה הקלאסית כבר פתוחה פחות לפליטים מוסלמים ועושה כל מה שהיא יכולה כדי לצמצם את הגעתם אל גבולותיה. מה גם שבמקרה העזתי מדובר באוכלוסייה שספגה במשך שנים משלטון החמאס אינדוקטרינציה איסלאמית קיצונית, אנטישמית ואנטי-מערבית. אבן הריחיים הזאת צפויה להכביד עוד ועוד על מקבלי ההחלטות בישראל.     

פליטים ברצועת עזה במהלך מלחמת "חרבות ברזל". צילום: איי.פי

הדוחפים לפתרון שתי המדינות בארץ ובחו"ל טומנים את ראשם בחול אל מול התמיכה המתמדת של הנהגת אש"ף בטרור שבאה לידי ביטוי בתשלום משכורת למחבלים הנמצאים בכלא הישראלי ולבני משפחתם. אבו-מאזן ואנשיו מנציחים מחבלים בשמות רחובות, במוסדות ציבור, בבתי ספר ובאנדרטאות. בשנים האחרונות ובכלל אנשי מנגנוני הביטחון הפלשתיניים ביו"ש היו מעורבים בפיגועים ואף הובילו אותם. הם לא שונים בכך מאנשי החמאס שמקדמים ערכים דומים. לאחרונה דובר על שילובו של חמאס באש"ף, וברור שאם זה יקרה אז "תנועת ההתנגדות האיסלאמית" תצבע את יו"ש בירוק וכמו ב-2007 ברצועה, אנשי אש"ף ייזרקו מהגגות ברמאללה, בית לחם, שכם, חברון ועוד. 

אין זה סוד שברצונו של החמאס לשחזר את ה-7.10 בפריסה הרבה יותר רחבה. הם רוצים להפוך את כפר סבא לכפר עזה ולשים מתחת לכוונת ולסכין עוד המוני ישראלים. אם פעם זה היה תסריט בלהות, "השבת השחורה" הוכיחה עד כמה הדבר אפשרי ועד כמה היו עמוקות ונועזות התוכניות של ארגוני הטרור בעזה. מדינה פלשתינית "מפורזת" תציב 70% מהישראלים בצבת קטלנית של ארגוני הטרור שצוברים עוד ועוד כוח.  

מפגן כוח של חמאס בחברון. צילום: רויטרס

ההיסטוריה כמו טעויות, לעולם חוזרת. בכל הפעמים האחרונות שנסוגנו וויתרנו על שטחי מולדת זה לא ריצה את האויב שהמשיך לרדוף ולפגוע בנו. רבים מהישראלים שתמכו בהסדר מדיני עם הפלשתינים התפכחו מאז "השבת השחורה" ומבינים שאין עם מי ועל מה לדבר. "המתונים" בצד השני, 40-30 דקות מתל אביב, לא רוצים אותנו פה ויש להם סבלנות - מה שקרוי בערבית "צומוד", עמידה איתנה/היצמדות לקרקע. כמו החמאס, הם רוצים לנצל משבר חברתי-פוליטי ישראלי כדי להכות בנו, וכמהים לעוד קונספציה שתראה עד כמה הם "מורתעים". זה לא עולה בידם בשל הפעילות המאומצת של כוחותינו בקיני הצרעות הטרורוסטיים ביו"ש מידי יום ומידי לילה. וכן, יש לעיתים עקיצות והן כואבות אך אין מה להשוות למה שקרה ביישובי הנגב המערבי. 

חברה חפצת חיים לא יכולה שגורמי חוץ, ידידותיים ככל שיהיו, יעשו בה ניסויים בחיי אדם. אז מה הפתרון? ישאלו בוודאי חלק מהקוראים. אין תחליף לביטחון ולתחושה שהוא מביא, גם אם במחיר של פרצופים מאוכזבים בבית הלבן ובמחלקת המדינה בוושינגטון. הם ממילא באים והולכים, ואנחנו נישאר כאן בווילה יפה שבתוך ג'ונגל פראי. 

חודשיים ל"שבת השחורה" - מקורי עכביש לחרבות ברזל

"את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו". 

- מתוך ההספד של משה דיין על רועי רוטברג ז"ל, רכז הביטחון של נחל עוז, ב-30 באפריל 1956.    

חייל צה"ל בחזית הדרום. צילום: גדי קבלו 

ה-7.10.2023 ייזכר בתולדות ישראל לדיראון עולם. זהו היום הקשה ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה וייקח שנים, אם בכלל, לעכל את האירועים האלה. "מידע ביטחוני נמצא בכיסו של כמעט כל אחד מאיתנו, אך הלקח העיקרי צריך להיות שייתכן ונופתע שוב, גם אם לא בסדרי הגודל של 1973", כתבתי במאמר שפורסם יום אחד בלבד לפני האסון. טעיתי. הופתענו הרבה יותר והמחיר נורא - אלה סדרי הגודל של יום בפולין של 1943. אני הקטן וחסר ההשפעה, לא הייתי איש הקונספציה לפיה האויבים שלנו מורתעים ואפשר להניח את הנשק ולנוח. 

השקט המשכר והמשקר לא הרגיע אותי, אך הוא היה משאת נפשם של רבים מבכירי המדינה והצבא. עיניים להם ולא ראו, אוזניים להם ולא שמעו. היו בהם שהתעלמו במכוון, כאילו הציק להם איזה זבוב טורדני. הרי מה התצפיתנית מבינה? צר עולמה כעולם נמלה. יש את מפקד הגדוד, החטיבה, האוגדה, הפיקוד, ראש אמ"ן, הרמטכ"ל ושאר בכירי מערכת הביטחון שיודעים מה לעשות ואפשר לסמוך עליהם, אבל רק עד ה-7.10 כי לא ידענו עד כמה המצב חמור. קצינים בכירים שהבטיחו בראיונות לתקשורת להשמיד את האויב ולהחזיר את שטחו לתקופת האבן, הותירו לבדן כיתות כוננות ביישובי עוטף עזה ובגבול הצפון.   

