"היי יומן יקר" - כשמצאתי קפסולת זמן

בגן העדן של ילדות/ אשר היה פורח/ הייתי חלק מהנוף/ היום אני אורח  

מתוך "נוף ילדות", שלמה ארצי  

הכתיבה הייתה תמיד חלק ממני, כבר בגיל 11, בסוף מאי 1997 שיתפתי את חוויותיי והרגשותיי בתוך יומן שקיבלתי במתנה מההורים. כשפתחתי אותו לפני כמה ימים התרגשות קלה מילאה אותי. היומן הזה הוא קפסולה של זמן אל תוך העבר הרחוק שלי, לפני יותר מ-20 שנה. "יומני היקר, היום היה לי יום מעניין, הייתי באוניברסיטה (בחיפה) במוזיאון, היה מאוד מעניין, במיוחד התצוגות המתחלפות". 

כך נפתח העמוד הראשון, עם הרבה שגיאות כתיב ומילים שחוזרות על עצמן. כשעברתי על העמודים קיבלתי פלשבקים מכל מיני אירועים שכבר מזמן שכחתי, כמו האהבות הראשונות והתמימות של בנות, "היום לא חלמתי על כלום, אך אתמול חלמתי על ליזה כי כנראה כל הערב חשבתי עליה", כתבתי ב-13 ביוני 1997. אין לי אפילו תמונה של אותה ליזה אגדית, אך אני זוכר במעומעם שהיא הייתה ילדה מאוד יפה ושהיינו מטיילים יחד בפארק, לא רחוק מהבית שגרתי בו בחיפה ברח' ז'ורס שבשכונת קריית שפרינצק. כמו במקרים רבים בעתיד, הצטערתי כשנפרדה ממני, ואמרה שמעכשיו נהיה רק ידידים ולא חברים. אין לב שלם מלב שבור, כפי ששרו ה"חלונות הגבוהים", "האהבה הראשונה - היא נגמרה ואיננה. היו ימים שלי, ימים חמים שלי אותם אזכור לעולם".  

העמוד הראשון ביומן

אם יש משהו שמרגש כל ילד, זה טיול שנתי: "ירינו חצים, חלבנו עזים, רכבנו על חמורים, טחנו קמח, ועשינו בקבוקים 50 מיליגרם של חול צבעוני", כתבתי בפירוט ב-25 ביוני 1997. חבל שלא היה ממש איך לצלם את זה, זה לא כמו היום, שגם הרגעים הכי בנאליים מגיעים בתוך שניות לרשתות החברתיות. ובכלל, היום לכל זאטוט של סמארטפון, ואני שמחתי אז על חידוש אוסף הגולות שלי. היינו משחקים גם בגוגואים, חרצנים של מישמיש שהיינו קולעים לחור באדמה.

שיא הטכנולוגיה לילדים היה הטמאגוצ'י וכולנו הסתובבנו בבית הספר עם הצעצוע האלקטרוני החביב הזה. לי היה דינוזאור ולאחרים כלבים, חתולים ומה לא. דאגנו לו, כאילו היה חיית מחמד אמיתית. המשקיעים בינינו אפילו החליפו סוללה. קינאנו בילדים האמידים יותר, שקיבלו מהוריהם מפעם לפעם טמאגוצ'י חדש. דבר אחד בכל זאת ממשיך איתי עד ימינו; איסוף ותלייה של פוסטרים. אז הם הגיעו בעיקר דרך "מעריב לנוער", כשגדלתי, הייתי הולך לחנויות מוזיקה ומשיג פוסטר ענק של אחת מהלהקות האהובות עלי, בעיקר לד זפלין והביטלס.

