"היי יומן יקר" - כשמצאתי קפסולת זמן

בגן העדן של ילדות/ אשר היה פורח/ הייתי חלק מהנוף/ היום אני אורח  

מתוך "נוף ילדות", שלמה ארצי  

הכתיבה הייתה תמיד חלק ממני, כבר בגיל 11, בסוף מאי 1997 שיתפתי את חוויותיי והרגשותיי בתוך יומן שקיבלתי במתנה מההורים. כשפתחתי אותו לפני כמה ימים התרגשות קלה מילאה אותי. היומן הזה הוא קפסולה של זמן אל תוך העבר הרחוק שלי, לפני יותר מ-20 שנה. "יומני היקר, היום היה לי יום מעניין, הייתי באוניברסיטה (בחיפה) במוזיאון, היה מאוד מעניין, במיוחד התצוגות המתחלפות". 

כך נפתח העמוד הראשון, עם הרבה שגיאות כתיב ומילים שחוזרות על עצמן. כשעברתי על העמודים קיבלתי פלשבקים מכל מיני אירועים שכבר מזמן שכחתי, כמו האהבות הראשונות והתמימות של בנות, "היום לא חלמתי על כלום, אך אתמול חלמתי על ליזה כי כנראה כל הערב חשבתי עליה", כתבתי ב-13 ביוני 1997. אין לי אפילו תמונה של אותה ליזה אגדית, אך אני זוכר במעומעם שהיא הייתה ילדה מאוד יפה ושהיינו מטיילים יחד בפארק, לא רחוק מהבית שגרתי בו בחיפה ברח' ז'ורס שבשכונת קריית שפרינצק. כמו במקרים רבים בעתיד, הצטערתי כשנפרדה ממני, ואמרה שמעכשיו נהיה רק ידידים ולא חברים. אין לב שלם מלב שבור, כפי ששרו ה"חלונות הגבוהים", "האהבה הראשונה - היא נגמרה ואיננה. היו ימים שלי, ימים חמים שלי אותם אזכור לעולם".  

העמוד הראשון ביומן

אם יש משהו שמרגש כל ילד, זה טיול שנתי: "ירינו חצים, חלבנו עזים, רכבנו על חמורים, טחנו קמח, ועשינו בקבוקים 50 מיליגרם של חול צבעוני", כתבתי בפירוט ב-25 ביוני 1997. חבל שלא היה ממש איך לצלם את זה, זה לא כמו היום, שגם הרגעים הכי בנאליים מגיעים בתוך שניות לרשתות החברתיות. ובכלל, היום לכל זאטוט של סמארטפון, ואני שמחתי אז על חידוש אוסף הגולות שלי. היינו משחקים גם בגוגואים, חרצנים של מישמיש שהיינו קולעים לחור באדמה.

שיא הטכנולוגיה לילדים היה הטמאגוצ'י וכולנו הסתובבנו בבית הספר עם הצעצוע האלקטרוני החביב הזה. לי היה דינוזאור ולאחרים כלבים, חתולים ומה לא. דאגנו לו, כאילו היה חיית מחמד אמיתית. המשקיעים בינינו אפילו החליפו סוללה. קינאנו בילדים האמידים יותר, שקיבלו מהוריהם מפעם לפעם טמאגוצ'י חדש. דבר אחד בכל זאת ממשיך איתי עד ימינו; איסוף ותלייה של פוסטרים. אז הם הגיעו בעיקר דרך "מעריב לנוער", כשגדלתי, הייתי הולך לחנויות מוזיקה ומשיג פוסטר ענק של אחת מהלהקות האהובות עלי, בעיקר לד זפלין והביטלס.