אני חלק מכ-350 אלף אנשי מילואים שגויסו בצו 8, וזהו גיוס החירום השני שלי. הקודם היה במבצע "עמוד ענן" ב-2012 אז הפלוגה שבה שירתי במילואים הוקפצה לאזור עוטף עזה אך כמו רוב צה"ל לא הופעלה מבצעית. כמו רבים מחבריי לפלוגה, הייתי מאוכזב מההזדמנות שפוספסה להכריע את חמאס. הייתה תקווה מסוימת לכך במבצע "צוק איתן" ב-2014, אולם 51 ימיו הארוכים בוזבזו בדיעבד והמשימה האסטרטגית והכה חשובה הזאת התמסמסה בשל מדיניות כושלת של מקבלי ההחלטות שלנו, שרובם מרכיבים כעת את קבינט המלחמה. אחד מהם, הרמטכ"ל דאז בני גנץ הבטיח בנאומו המפורסם כי "הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה מאוד שנים קדימה". אחרי עוד סבב עם הטרור העזתי הוא הצטער על מילים אלה. חמאס לא באמת הורתע אלא ליקק את הפצעים ונערך לסבב הבא. ההרתעה הייתה הדדית למעשה, כפי שזה קורה עם חיזבאללה בגבול הצפון. 

"צעדות השיבה", הפרחת עפיפוני ובלוני התבערה שהחלו בגבול הרצועה מסוף מרץ 2018 טופלו כמו הפרות סדר ביו"ש או במזרח ירושלים. וישראל? היא רק רצתה שקט כמעט בכל מחיר ולכן מיהרה לסיים את הסבבים מהר והתקיפות של מטרות החמאס היו מינוריות, לרוב מוצבי תצפית על הגבול ומטרות לא איכותיות במיוחד. היה ניסיון תמוה להפריד בין החמאס לג'יהאד האיסלאמי ובמבצעים האחרונים התמקד צה"ל בהכאת הארגון השני בגודלו ברצועה, רק כדי לא לעצבן את בעלי הבית האמיתיים שם. אלה חיככו את ידיהם בהנאה ובשנתיים האחרונות הצליחו במידה רבה לתעתע בישראל ולהכין עצמם לקראת מתקפת "מבול אל-אקצא" כפי שכינו אותה. הסחות דעת בצורת התפרעויות ליד הגבול, לחץ להגדלת מספר הפועלים, הכנסת כסף קטארי ומניפולציות נוספות היו כנראה סיפור הכיסוי המוצלח ביותר מאז ההונאה המצרית שהפילה בפח את ישראל ב-1973. ככל שעובר הזמן נחשפים עוד פרטים לגבי היכולות המודיעיניות של חמאס ועד כמה היינו חשופים.  

  

שלטים שהוכנו ברצועת עזה עם כיתוב בעברית לקראת "צעדות השיבה". צילומים: מוחמד אסד 

התרגלנו לאיכות חיים גבוהה והיא סימאה את עינינו. בעקבות ההייטק והסאטרט-אפ ניישן, שהביאו אלינו מושגים כמו "צבא קטן וחכם", הזנחנו את הערכים הבסיסיים של קיומנו בארץ הקשוחה הזאת. היינו בטוחים שאף אחד לא יכול עלינו, וכמו אז בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים, הצבא הסדיר הקטן יספיק כדי לזרוק את האויבים שלנו למחילות שלהם. אז סגרו חטיבות טנקים ואגדי ארטילריה במילואים, ואחוז אחד בלבד מכלל האוכלוסייה נשא במילואים על כתפיו השחוקות את ביטחון המדינה. עם הפינוי ההמוני של יישובי הנגב המערבי והצפון נשבר אתוס ציוני נוסף של עמידה איתנה. מבחינת האויב בצפון ובדרום זהו ניצחון מוראלי עצום. 

צעד כזה לא ננקט גם בימי מלחמת לבנון השנייה, כאשר יישובי הגליל שנושקים לגבול ספגו הפגזות וירי רקטי כבד. הדרישה של התושבים להרחיק את כוחות החיזבאללה מעבר לנהר הליטאני לגמרי מובנת, לנוכח חוסר האמון בממשלה. שנה אחר שנה, התהדר הצבא בהרתעה שהשיג באוגוסט 2006 אך ברור שלא נשאר ממנה יותר מידי. מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה אמנם נמצא לרוב בבונקר בביירות אבל לוחמי העלית שלו מכוח רדואן נמצאים לעיתים סנטימטרים מגדר הגבול. נכון לכתיבת שורות אלה, לאיש אין פתרון ישים איך להרחיק אותם. 

אנשי חיזבאללה מול כוח צה"ל בגבול הצפון. צילום: אי.פי 

בזמן שחיילנו מוצבים ונלחמים ברחבי הארץ, ישנה חזית בוערת נוספת שנמצאת מעבר לים. היא מורכבת משני חלקים: הראשון, הלגיטימציה והאשראי הבינלאומי שאנחנו מקבלים מהיושב בבית הלבן. השני, המלחמה על דעת הקהל הבינלאומית שרובה באופן מסורתי היא אנטי-ישראלי. בימים אלה יורדות מסיכות רבות ואנו מגלים מי לנו ומי לצרינו. את מטבע הלשון "או"ם שמום" ביטא שר הביטחון דוד בן גוריון ב-29 במרץ 1955 במהלך דיון שמזכיר במשהו את ימנו. "הזקן" הציע לכבוש את רצועת עזה מידי מצרים בעקבות ריבוי פיגועי הטרור של חוליות הפדאיון - ארגון מחבלים שהקים המודיעין המצרי ברצועה. 

רוב חברי הממשלה התנגדו כי חששו מסנקציות כלכליות וצבאיות מצד המעצמות וממלחמה כוללת עם מצרים. הארגון הקיקיוני היושב בבניין זכוכית בניו יורק אכזב מאז פעמים רבות מספור את מדינת היהודים, שמחזיקה בשיא עולמי של גינויים. המזכ"ל הנוכחי אנטוניו גוטרש, כמו קודמיו, ברוב חוצפתו וניתוקו מוביל מדיניות שאי-אפשר לפרש אותה אחרת מלבד תמיכה בחמאס. כך גם ארגוני זכויות האדם השונים של האו"ם, אוסף של חדלי אישים אנטישמים ודו-פרצופיים. אל מול התגובות האוטומטיות של אבירי המוסר הכפול, חובה להזכיר אמירה נוספת של בן גוריון מאותה תקופה ובאותו הקשר: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!".  

