"העבר חוצב את דרכו החוצה בציפורניו"
הסופר האפגני חאלד חוסייני
אפגניסטן, ארץ רודפי העפיפונים, הקולות מההרים ואלף השמשות הזוהרות, מתכסה בחושך צלמוות ובאימה על פני תהום. הברברים צמאי הדם מארגון הטרור הטליבאן חזרו לשלוט במדינה המרתקת הזו שהתגברה על כל אימפריה אך הובסה פעם אחר פעם בידי עצמה. כובשים רבים ניסו לאלף את הארץ הפראית הזו ולא הצליחו להשתלט ולנהוג בה כרצונם. האימפריה של אלכסנדר הגדול, אין ספור סולטנויות ושושלות מוסלמיות, המונגולים, הבריטים, הסובייטים ולבסוף האמריקאים - כולם כיתתו את רגליהם בארץ הצחיחה והמאובקת הזו שנמצאת בלב אסיה, עשירה באוצרות טבע שרובם הגדול לא נוצל ובעיקר - דרכי המסחר העתיקות שמגיעות בואכה עד סין, הודו ומערבה לאיראן וארצות ים סוף והים התיכון.
זו הסיבה המרכזית מדוע המעצמות של 150 השנים האחרונות רצו להחזיק בה, אך ניגפו ונמלטו בעור שיניהן מ"בית הקברות של האימפריות". אחד ההסברים לכך היה ההתנגדות של העם האפגני, אך אם תסתכלו פנימה אין כזה בנמצא וגם זהות אפגנית אחידה לא קיימת. זהו ערב רב של קבוצות אתניות המחולקות לחמולות, כאשר המובילה שבהן היא האליטה של המדינה - הפשטונים (הפתאנים) שמהווים 42% מהאוכלוסייה, ומרוכזים בעיקר במזרח, בדרום אפגניסטן ובמערב פקיסטן. במדרסות (בתיה"ס ללימודי האסלאם) הפשטוניות משני עברי הגבול בשטח ההפקר בין אפגניסטן לפקיסטן צמחה בתחילת שנות ה-90 תנועת הטליבאן (התלמידים) בראשות מולא מוחמד עומאר וחמישים תלמידיו. המנהיג הכריזמטי הזה ביחד עם שותפו הבכיר וסגנו עבדול גאני באראדר משכו אליהם עשרות אלפי תומכים צעירים משולהבים שנשבעו לנקות את אפגניסטן מכל מה שמנוגד להלכה האסלאמית - השריעה.
ההצלחה שלהם הייתה מסחררת. הם ניצלו את האנדרלמוסיה ששררה במדינה המוכה והשתלטו על 90% ממנה, תוך שהם מקבלים את תמיכתה של 80% מהאוכלוסייה. המתנגדים היו בעיקרם המיעוטים הטג'יקים (קבוצת המיעוט השנייה בגודלה) והאוזבקים. הם שלטו בצפון מזרח אפגניסטן וברצועות שטח הסמוכות למדינות האם שלהם. הם קראו לעצמם החזית האסלאמית המאוחדת, המוכרת יותר בשם "הברית הצפונית", והונהגו על ידי "האריה מפנג'שיר" אחמד שאה מסעוד הטג'יקי והגנרל עבדול ראשיד דוסטום האוזבקי.
שניהם היו גם ממנהיגי המוג'הידין וצברו רקורד של לוחמי גרילה מחוספסים ומפקדים שמכירים כל ואדי צחיח. גורלו של מסעוד היה טרגי והוא חוסל על ידי שני מחבלים מתאבדים של אל קאעידה ב-9.9.2001. אחרי מפלת הטליבאן באותה שנה הצטרף דוסטום למערכת הפוליטית, מילא כמה תפקידים בכירים כאשר האחרון שבהם היה סגן נשיא אפגניסטן. בסוף אותה שנה סיימה הברית הצפונית את תפקידה וכעת בוגריה, בהם בנו של מסעוד, מקימים את תנועת ההתנגדות מחדש במחוז פנג'שיר. נקודת הפתיחה שלהם קשה ביותר אך מוקדם להספיד לוחמים נחושים אלה מפני שיש להם סבלנות אפגנית רבת שנים.