התחלתי לכתוב פחות ופחות, "יומן יקר, מזמן כבר לא ספרתי לך את הרפתקאותיי בעולם, פחד תקף אותי בחודשים האחרונים", כתבתי בלי להסביר מדוע בתחילת פברואר 1998. כעבור כמה שבועות התרחש אירוע מכונן: "בחודש האחרון שברתי את ידי הימנית בגלל נפילה בשיעור ספורט". אני זוכר את זה היטב, רצתי אחרי כדור, מעדתי וריסקתי את היד על האספלט שבמגרש. אחרי בדיקה ראשונית בחדר האחות, אחד ההורים הסיע אותי לבית חולים על מנת לשים גבס ובערב צילמו אותי בבית עם פרצוף אומלל במיוחד על מנת להגיש תביעה לחברת הביטוח. הפציעה הזאת השפיעה על התחפושת שלי בפורים באותה שנה, אמא אלתרה לי בגדים, קנתה לי רטייה לעין, חרב קטנה ואקדח והתחפשתי לפיראט, מחזיק קרס ביד הפצועה. בתמונות אני נראה כמו צועני.

"הייתי ילד בלילות עצוב, משוטט לבד, לא נתתי לאיש לדעת, את היית אהבת נעורי. הייתי ילד בימים חולם, מנגן ושר, מדמה לי שאת שומעת, את השיר הראשון בחיי", כתב ושר שלום חנוך כאילו עלי ועל קטיה, האהבה המיתולוגית שלי לפני יותר מ-20 שנה. "היום היה לי שוב חלום על קטיה, זה מוזר. היא מסתכלת עלי בשיעורים, מביאה לי את החומר. נדמה לי שזו תחילתה של ידידות נפלאה, ואני אומר בסתר, אני אוהב אותה באהבה אמיתית", כתבתי בחולמניות ב-20 באפריל 1998. אך לצערי לא התחילה שום חברות והייתי ביישן מידי כדי להגיד לה מה באמת חשבתי עליה. ישבנו אחד ליד השני בכיתה במשך כמה שבועות וזו הייתה הקרבה הכי גדולה בינינו. קטיה עזבה עם הוריה לטורונטו שבקנדה בקיץ 1999. לא ראיתי אותה מאז, למרות שביקרה בארץ כמה פעמים. החיים מספקים הפתעות לפעמים; לפני כמה שנים היא התחתנה עם בחורה והן מגדלות עכשיו ילד. 

באמצע אוגוסט 1998, "נסעתי לסבתי בקריית שמונה לשבועיים של כיף והלכנו לבריכה. אני כותב את סיפור חיי. אני מתגעגע מאוד לביה"ס, וכן סקרן מה יהיה, עם מי יהיה ואיפה. קנו לי ילקוט Surf יפה, ספרים ומחברות". אחותי רינה בדיוק עלתה לכיתה א'. ב-27 באוגוסט, "רינה הלכה לביה"ס להיפגש עם המורה שלי לשעבר צביה לוי. רק אמא לא כלכך מחבבת (אותה). אימי ביקשה להעביר אותה כיתה, אך זה לא עזר". לא פירטתי אז מדוע, אבל אמא לא חיבבה אותה בצדק. לא אשכח לעולם את אותה אסיפת הורים בכיתה ב' כאשר צביה אמרה עלי ש"לא לכל אחד צריכה להיות תעודת בגרות". נכון, לא כולם מסיימים בית ספר וניגשים בגרויות, אך לא זכור לי שאותה מורה באמת נלחמה עלי שאצליח. למרות הכל ובזכות אמונה עצמית ונחישות, סיימתי תיכון בהצטיינות. מאז נוספו עוד שני תארים אקדמיים מאוניברסיטת בר אילן. 

הפעם הראשונה שהייתי בבית הנשיא בירושלים הייתה בינואר 1999 אחרי שייצגתי את הכיתה במסגרת חידון חמיצר. זו הייתה סדרה של חידות שדרשה להפעיל את הדמיון ולעשות הקשר לאירועים שונים בתולדות המדינה. החידה המסכמת הייתה במחנה המעפילים בעתלית והתחרינו נגד בתי ספר שונים על הפרס הגדול. "הנסיעה לבית הנשיא הייתה די בסדר", כתבתי ביבשושיות וזה עוד אחרי שקיבלתי שי קטן ולחצתי את היד לנשיא עזר ויצמן. יותר ריגש אותי המחשב שסבתא קנתה לי "עם משחקים דווקא טובים". לראשונה נחשפתי לאינטרנט.    