נכנסנו לחודש השלישי של המלחמה וסופה אינו נראה באופק. מהסיום הטראגי של סוכות עברנו להדליק נרות חנוכה בלב עזה החשוכה, וזה סמלי מאוד. הלוחמים שנמצאים שם, ובהם חבריי לפלוגת השריון במילואים, מחרפים את נפשם למען המולדת כמו המכבים לפני למעלה מ-2000 שנה. הגבורה היא אותה גבורה והערכים הם האור שמופץ עם החנוכיות. ההתגייסות ההמונית לחזית והנתינה רחבת הלב של האזרחים בעורף מוכיחות עד כמה האויבים שלנו טעו לגבינו. לא אומה המורכבת מקורי עכביש אנחנו אלא אריות עם מגן וחרבות ברזל. ה-7 באוקטובר פתח עידן חדש שבו מתוך החורבות של בארי, ניר עוז, כפר עזה, כרם שלום, נחל עוז, כיסופים ואדמות רעים צומחים ישראלים חדשים, מפוכחים ומאוחדים יותר. אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו. 

נר ראשון של חנוכה ברצועת עזה. צילום: דו"צ 

בין כיפור תשל"ד לתשפ"ד - 50 שנה, לך תזכור

כמו החצבים שמתחילים לפרוח והימים המתקצרים שמסמלים את בוא הסתיו, כך גם מציינים בכל שנה את ה"ימים הנוראים" של יום הכיפורים ההוא ב-1973. השנה זה סמלי אף יותר כאשר הגענו ליובל לשלושת השבועות ששינו את מדינת ישראל מכל הבחינות. האימפריה המזרח-תיכונית הקטנה, הגאה והבטוחה בעצמה עד מאוד, ספגה חבטה ממנה היא לא הצליחה להתאושש כנראה עד היום. כפי שאי אפשר למנות את גרגרי החול בסיני ואבני הבזלת ברמת הגולן, כך לא ניתן לכמת את המילים שנכתבו על המלחמה ההיא ב-50 השנים האחרונות.   

לוחמי שריון במלחמת יום הכיפורים. צילום: ארכיון משרד הביטחון 

נדמה שהכל כבר פורסם ונאמר כבר הכל, בייחוד בשנים האחרונות שבהן ארכיון המדינה שחרר לציבור עוד ועוד מסמכים שהיו מסווגים עד אז, וטוב עשה. חשיפת הדיונים בממשלה, בקבינט ובמטכ"ל מציבה באור השמש את המציאות ותהליכי קבלת ההחלטות דאז. כך מצטמצמת האפשרות לספקולציות ולשכתוב ההיסטוריה בהתאם להשקפתו הפוליטית של הכותב. כמו כל אירוע היסטורי גם כאן אין אמת אחת והמחלוקות רבות.

המחלוקת העיקרית בעינה עומדת: מה גרם למלחמה? יש חוקרים המאשימים חדשות לבקרים את ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין שסירבו לסגת מחצי האי סיני ובכך להגיע להסכם עם מצרים - מה שיצא אל הפועל בהסכם השלום שנחתם שש שנים אחרי המלחמה. הם טוענים כי אילו ההנהגה הישראלית של 1973 הייתה מסכימה לתנאים של 1979-1978 שאותם קיבל ראש הממשלה מנחם בגין, אפשר היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים על שלל השלכותיה הקשות.   

משה דיין, גלדה מאיר ודוד אלעזר זמן קצר לאחר המלחמה 

לי זה נראה פשטני מדי ומנותק מרוח הימים ההם. קצרה היריעה מלעשות הבחנות בין מאפייני המנהיגים של ישראל בשנות ה-70' והחלוקה הפוליטית בין שמאל לימין של היום לא הייתה רלוונטית אז. המיינסטרים של מחנה השמאל בשנתה ה-25 של המדינה התבטא כמו הימין האידיאולוגי של היום בסוגיות הקשורות לארץ ישראל ולהתיישבות בכל מרחביה, ודווקא מנהיג הימין מאז קום המדינה היה הראשון שביצע פשרה טריטוריאלית ומסירת שטח עצום. הוא יצר תקדים למנהיגים שבאו אחריו.

מנגד, חוקרים אחרים בוחנים סיבות יותר רחבות בהיבטים גיאו-אסטרטגיים. לפיהם, הנשיא המצרי אנואר סאדאת גמר אומר למחות את חרפת התבוסה ב-1967 בדרך מתוחכמת - קידום מדיניות באמצעים אחרים. לאחר מלחמת ששת הימים הבינו מנהיגי ערב סופית כי לא יצליחו להשמיד את מדינת ישראל אבל יוכלו להשיג את השטחים שאבדו להם על ידי התשה והקזת דם מתמשכת של הצד הישראלי, וכך הוא יגיע למערכה האמיתית והגדולה כשהוא מוחלש ומורתע.  

אנואר סאדאת (במרכז) עם חברי המטה הכללי המצרי ב-6.10.1973

מלחמת ההתשה שיזם המנהיג המצרי גמאל עבדול נאצר ב-1970-1967 הייתה הביטוי המזוקק לכך עם האש שהתחדשה באזור תעלת סואץ. במקביל, פעלו ארגוני הטרור שהרכיבו את אש"ף בעיקר באזור בקעת הירדן, רצועת עזה, גבול לבנון ובאירופה. עיקר הלחימה הייתה רחוקה מריכוזי האוכלוסייה הישראלית, מה שחיזק עוד יותר את העמדה שהגבולות החדשים של ישראל טובים לה, או כפי שאמר זאת משה דיין: "עדיפה שארם א-שייח' ללא שלום, על שלום ללא שארם א-שייח'". הוא גם חיכה ל"טלפון מהערבים" לטובת מו"מ לשלום, אך אלה דרשו נסיגה מלאה מכל "שטחי 67'", דרישה שישראל לא יכלה להיענות לה.  

לפני כשלוש וחצי שנים נפגשתי עם שלמה הלל, שכיהן כשר המשטרה בממשלת גולדה מאיר והוא סיפר לי על מהלך העניינים מסוף מלחמת ההתשה באוגוסט 1970 ועד פרוץ מלחמת יום הכיפורים. לדבריו, בממשלה הייתה בהחלט מחשבה לתקוף את סוללות הטילים המצריות שהוצבו בקרבת תעלת סואץ זמן קצר לאחר הפסקת האש ולמעשה הפרו אותה, אך גולדה ודיין לא רצו להכעיס את האמריקאים שהשקיעו מאמץ רב לטובת ההסדר בין ירושלים לקהיר. הלל וישראל גלילי, שהיה מקורב לגולדה וחבר ב"מטבחון שלה" דרשו מדיניות תקיפה יותר אך לא נענו.  

