גלעד שליט הוא בן מחזור שלי בחיל השריון. לא הכרתי אותו אישית כי שובצנו בחטיבות שונות במהלך הטירונות אך לא היה קשה לזהות אותו בדי-וי-די שיצא לכבוד מסע הכומתה וההשבעה. היום אני רואה בצילומים אלה קפסולת זמן, רגעים של אושר תמים חודשים ספורים לפני נפילתו של שליט בידי החמאס ונפילתם של כמה חברים אחרים במלחמת לבנון השנייה. כידוע, חיל השריון איננו יחידה ממיינת וכמעט כל אחד עם פרופיל 72 ומעלה יכול למצוא את עצמו בחיל הזה, שעד לפני כמה שנים סבל מתדמית גרועה במיוחד, שיעור ביקוש נמוך ואחוזי נשירה נמוכים לא פחות. מתוך כ-500 נערים שחצו איתי את שערי הבקו"ם ב-31 ביולי 2005, כחצי, אולי קצת יותר, סיימו את מסלול הטנקיסט. יש לציין שההכשרה בטירונות לא הייתה מאתגרת במיוחד ונראתה לעיתים כמו גדנ"ע חביב עם שירים, סיפורי מורשת קרב, מסעות לא ארוכים מידי במדבר וכמה מטווחים. בשלב האימון המתקדם, הצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה) נכנסנו לטנקים וחווינו לראשונה את הכלי העוצמתי הזה.
גלעד שליט בטקס סיום מסלול שריון, פברואר 2006
היו שתי בעיות, למיטב זכרוני. הראשונה, האימונים שלנו היו יפים למלחמות הקודמות בהן הטנקים הסתערו בפריסה רחבה בשטח פתוח, כפי שזה היה עד מלחמת יום כיפור. עד שהגענו לפלוגות המבצעיות לא נגענו בלוחמה בשטח בנוי כפי שהייתה ממלחמת לבנון הראשונה, בואכה הפעילות המבצעית ביו"ש ובעזה עד אמצע העשור הקודם. השנייה, להבדיל מטייסים ולוחמים ביחידות מיוחדות, החיילים הקרביים ה"פשוטים" לא עוברים סדנאות שבי.
מדוע? לפי כמה הסברים טייסים ולוחמים בשייטת-מטכ"ל הם בעלי סיכון גבוה יותר ליפול בשבי בגלל הפעילות החודרת שלהם, עד כדי נוכחות הרחק מעבר לגבול במדינות אויב. ישנה כמובן סיבה תקציבית: מדובר בסדנה יקרה, שלפי פרסומים שונים, כוללת המחשות של שבי ועינויים בארצות ערב או בידי ארגוני טרור. החפ"שים? שיסתדרו איכשהו. גם ככה המידע המודיעיני בפיהם הינו דל, כך שהנזק משבייתם נמוך יחסית.
אחד הדברים שניחמו את השבויים במלחמות ישראל היה צילומם בידי רשתות תקשורת זרות. זו הייתה תעודת הביטוח שלהם אל מול הצלב האדום והקהילה הבינלאומית. בשלב מסוים הם יכלו לקבל מכתבים ובמידה זו או אחרת לנהל תקשורת עם העולם החיצון. ארגוני הטרור בלבנון חשפו גם הם את השבויים שבידם לצורך מיקוח והעלאת ה"מחיר" תמורת אסירי ארגונים שונים שנכלאו בישראל. עד תחילת שנות ה-80 לישראל הייתה מדיניות נוקשה בנושא שחרור מחבלים, אך האכזריות והאיומים של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית בראשותו של הארכי טרוריסט אחמד ג'יבריל, אילצו את ממשלות בגין ופרס לשחרר ב-1982 וב-1985 אלפי מחבלים תמורת חיילים בודדים שנפלו בשבי בלבנון. נראה שהסכר נפרץ בשל התקדים שנוצר.
דיווח בשער "ידיעות אחרונות" על עסקת ג'יבריל הראשונה, 23 בנובמבר 1983
שתי העסקאות הטראומטיות הכבידו את ליבו של שר הביטחון יצחק רבין לאחר נפילתו בשבי של הנווט רון ארד ב-16 באוקטובר 1986 בידי הארגון השיעי אמל. אנשיו של המנהיג נביה ברי הציעו עסקה שכללה שחרור של כמה עשרות מאסירי הארגון אך יצחק רבין, המצולק מעסקת ג'יבריל, דחה את ההצעה על הסף. דחייה שעלתה כנראה בחייו של הנווד השבוי שב-1988 נעלמו עקבותיו. כך או כך, ארגוני הטרור הפלסטיניים בעזה וביו"ש ראו כי טוב וסימנו את החטיפה כדרך הפעולה המועדפת להשבת חבריהם, שעל חלקם נגזרו בישראל כמה מאסרי עולם. במהלך 1989 נחטפו ונרצחו החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון על ידי ארגון החמאס, שקם רק כשנתיים קודם לכן ברצועת עזה. המטרה הייתה לנהל משא ומתן לשחרור אסירים תמורת גופותיהם. הניסיון של ארגון הטרור העזתי כשל, אך המחבלים העלימו את גופות החיילים. זו של אילן סעדון נמצאה רק באוגוסט 1996.