התחלתי לכתוב פחות ופחות, "יומן יקר, מזמן כבר לא ספרתי לך את הרפתקאותיי בעולם, פחד תקף אותי בחודשים האחרונים", כתבתי בלי להסביר מדוע בתחילת פברואר 1998. כעבור כמה שבועות התרחש אירוע מכונן: "בחודש האחרון שברתי את ידי הימנית בגלל נפילה בשיעור ספורט". אני זוכר את זה היטב, רצתי אחרי כדור, מעדתי וריסקתי את היד על האספלט שבמגרש. אחרי בדיקה ראשונית בחדר האחות, אחד ההורים הסיע אותי לבית חולים על מנת לשים גבס ובערב צילמו אותי בבית עם פרצוף אומלל במיוחד על מנת להגיש תביעה לחברת הביטוח. הפציעה הזאת השפיעה על התחפושת שלי בפורים באותה שנה, אמא אלתרה לי בגדים, קנתה לי רטייה לעין, חרב קטנה ואקדח והתחפשתי לפיראט, מחזיק קרס ביד הפצועה. בתמונות אני נראה כמו צועני.

"הייתי ילד בלילות עצוב, משוטט לבד, לא נתתי לאיש לדעת, את היית אהבת נעורי. הייתי ילד בימים חולם, מנגן ושר, מדמה לי שאת שומעת, את השיר הראשון בחיי", כתב ושר שלום חנוך כאילו עלי ועל קטיה, האהבה המיתולוגית שלי לפני יותר מ-20 שנה. "היום היה לי שוב חלום על קטיה, זה מוזר. היא מסתכלת עלי בשיעורים, מביאה לי את החומר. נדמה לי שזו תחילתה של ידידות נפלאה, ואני אומר בסתר, אני אוהב אותה באהבה אמיתית", כתבתי בחולמניות ב-20 באפריל 1998. אך לצערי לא התחילה שום חברות והייתי ביישן מידי כדי להגיד לה מה באמת חשבתי עליה. ישבנו אחד ליד השני בכיתה במשך כמה שבועות וזו הייתה הקרבה הכי גדולה בינינו. קטיה עזבה עם הוריה לטורונטו שבקנדה בקיץ 1999. לא ראיתי אותה מאז, למרות שביקרה בארץ כמה פעמים. החיים מספקים הפתעות לפעמים; לפני כמה שנים היא התחתנה עם בחורה והן מגדלות עכשיו ילד. 

באמצע אוגוסט 1998, "נסעתי לסבתי בקריית שמונה לשבועיים של כיף והלכנו לבריכה. אני כותב את סיפור חיי. אני מתגעגע מאוד לביה"ס, וכן סקרן מה יהיה, עם מי יהיה ואיפה. קנו לי ילקוט Surf יפה, ספרים ומחברות". אחותי רינה בדיוק עלתה לכיתה א'. ב-27 באוגוסט, "רינה הלכה לביה"ס להיפגש עם המורה שלי לשעבר צביה לוי. רק אמא לא כלכך מחבבת (אותה). אימי ביקשה להעביר אותה כיתה, אך זה לא עזר". לא פירטתי אז מדוע, אבל אמא לא חיבבה אותה בצדק. לא אשכח לעולם את אותה אסיפת הורים בכיתה ב' כאשר צביה אמרה עלי ש"לא לכל אחד צריכה להיות תעודת בגרות". נכון, לא כולם מסיימים בית ספר וניגשים בגרויות, אך לא זכור לי שאותה מורה באמת נלחמה עלי שאצליח. למרות הכל ובזכות אמונה עצמית ונחישות, סיימתי תיכון בהצטיינות. מאז נוספו עוד שני תארים אקדמיים מאוניברסיטת בר אילן. 

הפעם הראשונה שהייתי בבית הנשיא בירושלים הייתה בינואר 1999 אחרי שייצגתי את הכיתה במסגרת חידון חמיצר. זו הייתה סדרה של חידות שדרשה להפעיל את הדמיון ולעשות הקשר לאירועים שונים בתולדות המדינה. החידה המסכמת הייתה במחנה המעפילים בעתלית והתחרינו נגד בתי ספר שונים על הפרס הגדול. "הנסיעה לבית הנשיא הייתה די בסדר", כתבתי ביבשושיות וזה עוד אחרי שקיבלתי שי קטן ולחצתי את היד לנשיא עזר ויצמן. יותר ריגש אותי המחשב שסבתא קנתה לי "עם משחקים דווקא טובים". לראשונה נחשפתי לאינטרנט.    