שלמה הלל 

ישראל גלילי ומנחם בגין. צילום: בוריס כרמי 

כבר אז מכבש הלחצים האמריקאי השפיע מאוד על החלטות ממשלת ישראל ובמקרים מסוימים ידיה היו קשורות. לפי לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, "המלחמה", שנכתב על ידי איתן הבר, זאב שיף ודני אשר, ב-18 באפריל 1973 נמנה גלילי עם השרים שהציעו לא לדווח למליאת הממשלה על כל החומר שהצטבר על איומי המלחמה ולא לדווח עליו לאמריקאים, פן יראו בסכנת המלחמה הקרובה עילה מספקת ללחוץ על ישראל לבצע ויתורים מדיניים. זה לא עבד כמובן ולוושינגטון היו מספיק אוזניים ופיות שדיווחו להם על הנעשה במזרח התיכון. 

ממשלת ישראל וצמרת צבאה הלכו למלחמת יום הכיפורים בעיניים פקוחות, עיקר הנתונים המודיעיניים היו מונחים לפניה. אם לא היה די במה שליקטו אנשי המוסד ואמ"ן במהלך 1973, את החותמת הסופית נתנו המלך חוסיין, שנפגש עם גולדה בסוף ספטמבר, וסוכן המוסד "המלאך", המצרי הבכיר אשרף מרואן, שההתראה שלו פחות מ-24 שעות לפרוץ הקרבות הקפיצה לפעולה את הצמרת הישראלית בבוקרו של ה-6.10. אך זה היה מאוחר מידי, אולי בכוונת מכוון מקהיר.  

אשרף מרואן (מימין) עם מפעילו דובי. צילום: המוסד

הטעות הגדולה של הממשלה הייתה אי-גיוס המילואים בהתראה מספיק מוקדמת של לפחות 48 שעות. היו לכך שתי סיבות מרכזיות: גיוס משמעו הכנות ברורות למלחמה והערכת יתר של הכוחות הסדירים והדי דלילים שהיו פרוסים בגבול הגולן ובתעלת סואץ. יחסי הכוחות היו מאוד לרעת ישראל. הסורים והמצרים ידעו שלא יצליחו להתגבר על ישראל באיכות אלא בכמות ולכן הכינו למתקפה נגדה מאסת כוחות. ההימור שלהם על היום הקדוש ביותר לעם היהודי השתלם חלקית. האזעקה שחרכה את השקט של יום כיפור בסביבות השעה 14:00 תפסה חלק נכבד מכוחותינו בבתיהם ובבתי הכנסת וכך היה קל למצוא אותם ולשלוח במהירות לחזיתות. עוד קודם לכן הוכרזה כוננות שהשאירה חיילים בבסיסים בחג. 

בצהריי ה-6.10.1973 כ-100 אלף חיילים מצרים חצו את תעלת סואץ ונתקלו בכמה מאות חיילי צה"ל שלא היו ערוכים למגננה. ברמת הגולן שלחו הסורים 60 אלף חיילים ובהם 900 טנקים ומולם ניצבו רק 177 טנקים ישראליים שלא יכלו לעמוד בפרץ. הכוח הסורי היה עם עדיפות כמותית של מעל 7:1 על כוחות צה"ל. תנאי פתיחה דומים הביאו לקריסה של מדינות גדולות יותר אך בזכות עמידה איתנה, גבורה עילאית ולחימה נחושה של כוחותינו הסדירים ותגבורות המילואים שזרמו לצפון ולדרום, נמנע "חורבן הבית השלישי" שממנו כה חשש שר הביטחון דיין, והושג ניצחון צבאי מהגדולים בהיסטוריה המודרנית: צה"ל הגיע למרחק של 40 ק"מ בלבד מדמשק ו-101 ק"מ מקהיר בתוך 19 יום. 

מפקד חזית הדרום רא"ל (מיל') חיים בר-לב (מימין) נפגש עם גנרל מצרי בקילומטר ה-101. צילום: דובר צה"ל 

הצלחות אלה לא יכולות להקהות את המחיר ששולם: קרוב ל-2,700 הרוגים, למעלה מ-7,000 פצועים, כ-300 שבויים ומאות טנקים, מטוסים ותותחים שהושמדו או נפגעו כך שלא היו שמישים עוד. לצד אלה ישנו מספר לא ידוע של אלפי חיילים שחזרו משדה הקרב עם פוסט טראומה, הלם קרב ודרגות שונות של פגיעה נפשית - מה שקרוי "הפציעות השקופות". הארץ שינתה את פניה לאורכה ולרוחבה. הציבור, שעד אז עוד התבשם מהצלחות הניצחון ב-1967, הפך לספקן ולביקורתי יותר כלפי הממשלה והצבא, שהפסיק להיות פרה קדושה. הגנרלים הורדו מכס האלים וקיבלו יחס של בני אנוש. מצעדי הראווה עם טנקים ותותחים לא התקיימו יותר. 

זה בא לידי ביטוי בעולם התרבות, האומנות, התקשורת וכמובן בשתי תנועות פוליטיות בולטות שהוקמו בשנים שאחרי המלחמה - משמאל, "שלום עכשיו" ומימין "גוש אמונים". בעיני הראשונה "השטחים הכבושים" הם נטל מוסרי וביטחוני שיש להיפטר ממנו כי זה בין היתר מה שימנע את המלחמה הבאה. השנייה הבינה שבלי התיישבות יהודית משמעותית ב"שטחים המשוחררים" לא יהיה למדינה אינטרס להחזיק בהם והם יימסרו כמו סיני ויעמדו למסירה כמו רמת הגולן. 

מלחמת יום הכיפורים הניעה תהליכים שרלוונטיים גם לימים אלה, במיוחד בעיסוק הציבורי והתקשורתי בכל הנוגע לגרעין האיראני ובתגובה הצבאית אליו. נשמעים קולות שלפיהם ההערכות לאיום הקיומי הזה הינה דומה להכנות או לאי-ההכנות ליום כיפור ההוא. מידע ביטחוני נמצא בכיסו של כמעט כל אחד מאיתנו, אך הלקח העיקרי צריך להיות שייתכן ונופתע שוב, גם אם לא בסדרי הגודל של 1973. בוגרי המלחמה ההיא כבר בעשור השמיני לחייהם, אם לא למעלה מכך. בתקופה שבה ה"ביחד" מעורער, הזכרונות והסיפורים שלהם אינם רק מורשת קרב אדירה אלא גם תזכורת לחשיבות ההירתמות למען משהו גדול יותר מאיתנו.  

אחוות לוחמים בע"מ

הנני נשבע(ת) ומתחייב(ת) בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.