רון ארד על רקע פסוקים שיעיים במקום לא ידוע בלבנון
מחבלי חמאס, אשר התחפשו למתנחלים, הכינו לסמל נחשון וקסמן ז"ל גורל דומה כאשר חטפו אותו בצומת הטייסים ב-9 באוקטובר 1994. הם דרשו את שחרורם של השייח' אחמד יאסין, שנעצר בעקבות הרצח של סספורטס וסעדון, ושל 200 אסירים ביטחוניים, ולא - יוצא החייל להורג. הוחלט על פעולת חילוץ על ידי סיירת מטכ"ל, אך זו כשלה ועלתה בחייהם של וקסמן וסרן ניר פורז ז"ל מהסיירת. רה"מ ושר הביטחון יצחק רבין לקח אחריות. עם זאת, דרכו הייתה ברורה - לא ינוהל יותר משא ומתן עם ארגוני טרור לגבי שחרור אנשיהם מבתי הכלא. עמדה זו נועדה להוריד את המוטיבציה שלהם לחטיפות נוספות. הזמנים עברו, ראשי ממשלה התחלפו ותוכניות החטיפה לשם מיקוח נשארו בעינן. חיזבאללה ניצל את הזדמנות הפז הבאה מבחינתו באירוע הר דב ב-7 באוקטובר 2000 עם חטיפת גופותיהם של לוחמי ההנדסה בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד זכרם לברכה. בערך באותם ימים חטף הארגון את הקצין הבכיר במיל' אלחנן טננבוים בחו"ל.
אביו של נחשון וקסמן ז"ל צופה בקלטת שהעביר החמאס, אוקטובר 1994
השגרה היא אחד האויבים הגדולים של הצבא. זאת בגלל שהאויב רואה את הפעילות היומיומית המתבצעת באותן שעות ובאותם מקומות ויכול בקלות יחסית להיערך בהתאם למתקפה. זה בדיוק מה שקרה באירוע החטיפה של גלעד שליט ב-25 ביוני 2006. התכנון במטה החמאס לא היה מורכב במיוחד. הם ידעו שישנו טנק מסוים שנמצא בשעות מסוימות מול גדר הגבול עם רצועת עזה באזור כרם שלום. משימתו היא להיות כוח חזק ונייד של אש ותצפית, תוך מתן מענה מהיר לאירועים מבצעיים העלולים להגיע מכיוון הרצועה. כפי שקורה לא מעט בהנץ השחר, ככל הנראה צוות הטנק, או רובו, נרדם אחרי לילה ארוך של כוננות, דבר שהקל עד מאוד על חוליית המחבלים להתקרב אליו ולפגוע בו. על פי פרסומים שונים, לא ברור עד ימים אלה מדוע התצפיות לא כיסו היטב את הנקודה בה עמד הטנק ומדוע לא ניתן אישור לטנק אחר של אותה פלוגה להחיש למקום ואולי לסכל את האירוע. הטנק בפיקודו של סגן חנן ברק ז"ל נפגע מירי נ"ט, ככל הנראה מסוג אר.פי.ג'י, פגיעה שהובילה להפעלת מערכת כיבוי האש בטנק שפולטת כמות רבה פחמן חד- חמצני על מנת "לחנוק" מהר את האש.
הטנק של גלעד שליט, ברקע גדר הגבול עם רצועת עזה
המפקד ברק והטען, סמ"ר פבל סלוצקר ז"ל, קפצו החוצה מהטנק ונורו במקום. הנהג רועי אמיתי נותר בתאו עד סוף האירוע והיה פצוע. התותחן גלעד שליט נפצע באורח קל גם הוא מהנ"ט ומרימוני הרסס שהושלכו אל תוך הטנק. שליט החליט לצאת מהצריח מלא העשן, נתפס בידי המחבלים ונלקח דרך מנהרה לדרום רצועת עזה. אמיתי אמר בראיונות שונים בתקשורת כי הייתה התרעה חמה על אירוע חטיפה. במהלך השנים עלו טענות מדוע יצא בלי נשקו ולא תפעל את כלי הנשק שבטנק. הסבר אפשרי לכך הוא מצב ההלם בו שרר ואולי חוסר הסיכוי בלחימת יחיד. המור"קים הרחוקים על יוסי לפר, הטנקיסט הגיבור שנלחם לבדו בטנק באחד מקרבות מלחמת ששת הימים נשכחו בוודאי באותם רגעים. במקום זאת החלה סאגה שטילטלה את המדינה במשך חמש שנים וחצי. לוחם השריון גלעד שליט הפך להיות "הילד של כולנו" שיש לשחרר "בכל מחיר". פניו הכחולות נראו מכרזות לבנות במרפסות בתים, שלטי חוצות, דגלוני מכוניות, חולצות ועוד.