עם ההורים בטקס סיום כיתה ו', 1999

הנוף מהמרפסת של הבית בחיפה, צולם זמן קצר לפני העזיבה

קיץ 1999 היה משמעותי וטראומטי כי ההורים החליטו לעבור לראשון לציון. "אני נפרד מחיפה ומהחברים כי ב-11 באוגוסט אני עובר לראשל"צ, עוזב את השכונה שכלכך אהבתי. עכשיו אני רחוק מכל זה, מנתי ומסרגיי (שני חברי ילדות שלי). אני מרגיש בודד, אבל חושב שזה זמני. היה כואב לי לעזוב". הזמני הפך לקבוע.  

החודשים הראשונים במקום המגורים החדש היו בעיקר הסתגלות. "המילניום החדש הגיע, ואני כמו לפניו לא השתנתי. את כל האופטימיות שלי, התקוות, אין לי אותן עוד. אני לא בטוח בעצמי, מרגיש מבודד, מנותק מהעולם, שום דבר לא הולך לי. אני כמו תמיד תלמיד ממוצע. אני נמצא בכיתה מוזרה, אף אחד לא אכפת מאף אחד וכך בכל ביה"ס", כתבתי בעגמומיות בתחילת פברואר 2000. מה ששימח אותי באותה תקופה היה הכלב שאימצנו, מסוג בייגלה, "יש לי עכשיו כלב, מיקי. חמוד, טיפש ושובב, אבל לא נורא הוא עוד יתבגר, כמוני". הלוואי והייתי יודע מה קורה איתו עכשיו, נאלצנו למסור אותו אחרי כשנה וחצי. באותה תקופה הכרתי את אחד מחבריי הטובים מאז ועד היום, "איליה ביקר אצלי בפעם השנייה, והוא רוצה שאהיה ראש ממשלה, מעניין למה", כתבתי ב-12 באפריל 2001. ייאמר לזכותו שהוא קיווה לא מעט שנים שאתמודד לתפקיד הזה. הסתפקתי בלהקים ולהנהיג עמותה חברתית. 

עם איליה, שנות התיכון

האינתיפאדה שהשתוללה ברחבי הארץ נתנה את אותותיה וההורים לא נתנו לי לנסוע לכל מיני מקומות כי האוטובוסים התפוצצו השכם וערב. "כעת אני בעיצומו של החופש הגדול, למרות שחופש עבורי זה בגדר מותרות. מאז ה-20 ביוני אני תקוע בבית, ותמיד יימצא משהו שיטרפד את יציאתי, אפילו למקומות הפשוטים ביותר. אפילו לחיפה אני כבר לא יכול לנסוע". את הימים הארוכים בבית ניצלתי בעיקר לכתיבה, "אני כותב סיפור חדש, שכמה מחבריי אהבו אותו". הייתי מתקשר לחבר או שניים ומקריא להם איזה פרק. כתבתי 50 פרקים במחברת משבצות. במהלך 2002 התחלתי גם לכתוב שירים, "שבהחלט יכולים לתת קצת פרסום". 

 הפעם האחרונה שכתבתי ליומן  הייתה ב-27 באפריל 2003. "אני מרגיש כי יום מחליף יום, אך הכל דומה". בתחילת אותו חודש הייתי עם איליה בים והשארתי ללא השגחה תיק חדש עם הטלפון הנייד שלי ללא השגחה והוא נגנב. אחרי ש"קיבלתי את העונש הכבד ביותר מאז שאני זוכר את עצמי". למדתי בעל כורחי שיעור חשוב לחיים, ואני מיישם אותו מאז: "צריך להמשיך הלאה". 