בתחילת אוגוסט 2006 פלוגת השריון שלי בסדיר הייתה בקרב באחד הכפרים בגזרה המזרחית בדרום לבנון. משעה לשעה המצב נהייה קשה יותר והיינו תחת אש כבדה של אנשי חיזבאללה. היינו בכפר הזה כמעט לבדנו, אולי עם תגבורת קטנה של כוחות חי"ר. המפקדים הבכירים יותר ביקשו עבורנו סיוע אווירי ובתוך זמן קצר הגיע מסוק קרב שירה וניטרל עמדות אויב שסיכנו אותנו. שמעתי בקשר החוץ בטנק את הטייס והוא היה עבורנו המלאך המושיע שבא מהשמיים. הוא דיבר בנחת והתיאום בינו לבין השריונרים שם למטה היה מושלם. בזכותו כנראה אני וחבריי חזרנו מהקרב הזה בחיים. זוהי דוגמה מזוקקת לאחוות לוחמים.   

טנקים ומסוק במלחמת לבנון השנייה

אני לא יודע מה דעותיו של הטייס ולמען האמת זה גם לא משנה. אני גם מקווה שאם הוא משרת במילואים כיום, הוא עדיין יתייצב למשימה כדי לסייע ללוחמים כמוני. כשחבריו מדברים בלהט המחאה על חוזה כלשהו שנחתם בינם המדינה, עלי להזכיר להם: החוזה היחיד שאני מכיר הוא שחבריי מהיחידות השונות יתייצבו איתי בחזית הלחימה במידת הצורך, ללא קשר לזהות הממשלה ששולחת אותנו לשם. 

עכשיו, דווקא עכשיו כשהקשרים החברתיים נפרמים, עלינו לזכור מוסכמה בסיסית זו. הרי המתים שייפלו חלילה במערכה הבאה בגלל היעדר סיוע אווירי או מודיעיני לא יוכלו לזעוק ובני משפחתם לא יסלחו לעולם. אם כך, לשם מה להגיע למצב הזה? למה זה טוב? מי נענש פה בדיוק - פוליטיקאים או חברים לנשק וכלל הציבור הישראלי? עונש שהוא לא סביר כלל, בשם צדקנות.  

הסרטון שהופץ על ידי איתמר בן גביר ואנשי ימין נוספים הוא חסר טעם ומן הראוי שלא היה מגיע לרשתות החברתיות. בימים בהם כל גפרור קטן יכול להביא לניצוץ גדול, רצוי שלא לחמם ולמתוח עוד יותר את העצבים שעוד רגע מתפקעים. אך אי אפשר להגיד שהוא נוצר בוואקום. בישראל כידוע, אף אחד לא אוהב להיות פראייר. כל צד בוויכוח הפוליטי אוגר את התחמושת המילולית והוויזואלית שלו, בין היתר כדי לקבל כמה דקות מסך. אך ההשלכות הן הרסניות. מתישהו, בתקווה, תשקוט הארץ ושני הצדדים הניצים יצטרכו לישון יחד באותו אוהל במילואים ולשרת באותה טייסת. איך יסתדרו ביחד? לא ברור. נראה שייקח שנים רבות כדי לשקם את הרעות שהייתה ואולי כבר איננה.  

מתוך הסרטו שהופץ

הטענה שלי היא פחות לחותמי המכתבים למיניהם אלא למפקדים לשעבר בכירי הדרגות שנותנים לגיטימציה לסרבנות. החיילים והקצינים הזוטרים קיבלו ומקבלים מהבכירים האלה תמונת מציאות שעברה הקצנה והפחדה כאילו ישראל אכן בפיתחה של הפיכה משטרית לטובת דיקטטורה. מציגים להם את עילת הסבירות, חוות דעת אישית של שופט, כבסיס לדמוקרטיה. 

הרי רוב החותמים אינם בקיאים בענייני המשפט ומה שהם מקבלים עם כפית לפה זה מצג חד צדדי וחצאי אמיתות במקרה הטוב. אני יכול להבין את החשש שלהם, הרי כולנו רוצים בסופו של דבר לחיות במדינה דמוקרטית. אך המאבק פה הוא של אליטה פוליטית שלא מצליחה לנצח בבחירות ורוצה לשמר את ההגמוניה שלה באמצעות שופטים שחושבים כמוה. חבל שהאליטה הזאת לא בוחלת באמצעים עד כדי משחק מסוכן עם ביטחון המדינה. אסור לשכוח לה את זה.  

אם חבורת אנשי הצבא בהווה ולשעבר תצליח במזימתה אפשר רשמית לצרף את ישראל לרשימת רפובליקות הבננות. גם הבחירות לכנסת יהיו מיותרות כי מי שימשכו בחוטים יהיו כך וכך אלפי טייסים, אנשי מודיעין ולוחמי יחידות מיוחדות. ברצותם יתנו לממשלה לקדם חקיקה וברצותם ימנעו זאת ממנה. כך בדיוק נראית הפיכה צבאית, גם אם בראש המדינה לא עומד גנרל שתפס את השלטון. לפעמים, מה שחשוב הוא מה שקורה מאחורי הקלעים - מי הם גורמי הכוח וההשפעה האמיתיים. זהו שילוב של בעלי הון ובכירים לשעבר במערכת הביטחון, מערכת המשפט והאקדמיה. 

מסיבת עיתונאים של ארגון אחים לנשק. צילום: יאיר שגיא

פעם, עד לא מזמן, גורמים אלה הריצו אישים שונים ומשונים בבחירות, אפילו כמועמדים לראשות הממשלה, אבל השיטה הזאת נהייתה לא אפקטיבית בגלל דפוסי ההצבעה של הציבור שלא קנה את "הסחורה" הלא כל כך מוצלחת שהוצעה לו. לכן, החליט מי שהחליט להעלות הילוך. זה דומה לילד שבזעמו זורק את הצעצועים ולא מוכן לשחק בהם. או כמו הבדיחה הידועה על נפל הטייס שמגיע לשרת בנ"מ. 

נוצר למעשה תקדים מסוכן של שימוש נרחב בהילה צבאית כדי להשפיע על מדיניות. אכן, גם בתקופת ההתנתקות היו מקרי סרבנות ועידוד מצד אישי ציבור ורבנים לסרב פקודה. אך למיטב זכרוני לא היו יותר מכמה עשרות מקרים כאלה שלא קיבלו את מאסת יחסי הציבור וההדהוד התקשורתי שמקבלים שלל מכתבי אי-ההתייצבות כיום. מה גם שאז ההתנגדות הייתה למדיניות חלוטה של הממשלה שעברה בכנסת. 