אחת מכרזות הקמפיין ועצרת לשחרורו של גלעד בהשתתפות בני משפחתו
ככל שחלף הזמן הדיון בנושא שליט הפך לפחות ופחות רציונלי. נוהל קמפיין אגרסיבי שפנה אך ורק לרגש ולא לשכל הישר. מי שהעז לבקר את דרישת ה"בכל מחיר" הותקף בתקשורת וברחוב. נוצר הרושם שיש רק דרך אחת לשחרר את גלעד שליט: להיענות לדרישת החמאס לשחרר אסירים. אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן (יותר מהשווי הריאלי שלהם, כדי לא לעודד חטיפות נוספות)? אליבא דאנשי מחנה שליט, אין דבר כזה. גלעד נשלח למשימתו על ידי צה"ל והצבא חייב להחזיר אותו כי זה החוזה הבלתי כתוב שנחתם בין צה"ל למשרתיו. אני לא מפקפק באידאל הזה, אבל חייבים לקחת בחשבון מצב בו שחרור החייל החטוף יעלה בחייהם של חיילים רבים אחרים.
לא ברור עד היום אם נעשה ניסיון כזה במקרה של שליט ואין לי ספק שתוכנן. עת השתחררתי, צעדי הראשונים באזרחות היו למען גלעד. אני וחבריי למחזור הגיוס יצאנו מהבקו"ם, קיבלנו חולצות לבנות וכובעים עם סיסמאות ואיורים של גלעד ויצאנו לצעדה לכיוון משרד הביטחון. זה נראה לנו טריוויאלי לחלוטין, הרי גלעד התגייס איתנו והיה אמור להשתחרר איתנו. אך ככל שהתארכה הדרך, שוחחתי עם חבריו לפלוגה והם תיארו את שליט כבחור מופנם, שקט מידי, לא ממש חברותי וגם להם הקמפיין לא היה נוח. מטבע הדברים הם העדיפו לשמור את דעותיהם לעצמם.
משוחררי מחזור אוגוסט 2005 של השריון במהלך הצעדה לקירייה. 22 ביולי 2008
עם השלמת העסקה באוקטובר 2011 שוחררו תמורתו של גלעד 1,027 טרוריסטים וארכי-טרוריסטים עם דם רב על הידיים, כאלה שריצו עשרות מאסרי עולם. השב"כ הבטיח כי יוכל לטפל באלה שישיבו לדרך הטרור וכמה מהם הצליחו לרצוח עד כה עשרה ישראלים. לפי הערכת גורם ביטחוני בכיר כ-40% מהמשוחררים שבו לסורם ורבים מהם נעצרו מחדש. "הקצב מחאן יונס", יחיא סינוואר, שנידון לחמישה מאסרי עולם עקב רצח סאדיסטי של פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל, קיבל את חירותו באותה עסקה. מאז הוא דואג למרר את חייה של ישראל באמצעות ירי טילים שטווחיו הולכים וגדלים. בכל הופעה פומבית הוא נשבע פעם אחר פעם לחטוף חיילים ואזרחים כדי לשחרר את חבריו מהכלא.
כרזה של חמאס המאיימת בחטיפות נוספות, עם תמונתו של שליט ברקע
יום השחרור מהשבי, 18 באוקטובר 2011
במבצע צוק איתן ואחריו חמאס נחל הצלחה עם שביית גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ז"ל ושל האזרחים פגועי הנפש אברה מנגיסטו והישאם א-סייד שהגיעו לרצועת עזה זמן קצר אחרי המערכה. הפרשה הזו מלווה את ישראל כבר למעלה משבע שנים אך המדינה עשתה לעצמה חיים קלים יותר כאשר הכריזה על שני החיילים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. משפחותיהם דורשות להפעיל על חמאס לחצים שונים ולאו דווקא להסכים לשחרור אסירים אך הדחיפות אינה אותה דחיפות. נועם שליט, אביו של גלעד, התראיין בערוץ 12 לציון עשור לשחרור בנו. הוא אמר משהו שאני מסכים איתו: "גם אם לא היו משוחררי עסקת שליט, לא חסרים אנשי חמאס או אנשי ג'יהאד איסלאמי שיבצעו פיגועים. אין ואקום בעניין הזה – אם לא היו אסירים כאלה אז היו אחרים". בעסקי הטרור מה שהיה הוא שיהיה.