"דרום אדום" - כמה שעות בממלכת הכלניות

שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה/ אבל כלניות תמיד תפרחנה/ סופות לרוב תהמנה ותסערנה/ אבל כלניות תמיד תבערנה  

מתוך השיר "כלניות", נתן אלתרמן 

הקטר של הרכבת לשדרות היה המושיע שלי מהשגרה האפורה והמשעממת של היומיום. הוא לקח אותי באחד הימים הנעימים של אמצע פברואר אל הנגב המערבי השקט והפורח בימים אלה, אך יודעים כולנו שהשקט הזה על תנאי. כל עוד ישנה האפשרות, חובה עלי ליהנות ממנו ולאגור עוד כמה אחוזים בסוללה הביולוגית שמתרוקנת לקראת סוף השבוע. באחד הימים, כהרגלי תכננתי יום טיול עם שתי החברות שלי מהעבודה, אך זה לא הסתייע ומצאתי קולגה אחרת, תושבת הדרום. 

"אז רביעי?" היא שאלה אותי בהתכתבות בחיוך. "אגיע בשעות הבוקר הסבירות", עניתי לה וקבענו. "אקפוץ אליך משדרות, מה אתה מתכנן לעשות?", שאלה יום לפני הנסיעה. "בגדול לבקר במוקדים המפורסמים של הכלניות", אמרתי. השותפה לטיול המליצה בחום על יער שוקדה, וככל שנספיק נבקר בעוד מקומות. לשמחתי, כל התנאים היו לטובתנו החל ממזג האוויר המפתיע ועד לנוכחות הדלה יחסית של המטיילים בחורשות. כך, שנה אחרי הביקור הראשון, חזרתי לממלכת הכלניות.   

יער שוקדה  

מחפשים משהו מעבר לבילוי פשוט בטבע? פסטיבל "דרום אדום" יעניק לכם מגוון אפשרויות: הופעות חיות, צעדות, מירוץ עממי, שווקי איכרים, גלריות ורכישת מתנות. כל זה נמשך על פני חמישה שבועות בערך מתחילת פברואר ועד תחילת מרץ. אך גולת הכותרת מבחינתי היא כמובן עשרת אתרי הפריחה, וקשה לקבוע איזה מהם יפה יותר. 

בשלושה מהם ביקרתי בשנה שעברה והשנה: בתרונות רוחמה, יער שוקדה וחניון רעים. אני פחות מתחבר לקונספט של הפסטיבל ולא צריך אירוע מאורגן מסוים כדי להתענג מהטבע בשיא פריחתו. בתרונות רוחמה הנמצאות ליד קיבוץ הנושא את שמן, הן למעשה גבעות קטנות המכוסות עשב והזכירו לי את אחד המסכים הישנים של "חלונות". השמיים הכחולים עם מעט העננים יצרו תמונה פסטורלית של הטבע המרהיב הנראה עד קצה האופק. אפשר היה להתמכר בקלות לשקט ולאוויר הנקי, שהיה מהול קלות בריחות הקיבוץ. ריכוזי הכלניות והחרציות היו כנקודות אדומות וצהובות גדולות על שטיח ירוק ענק.  

   

בתרונות רוחמה

השנה זכיתי לראות ביער שוקדה הרבה יותר כלניות מאשתקד. אמנם ראיתי תמונות רבות משנים עברו של המרבדים האדומים, אך אין טוב ממראה עיניים. זהו יער קלאסי על ספר המדבר ואדמת הלס, שנטיעתו החלה על ידי קק"ל משנת 1957. המבקרים ימצאו בו כמה מיני עצי איקליפטוס, אורן, קזוארינה ואשל שיעניקו את הצל הנדרש ביום שמשי במיוחד. כשאתם מגיעים ליער, אל תלכו דווקא על המסלולים המסומנים ותנו לעצמכם קצת ללכת לאיבוד. בין השבילים הטבעיים תזכו לעבור ליד הערוץ של נחל שובה שהתמלא לאחר הגשמים העזים שירדו לאחרונה. כדאי בכל זאת להגיע עם נעלי מטיילים גבוהות בגלל הבוץ והשלוליות. 