כל המקרים אז טופלו ביד קשה והסרבנים הודחו מהצבא ואף ריצו עונשי מאסר. אותם גנרלים שכיום מבינים לליבם של הטייסים ושות', גינו אז בלשון חריפה את תופעת הסרבנות - מה שמעיד שהכל זה עניין של פוזיציה והרבה מוסר כפול. בימים אלה נזרעים הזרעים של סרבנות מימין, במידה ותתקבל החלטת ממשלה שתפגע בציפור הנפש הימנית, למשל פינוי יישובים ביו"ש. הטיעונים יהיו אותם טיעונים כהשתקפות מראה. אני מקווה שלא נגיע לכך, רגע לפני שיחברו את הכבל האחרון לפצצת זמן. 

אחריות לא ספורטיבית

להיות בעלים של קבוצת כדורגל בישראל זו כנראה אחת המשרות הכי פחות מתגמלות בעולם ותפקיד כפוי טובה. אתה משקיע עשרות מיליוני שקלים בשנה בתחביב שלך, ההפסדים הכספיים לרוב לא מכוסים (אלא אם מדובר במכבי חיפה או מכבי ת"א, להן יש עשרות אלפי אוהדים מנויים והשתתפות בטורנירים אירופיים בכל כמה שנים). זאת ועוד, יש לך גם אחריות שילוחית על ההתנהגות של אוהדי קבוצתך. מספיק שאוהד טיפש אחד משליך חפצים למגרש במהלך משחק או שכמה אוהדים פורצים לכר הדשא - הקבוצה אשמה ועלולה לקבל עונש כפול: קנס כספי של עשרות אלפי שקלים ומשחקים ללא קהל - מה שפוגע כלכלית בקבוצה. 

אפשר אמנם לתבוע אוהדים סוררים אבל זה בלתי אפשרי אם מדובר במאות ואלפים כאלה. לכן מסתבר שבזמנו הפנוי הבעלים צריך להיות גם דמות מחנכת. הרי האוהדים והקבוצה - חד הם, ולא סתם יש קבוצות שמכנות אותם בתור "השחקן ה-12". במדינות שונות ניסו כל מיני שיטות כדי להרתיע אוהדים מלפגוע במהלך התקין של המשחק. בישראל עדיין מקובעים, לא רק בספורט אלא בכלל. 

שחקני בית"ר ירושלים חיכו לא פחות מ-50 דקות כדי לעלות על הפודיום ולקבל את הגביע שלו חיכו 14 שנה ארוכות. הנשיא הרצוג ושאר המכובדים כבר היו במקום, אך אלפי אוהדים פרצו לכר הדשא והובילו לביטול האירוע החגיגי ולכאוס מוחלט. הסימנים המעידים היו כבר לפני משחק הגמר. כאלפיים אוהדי בית"ר נכנסו ללא כרטיס, אבוקות שנזרקו על ידי אוהדי שתי הקבוצות גרמו לעיכובים במשחק, ועוד לפני סיומו אוהדים בודדים פרצו לדשא. גם מי שצפה במשחק בטלוויזיה יכול להעיד שכוחות השיטור והאבטחה היו דלילים ביותר וקרסו ברגע האמת. 

 

אוהדי בית"ר ירושלים על כר הדשא באצטדיון סמי עופר. צילום: עוז מועלם 

משחק גמר גביע המדינה הוא באחריות ההתאחדות לכדורגל, אך זו כשלה ונכון לכתיבת שורות אלה איש בארגון הזה לא לקח אחריות על הכשלון. ההפך - עסקני ודייני ההתאחדות באו בטענות לבית"ר, הטילו עליה את מלוא האחריות וגזרו עליה עונשים קשים. בתחילה, דובר אף על שלילת התואר מהקבוצה והעונש הראשון שנגזר היה הרחקה מהטורניר האירופי שבו הקבוצה אמורה להשתתף. למזלה של הקבוצה, אופ"א (התאחדות הכדורגל האירופית) התערבה לטובתה וקבעה שהעונש לא חוקי. אך בהתאחדות נעולים על עונש כבד לקבוצה, ובמקום זאת הרחיקו אותה מטורניר הגביע בעונה הבאה, הפחיתו שלוש נקודות ממאזנה באותה עונה וקבעו הפחתת נקודות דומה על תנאי.  

רבים מאוהדי בית"ר זעמו, ובצדק. המחאה הרועשת מתחת לבתיהם של ראשי ההתאחדות ובית הדין שלה אולי הייתה מוגזמת, אך אפשר להבין את התסכול הגדול. ההרגשה הרווחת בקרבם היא שהעונשים נגד הקבוצה חמורים בהשוואה לקבוצות אחרות. יהיו שיגידו שאוהדי בית"ר הם שור מועד, כלומר גורם אלים שמקבל אזהרות פעם אחר פעם אך לשווא. לדעתי זו סטיגמה לא הוגנת ומכלילה מפני שרוב האוהדים באים בסך הכל ליהנות מכדורגל או שאינם יכולים להגיע למגרשים - בין היתר בגלל העלויות הגבוהות של הכרטיסים למשחקים אטרקטיביים.  

מחאת אוהדי בית"ר באצטדיון טדי במשחק של נבחרת ישראל נגד אנדורה. צילום: רדאד ג'בארה 

עליהם לעולם לא תשמעו בתקשורת הפופוליסטית שמחפשת את הקומץ המופרע. מדוע? כי זה מספק רייטינג למהדורות החדשות, נושא פיקנטי וסיבה להתנשאות ולגזענות. הרי אוהד בית"ר ממוצע נתפס כיוצא עדות מזרח עילג, פרימיטיבי, אלים, חשוך וגזען. אתם תתקשו לראות במרקע הטלוויזיה או בסמארטפון מישהו עם צעיף בית"רי שלא עונה על לפחות חלק מהסטריאוטיפים האלה. האוהדים ה"שפויים" והשקטים לא ממש שווים אייטמים בתוכניות ערוץ הספורט. ממילא התגובה שם פבלובית - האוהדים גרמו לנזק כזה או אחר אז ברור מעל לכל צל של ספק שצריך להעניש את הקבוצה. איפכא מסתברא? אל תצפו ליותר מידי. שגיא כהן, אלי גוטמן, שלמה שרף, רון קופמן ושות' כבר השחיזו חרבות, הכינו גרונות ושורות עם וריאציות שונות של "עונש חמור/ חמור מאוד לבית"ר".  