איך הטליבאן הצליח להשתלט במהירות הבזק על המדינה? השאלה הזו בוודאי מעסיקה עכשיו אין ספור ממשלות וסוכנויות ביון במערב. כמו הגל השחור של דאעש ברחבי סוריה ועיראק ב-2014 גם כאן ארגון קטן יחסית הצליח להביס צבא החמוש במיטב כלי הנשק של ארה"ב ומה שנשאר מהצבא האדום. אין צל של ספק שנסיגת הצבא האמריקני נתנה רוח גבית עצומה לארגון ששלט עד אז על כשליש משטח המדינה, בעיקר במזרח ובדרום. הטליבים הלכו על "שיטת הסלאמי" וכבשו מחוז אחר מחוז ועיר בירתו. הכיבוש האגרסיבי וסרטוני הכניעה של יחידות אפגניות שמסרו את נשקן לטליבאן הופצו ברשת ויצרו דה-מורליזציה בקרב שאר חיילי הצבא, שלפי דיווחים שונים בתקשורת העולמית עברו אימוני חייליות בסיסיים בלבד. באזורים רבים, יחידות אפגניות שמצאו את עצמן בגמר תחמושת ואספקה פשוט ברחו. על פניו, מבחינה מספרית ובאיכות אמצעי הלחימה, כוחות הצבא והשיטור האפגניים היו אמורים להתגבר על הטליבאן. 
הם מנו כ-300 אלף חיילים ושוטרים לעומת כ-75 אלף טאליבים, ולפי נתוני הטיימס והסאנדיי טיימס הבריטיים היו ברשותם כ-358 אלף רובי סער, כ-126 אלף אקדחים, כ-22 אלף רכבי האמר ממוגני ירי, אלפי רכבים קלים ומשאיות, מאות נגמ"שים וכמה עשרות מסוקי קרב ומטוסים. כל אלה ועוד, ציוד בשווי של עשרות מיליארדי דולרים נפלו כמעט ללא קרב לידי הטליבאן. הרשויות האזרחיות נותרו חסרות הגנה למעשה ובמקומות מסוימים הסכימו לאפשר לטליבאן להשתלט עליהן על מנת להימנע משפיכות דמים נוספת. הקש ששבר את גב הגמל היה מנוסתם של הנשיא אשרף גאני אחמדזאי, ראש הממשלה עבדאללה עבדאללה ובכירים נוספים בממשל ובזרועות הביטחון אל מחוץ לגבולות המדינה.
השער לקאבול נפתח לרווחה ולעיר חזרו מראות שנראה היה שישכחו לעד. הטרגדיה האמיתית הייתה בנמל התעופה הבינלאומי בעיר הבירה עת שאלפים הסתערו בייאוש על המטוסים הממריאים. חוסר האונים שבר את ליבם של רבים, בייחוד התמונות הקשות של האומללים שנפלו מהשמיים ממטוס אמריקני שהמריא. מראות הנטישה של האמריקאים ושאר מדינות המערב הזכירו את הבריחה הבהולה מסייגון שנפלה בידי הקומוניסטים ב-1975 ומטהרן לאחר המהפכה האיסלאמית שנים ספורות לאחר מכן. מסוק ועוד מסוק ממריא מהגג, חיילים עם תינוקות בידיים ומשפחות שנקרעות בין גדרות התיל וחומות הבטון של נמל התעופה.
זוהי מכה תדמיתית קשה לארה"ב וקשה להעריך את השלכותיה. ברור לכל בר דעת שהאמריקנים לא יישארו לנצח באפגניסטן כי מבחינתם המשימה הצבאית שם הסתיימה. וושינגטון גם לא יכולה להיות האפוטרופוס של ממשל מושחת בקאבול אך דרך העזיבה תיזכר לדיראון עולם. המודאגות המיידיות הן בעלות בריתה של ארה"ב במזרח התיכון. עומאן, קטאר, איחוד האמירויות, סעודיה וכווית מחשבות מסלול מחדש. העפיפון האפגני יצר סערה עולמית ולא ברור מתי השמיים יתבהרו.