כמו כל דבר בחיים, אין טוב בלי רע. עצוב היה לראות שני דברים: הראשון, את פגעי השריפות שנגרמו על ידי עפיפוני התבערה העזתיים. השני, את האשפה שהשאירו מבקרים חסרי אחריות. טוב יעשו הרשויות אם תגברנה את הפיקוח והענישה בשמורות. הטבע  חזק מהכל ומופלאה יכולתו להשתקם כל פעם מחדש, אך העצים הפצועים והאדמה מלאת האפר הם עדות אילמת לאכזריות של בני אדם ונראה כי אין לה סוף.  

לצד כביש סעד - רעים, המוכר יותר במספר 232, ונגיעה דרומה מקיבוץ בארי, נמצא חניון רעים. האתר הוא מקום מושלם לפיקניקים וכל פעילות חברתית אחרת. בליבו של החניון נמצא נחל גרר המפורסם עוד מתקופת המקרא, ואם תמשיכו קצת לכיוון מערב תגיעו לחורבות מדור, יישוב מהתקופה הביזנטית. באחת הנקודות תמצאו באר שהופעלה עד שנות ה-30 של המאה הקודמת, ושלט אחר יספר לכם על קו צינור מים שהגיע מהנילוס ועד לנגב המערבי, אך נבזז עם השנים. כל אלה כמובן מוקפים בעצים ובכלניות. ביום הביקור שלנו פעל שם שוק איכרים קטן שמכר רימונים ענקיים שכמותם טרם ראיתי ותפוזים מהמטעים שבסביבה, שריכוזם על הדוכן נראה מרחוק כגבעה כתומה.    

המיץ הסחוט טרי היה פשוט נעים לחיך ומרענן. הנער שהיה בדוכן סיפר לנו כי הוא גר בשדרות ועובד כל יום משש בבוקר, תחילה בקטיף התפוזים, ואחר כך עד בוא הערב בדוכן. העייפות בהחלט ניכרה על פניו. לא היו הרבה קונים אז חברתי לטיול שאלה אותו לגבי מחזור המכירות. הוא אמר שאין בעיה מיוחדת ומתחילים לשווק את הסחורה לכל רחבי הארץ. האביב בפתח וכל העצים כבר נושאים פרי.     

חניון רעים

בדרך חזרה הביתה רציתי עוד קצת מכל הטוב הזה, גם אם במבט חטוף. עליתי על הרכבת בבאר שבע הנוסעת לרעננה דרך מערב הנגב. הארכתי את הדרך אך זה היה שווה את זה. עבורי זו הייתה גם סגירת מעגל קטנה, לחלוף שוב על פני התחנה בשדרות. כשעה לפני פרידתו של עוד יום, בקרון כמעט ריק ומנומנם, ראיתי מהחלון משחק צבעים של ירוק וחום-צהוב של ספר המדבר. הכלניות בצבצו מאי שם, כאילו רצו לתת לי תצוגה אחרונה לפני שאני חוזר למחוז חפצי. 

פריימריז 2019 - ניצחון הליכודניקים החופשיים

"כשהמשחק נגמר, המלך והחייל מוחזרים אל אותה קופסה".

- פתגם איטלקי  

אתחיל דווקא מהסוף; 10 מתוך 12 מתמודדים שהצבעתי להם בפריימריז של הליכוד נכנסו למקומות ריאליים או גבוהים לכנסת הבאה. מהגבוה לנמוך לפי הסדר ברשימה מדובר ביולי אדלשטיין, גדעון סער, יריב לוין, ניר ברקת, גילה גמליאל, אבי דיכטר, זאב אלקין, אופיר אקוניס, ציפי חוטובלי ואמיר אוחנה. שרן השכל ויהודה גליק נדחקו לצערי למקומות נמוכים בעשיריות השלישית והרביעית. גליק והשכל שילמו את המחיר אחרי שלא הלכו עם הזרם והיו עצמאיים מידי בפעילותם בכנסת. 