שלמה שרף ורון קופמן בתוכנית "יציע העיתונות" בערוץ הספורט 

העניין פה הוא מעבר למה שקורה במגרשי הכדורגל. זו התרבות הישראלית הקלוקלת של ה"סמוך" וה"יהיה בסדר". הרי הופעות ענק של אומנים מהארץ ומחו"ל עוברות בשלום, וכך גם אירועי תרבות אחרים. המארגנים שמשקיעים הון רב בהבאת אמן בינלאומי לא יכולים לקחת אפילו רבע סיכון בטיחותי - כי אם זה יקרה, הוא ודומיו פשוט לא יגיעו לארץ. אבל בכדורגל המקומי שלנו מזלזלים באוהדים, תולים את בטיחותם על משענת קנה רצוץ, לעיתים רחוקות מאוד מטפלים בחומרה במתפרעים ובעיקר מחזיקים אצבעות שהמשחק יעבור בשלום. חלילה קורה משהו רע? בשביל מה להפעיל את הראש. יש תקנון ארכאי של ההתאחדות לכדורגל שמקודש כמו קאנון מקראי ומכוון נגד הקבוצות. 

איכשהו, אחריות שילוחית נקבעה רק או בעיקר לענפי הספורט. הרי תיאטרון, מסעדה או מוסד חינוכי לא יעמדו לדין אם באי שעריהם יתפרעו ויגרמו לנזקים. אף פעם (כנראה) לא תראו את מנהל ימית 2000 נלחם על חפותו בבית משפט כי אנשים שהגיעו לפארק המים התקוטטו ושברו כיסאות זה על זה. בזמן שהשורות האלה נכתבות, בעלי בית"ר ברק אברמוב החליט להפשיל שרוולים ולהילחם נגד רוע הגזירה. הוא מתכוון להגיש עתירה לבית משפט "אזרחי", הקפיא את פעילות הקבוצה ומאיים כי היא לא תופיע בליגה בעונה הקרובה. האם זה יעזור? הזמן יגיד ובהתאחדות יש חשש מצעדים אלה. הרי בית"ר מביאה רייטינג רב ועניין בליגה הישראלית הבינונית, וזה חשוב לעסקני הכדורגל שלנו - בסוף הרי מדובר כאן בהרבה כסף. הצלחה של אברמוב לא תסייע רק לקבוצתו אלא תשיג ניצחון ששווה אולי יותר מכל תואר ספורטיבי - ניצחון על הקיבעון. 

ברק אברמוב. צילום: אורן בן חקון 

מתחברים מחדש

ביטול חלקים מחוק ההתנתקות שחלו על צפון השומרון בחודש מארס הוא בשורה משמעותית ושינוי כיוון של הממשלה. אמנם לא מדובר, לפחות בשלב הראשון, בחזרה לארבעת היישובים שפונו - גנים, כדים, חומש ושא-נור - אך עצם העניין שלקח כמעט 18 שנים לאפשר נוכחות חוקית של ישראלים בשטחי היישובים החרבים, זאת כבר התחלה טובה. אז למה הימין האידיאולוגי כל כך נלחם על החזרה אליהם? הסיבה העיקרית היא העוול שנעשה כתוצאה מהחלטה קרה שנועדה לרצות את הממשל האמריקאי דאז לגבי רצינות הכוונות להסדר עם הפלשתינים. כלומר, להוכיח להם שההתנתקות לא מסתכמת בנסיגה מרצועת עזה לטובת חיזוק האחיזה ביו"ש. אז נבחרו להם יישובים בעומק השטח שמבחינתו של אריאל שרון היה אפשר להקריב.

בריכת המים בחורבות היישוב חומש. צילום: מיכאל יעקובסון    

בתיו הדרומיים של היישוב חומש לפני ההתנתקות במבט מצפון לדרום על רקע הרי השומרון. צילום: נריה הרואה 

המהלך השנוי במחלוקת הזה היה מנוגד לחלוטין לאופן פעולתו של הבולדוזר מחוות השקמים שקרא במשך שנים לרוץ אל הגבעות והקים ביד נדיבה מאות יישובים ברחבי ארץ ישראל. הנורה האדומה נדלקה כבר ב-1982 עם מינויו של שרון כקבלן הביצוע של פינוי סיני והרס פיתחת ימית. אך אז הייתה לכך לפחות סיבה הגיונית מפני שנחתם הסכם השלום עם מצרים שעל אף המחיר הכבד, עדיין מחזיק מעמד ומקהה במשהו את כאבי הנסיגה מחבל ארץ בעל משמעויות לאומיות, כלכליות ואסטרטגיות.

מנחם בגין ואריאל שרון ב-1981. צילום: AP

כאשר שרון החליט על ביצוע ההתנתקות בסוף 2003 הייתה מעליו עננה של הסתבכות בפרשות האי היווני וסיריל קרן, שבשתיהן הוא ובניו נחשדו בשוחד ועבירות שחיתות נוספות. "עומק העקירה - כעומק החקירה" איבחנו נכון בדיעבד יוסי שריד משמאל וצבי הנדל מימין. ההוכחה הטובה לכך היא האיתרוג שרה"מ קיבל מאנשים כמו אמנון אברמוביץ' וכמובן סגירת התיקים שלו לאחר ההתנתקות. יהיו שיגידו שזה יד המקרה, אך כשבפרקליטות רוצים לסחוט את טיפת המים האחרונה מהאבן, הם בהחלט יכולים לעשות זאת גם אם ההליך המשפטי ייקח שנים כפי שזה היה למשל עם האישומים בתיקי אולמרט ונתניהו.

את מחיר ההחלטה הצינית של שרון שילמו כרגיל האנשים הקטנים שנזרקו מביתם, טולטלו ברחבי הארץ וחלקם נתקעו במשך שנים במגורים זמניים שנקראו הקראווילות. המענה של מנהלת סל"ע, שהוקמה לטובת סיוע למפונים, היה לעג לרש - וזה עוד בלשון המעטה. זהו תמרור אזהרה למקדמי פינוי המוני של מתנחלים. קל לדרוש חזרה ל"קווי 1967" והריסת התנחלויות, אך קשה הרבה יותר לטפל במפונים מבחינת פיצויים, דיור חלופי, הקמה מחדש של עסקים וטיפול נפשי. מחדל פוסט ההתנתקות הקיף בסך הכל אלפים בודדים של מתיישבים, ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה אפילו עם מספר כפול מהם. אולי זהו הניצחון השקט של ההתיישבות ביו"ש. מכל הבחינות, פינוי המוני של יישובים לא ריאלי כיום.