עם ההורים בטקס סיום כיתה ו', 1999

הנוף מהמרפסת של הבית בחיפה, צולם זמן קצר לפני העזיבה

קיץ 1999 היה משמעותי וטראומטי כי ההורים החליטו לעבור לראשון לציון. "אני נפרד מחיפה ומהחברים כי ב-11 באוגוסט אני עובר לראשל"צ, עוזב את השכונה שכלכך אהבתי. עכשיו אני רחוק מכל זה, מנתי ומסרגיי (שני חברי ילדות שלי). אני מרגיש בודד, אבל חושב שזה זמני. היה כואב לי לעזוב". הזמני הפך לקבוע.  

החודשים הראשונים במקום המגורים החדש היו בעיקר הסתגלות. "המילניום החדש הגיע, ואני כמו לפניו לא השתנתי. את כל האופטימיות שלי, התקוות, אין לי אותן עוד. אני לא בטוח בעצמי, מרגיש מבודד, מנותק מהעולם, שום דבר לא הולך לי. אני כמו תמיד תלמיד ממוצע. אני נמצא בכיתה מוזרה, אף אחד לא אכפת מאף אחד וכך בכל ביה"ס", כתבתי בעגמומיות בתחילת פברואר 2000. מה ששימח אותי באותה תקופה היה הכלב שאימצנו, מסוג בייגלה, "יש לי עכשיו כלב, מיקי. חמוד, טיפש ושובב, אבל לא נורא הוא עוד יתבגר, כמוני". הלוואי והייתי יודע מה קורה איתו עכשיו, נאלצנו למסור אותו אחרי כשנה וחצי. באותה תקופה הכרתי את אחד מחבריי הטובים מאז ועד היום, "איליה ביקר אצלי בפעם השנייה, והוא רוצה שאהיה ראש ממשלה, מעניין למה", כתבתי ב-12 באפריל 2001. ייאמר לזכותו שהוא קיווה לא מעט שנים שאתמודד לתפקיד הזה. הסתפקתי בלהקים ולהנהיג עמותה חברתית. 

עם איליה, שנות התיכון

האינתיפאדה שהשתוללה ברחבי הארץ נתנה את אותותיה וההורים לא נתנו לי לנסוע לכל מיני מקומות כי האוטובוסים התפוצצו השכם וערב. "כעת אני בעיצומו של החופש הגדול, למרות שחופש עבורי זה בגדר מותרות. מאז ה-20 ביוני אני תקוע בבית, ותמיד יימצא משהו שיטרפד את יציאתי, אפילו למקומות הפשוטים ביותר. אפילו לחיפה אני כבר לא יכול לנסוע". את הימים הארוכים בבית ניצלתי בעיקר לכתיבה, "אני כותב סיפור חדש, שכמה מחבריי אהבו אותו". הייתי מתקשר לחבר או שניים ומקריא להם איזה פרק. כתבתי 50 פרקים במחברת משבצות. במהלך 2002 התחלתי גם לכתוב שירים, "שבהחלט יכולים לתת קצת פרסום". 

 הפעם האחרונה שכתבתי ליומן  הייתה ב-27 באפריל 2003. "אני מרגיש כי יום מחליף יום, אך הכל דומה". בתחילת אותו חודש הייתי עם איליה בים והשארתי ללא השגחה תיק חדש עם הטלפון הנייד שלי ללא השגחה והוא נגנב. אחרי ש"קיבלתי את העונש הכבד ביותר מאז שאני זוכר את עצמי". למדתי בעל כורחי שיעור חשוב לחיים, ואני מיישם אותו מאז: "צריך להמשיך הלאה".