מצביע ומשפיע 

אני חבר תנועת הליכוד מאז 2011. שלוש שנים אחרי הצבא רציתי להיות מעורב יותר פוליטית ואחרי התלבטות קצרה התפקדתי למפלגה שמייצגת את רוב דעותיי. עד מערכת הבחירות של 2015 הייתי די פעיל באירועי המפלגה ובקמפיינים השונים; כמעט ולא פספסתי אירועים של ח"כים והרמות כוסית לרגל החגים, נכחתי כמעט בקביעות במפגשים של צעירי הליכוד ויוצא איתם לסיורים ברחבי הארץ - מתל חי בצפון ועד מבואות הדרום. עם הזמן, ראיתי שפעילויות אלה לא מקדמות אותי לשום מקום פרקטי בחיי, ובחרתי לצמצם בהן נוכחות עד למינימום ההכרחי. התלבטתי גם אם בכלל שווה לי להיות חבר המפלגה, שאכזבה אותי לא מעט. אך את מעט ההשפעה בכל זאת כדאי לשמר, ליום פקודה שיבוא. 

במהלך השנים הציעו לי להצטרף לקבוצות שונות ולפקוד אנשים למפלגה, כלומר לדאוג לרשום אותם כחברים המשלמים דמי חבר שנתיים. כך נקבע כוחו של החבר הבודד במערכת הדמוקרטית של המפלגה. מה זה אומר בפועל? אם למשל אפקוד כמה עשרות אנשים אז סביר להניח שח"כים מסוימים וחברי מרכז בולטים יגיעו לכל אירוע שלי - חתונה, בר מצווה, יום הולדת, חוג בית או מה שזה לא יהיה, כי פתאום אני אדם חשוב פוליטית ושווה לתחזק איתי קשר אישי. 

אדם שפוקד מאות מתחיל לעניין את ראשי הקבוצות הגדולים (כלומר אלה המחזיקים תחת חסותם אלפי מתפקדים) ואף את ראש הממשלה שנכון לעכשיו הוא גם יו"ר הליכוד. זה המסר שהועבר לי: רוצה לצמוח בפוליטיקה - תביא אנשים שיהיו "חיילים שלך". מה בעצם המשמעות והחשיבות של כל זה? כאן אנחנו נכנסים לעולם הפריימריז, הבחירות המקדימות לקראת הדבר האמיתי. כל ראש קבוצה מנחה את החברים למי להצביע, דהיינו מחלק להם רשימות עם 12 סימונים (מספר המועמדים שניתן לסמן בטופס ההצבעה) וכך הם מצביעים כאיש אחד. 

במקרה שיש קבוצה גדולה במיוחד יוצרים תת-קבוצות לשם היעילות, וכך הפוקדים הגדולים יכולים לסגור "דילים" - אחד המונחים הבסיסיים והמוכרים בעולם הפריימריז. מתמודד שנמצא ברשימת מומלצים משמעותית יכול לשמוח כל הדרך אל הכנסת, מקומו מובטח כמעט בוודאות או שלכל הפחות הוא מגיע למיקום ראלי. בדיוק ההפך קורה למתמודדים שרוצים "לחסל" אותם - הפוקדים הגדולים לא מכלילים אותם ברשימות וכך נמק הפוטנציאל לקבל אלפי קולות.  

בחרתי להיות "מצביע חופשי", לא לחבור לשום קבוצה ולא לקבל הנחיות מאף אחד. אמנם הכוח שלי סמלי ומוגבל לד' אמותיי, אך מה שמשמח אותי שיש עוד רבים כמוני, להערכתי כמעט מחצית מחברי הליכוד. אני ושכמותי זה התקווה של המתמודדים החוששים שלא יכללו בדיל מסוים, או כפי שזה היה עם גדעון סער הפעם, יעברו ניסיון "חיסול" פוליטי.   