פינוי היישוב שא-נור בשומרון בקיץ 2005. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

ישנם הטוענים, מה האינטרס לחזור למקומות מבודדים עם סיכון ביטחוני גדול? אכן, אי אפשר להתעלם מכך ונדרש הסבר עמוק. צפון השומרון ידוע מזה שנים רבות כבסיס של טרור והאינתיפאדה השנייה גרמה לעזיבה של תושבים רבים מארבעת היישובים. אך עד מהרה הגיעו אנשים חדשים שעל אף האיומים הביטחוניים, היו מוכנים להיאחז בקרקע ואף לגדל שם את ילדיהם. כך נוצר תלכיד חזק בין חילונים לדתיים שעברו את התקופה הסוערת והמורכבת הזאת ביחד. הם לא יצרו שום תקדים. משחר ההתיישבות הציונית בארץ ישראל נבחרו בכוונה מקומות מרוחקים ממרכז היישוב העברי וזאת כדי להשפיע על גבולות המדינה ושיטחה - החל מהמושבים והקיבוצים הראשונים, דרך יישובי חומה ומגדל ועד לעיירות וערים כמו שדרות, ירוחם, בית שאן, קריית שמונה ועוד.

קיבוץ חניתה שבגבול הצפון, זמן קצר לאחר הקמתו ב-1938

שכונה ביישוב נווה דקלים שבגוש קטיף

בנוסף, הנוסחה הייתה ידועה ותקפה עד היום: התיישבות מביאה ביטחון. כלומר, איפה שיש נקודות יישוב יש כוחות צבא שיכולים להגן בצורה טובה יותר על המרחב ויש להם יותר מוטיבציה, כי לא מדובר בסתם שטח ריק אלא באזרחי המדינה. כך הלחימה בטרור בגבול הצפון, יו"ש ורצועת עזה הייתה יעילה יותר, גם אם לעיתים זה לא נראה כך ועלו תלונות על התועלת שבדבר. כיום למשל, מבצע ברצועת עזה שפעם דרש כמה פלוגות או גדוד, דורש לכל הפחות חטיבה או אוגדה. אך מנגד, בסיסי כוחות הביטחון ביהודה או בשומרון קרובים למוקדי הטרור ולכן המבצעים הם כירורגיים, מהירים ולרוב גם יעילים. במילים אחרות, מה שעושה מטוס 16-F בעזה, עושה צוות של יחידה מובחרת בג'נין או בשכם.

פעילות צה"ל בג'נין. צילום: דו"צ

אך אנשי הימין האידיאולוגי שחפצים לבטל לגמרי את ההתנתקות צריכים להיות ריאליים. המצב ברצועת עזה נהייה בלתי הפיך ואני לא רואה תסריט שיאפשר להקים מחדש את גוש קטיף. הרצועה הפכה לחמאסטן עקב ההשתלטות האלימה עליה ב-2007 ואף ראש ממשלה לא ידרוש מהצבא לכבוש שוב את קן הצרעות הזה ולהחזיק בו לאורך זמן. הוא יסתפק לכל היותר במבצעים בסגנון עופרת יצוקה או צוק איתן בהם לא תהיה הכרעה ברורה, בעיקר כי ישראל תילחם (שוב) עם יד קשורה מאחורי הגב ותיבלם על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. הדבר הזה נכון במיוחד בימים אלה שבהם יש שוב הסלמה ביטחונית שמגיעה כמעט מכל כיווני הרוח. היתרון היחיד שיצא מההתנתקות הוא הפריסה הנוחה יותר של הצבא מסביב לרצועה, אך מחיר ההגנה על העוטף והרבה מעבר לו עלה בעשרות מונים.

אנשי חמאס ברצועת עזה. צילום: Adel Hana - AP

המוח היהודי נאלץ להמציא פתרונות שעולים מיליארדי שקלים - כיפת ברזל והמכשול הקרקעי בגבול עזה - כדי לבלום ארגון טרור בסדר גודל בינוני. רבות דובר גם על הרוח הגבית שקיבלו ארגוני הטרור בסביבה מהנסיגה שלנו, שהתפרשה אצלם כבריחה תחת אש או בעקבות פעולות איבה. כאשר אני ואנשי ימין אחרים מציגים את הטענות האלה לברי הפלוגתא שלנו עולה הטענה, "ומה היה קורה ליישובי גוש קטיף אילו היו נשארים שם בזמן השתלטותו של חמאס?". אני מניח בזהירות שזה לא היה קורה אם צה"ל היה נמצא במוצביו לאורך ולרוחב הרצועה. לאנשי החמאס החמושים עד השיניים היה קל עד מאוד להתמודד עם שוטרי הרש"פ שנפלו כמגדל קלפים וחלקם נזרקו מגגות גורדי השחקים ברצועה. כפי שאומרים בעולם הספורט - זה היה "פשוט לא כוחות".

בתקופה עקובת דמים זו המשפט "ארץ ישראל נקנית בייסורים" מקבל משמעות מיוחדת, וחובת ההוכחה על ממשלת הימין "על מלא" שהבטיחה רבות ובנתיים בעיקר מאכזבת במובנים רבים. הלחצים מכל הכיוונים משפיעים וברור כי לא יהיה ניתן להגשים את כל התוכניות האידיאולוגיות שנוגעות להתיישבות. אך ישנם כמה דברים פעוטים לכאורה שבכוחה של הממשלה לעשות. הראשון יכול להיות מימוש ההבטחה של ממשלת השינוי לגבי הכשרתו של היישוב הצעיר אביתר.

יחד עם זאת, יש להכין את תוכניות הבנייה הבאות לאחר תום ההקפאה שישראל קיבלה על עצמה לחודשים הקרובים - בדגש על עוטף ירושלים ומקומות נוספים בשטחי C שבהם ערביי יו"ש משתלטים על אדמות מדינה או כאלה שהבעלות עליהן טרם התבררה. ב-14 השנים האחרונות מקדם הממשל ברמאללה תוכנית אסטרטגית שנועדה לקבוע כמה שיותר עובדות בשטח, זאת בזמן שהתגובה הישראלית רפה עד בלתי קיימת. המבחן של הציונות המעשית לא הסתיים ואי אפשר להסתפק במה שיש. אנחנו בעיצומו של משחק סכום אפס על הארץ הזאת ואין לנו את הפריבילגיה להפסיד בו.

היישוב אביתר. צילום: עמית שאבי