עם הח"כים יהודה גליק וענת ברקו

מה שמנחה אותי בסימון הרשימה זה הערכיות של המתמודדים, העשייה שלהם והנאמנות לדרך. אני מעדיף לתמוך באלה שדווקא לא נכנסים אוטומטית ברשימות המומלצים, כמו צמד הכ"צים (ישראל וחיים). אני לא קונה גם את המניפולציות של מירי רגב כדי להתחבב על הבוחרים. היא ושכמותה לעולם לא יקבלו את קולי בגלל הוולגריות והתמיכה המזויפת והדביקה בנתניהו רק בשביל לקבל תפקיד בכיר בממשלתו. 

לכן נאוה בוקר לא הצליחה להגיע למקום ראלי - חוץ מהענקת פרס שנוי במחלוקת לאייל גולן בכנסת ודואט איתו, לא זוכרים לה עשייה משמעותית. בקמפיין שלה היא התגאתה בנאמנות עיוורת למנהיג, והדבר היחיד שהבוחרים ראו בעלונים שלה זה את תמונתה החייכנית והמספר בטופס - שום דבר משכנע מעבר לכך. הליכודניקים מאסו גם באורן חזן. מתקווה לדור חדש במפלגה הפך חזן למושא ללעג ולקלס. הוא עבר כמה וכמה קווים אדומים בכנסת, וגם אם עשה משהו משמעותי לתועלת הציבור, הפרובוקציה התורנית טשטשה את זה. הליכודניקים אמרו לו בצורה ברורה ובפשטות: "אנחנו מצפים מנבחרינו לייצוג הולם ומכובד". הוא קיבל הזדמנות יקרה מפז ולצערי בזבז אותה.  

דוד ביטן הוא עוד נפגע גדול של הבחירות המקדימות. האיש שהיה מהמגינים הגדולים של נתניהו ונשכב עבורו פעם אחר פעם על הגדר, לא זכה להוקרה מהמצביעים, והוא מאוד ציפה לה, במיוחד מה"גרעין הקשה" של מעריצי רה"מ. המקום ה-25 שקול עבורו להפסד וכמעט דחיקה בפועל מחוץ לרשימה. כמה פרשנים פוליטיים הניחו שדווקא החקירות המתמשכות פגעו בו, גם אם פרש מהתפקיד הנחשק של יו"ר הקואליציה. מיקי זוהר נהנה גם הוא בין הנאמנים ל"קינג ביבי" וציפה לשדרוג במיקום. הוא צנח למקום ה-29 והלין באחד הראיונות כי "הייתי נאמן לנתניהו לאורך כל הדרך, אבל מסתבר שזה לא משתלם". 

העתירה שלו יחד עם ביטן לבית הדין של הליכוד נגד השיריונים של נתניהו היא כנראה שינוי כיוון ביחס של השניים כלפי יו"ר המפלגה, שנאלץ להתקפל חלקית ולבטל את השיריון במקום ה-21, מה שהקפיץ את השניים במקום אחד למעלה, בקושי חצי נחמה. 

יהיה מה שיהיה, צפו להמשך רעשי הרקע והעתירות בשבועות הקרובים, במיוחד אחרי שהתגלו אי-סדרים בספירת הקולות. ביישוב מסוים לדוגמה מירי רגב "קיבלה" 150% מהקולות, מה שהזכיר לי את הבחירות ברוסיה. אבל זה לא הסוף, אלא עוד שלב במרוץ מרתון. כפי שאמר לי ליכודניק ותיק באחת הנסיעות לפני הבחירות הקודמות: "הח"כים חיים מפריימריז לפריימריז. כשנגמר אחד הם כבר נערכים לקראת הבא".