טיול סובב כנרת

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה וּבְתֹם/ שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם? 

רחל, תרפ"ז (1927)  

החורף האחרון עשה טוב לכנרת, הברומטר המימי הלאומי של הארץ הצחיחה שלנו. לפני כחמש שנים ביקרתי שם לאחרונה והיה צריך ללכת מאות מטרים ממה שהיה פעם החוף עד קו המים ההוא. האי בדרום האגם הלך וגדל והייאוש פשט בקרב הדייגים ותושבי הסביבה. החשש היה שהימה הצפונית הולכת בדרכו של הים הדרומי יותר שמשנה לשנה מצדיק באופן טרגי את כינויו כים המוות. 

בתחילת האביב אני והחברים הקבועים שלי לטיולים רצינו לראות - הגבהו כבר המים? הזמנו צימר לסוף מארס במושב מעלה גמלא שבדרום מערב רמת הגולן, אך התפרצות נגיף הקורונה, הסגר ושאר ההגבלות שבאו בעקבותיה אילצו אותנו לדחות את התוכנית לזמנים בריאים יותר בקיץ. וכך, בין גל ראשון לגל שני של הייבוא הוויראלי הבלתי רצוי מסין, עשינו את ההזמנה של הבקתה יחד עם כניסות לשמורות הטבע שפועלות בהתאם למגבלות ה"תו הסגול". 

משלושה נשארנו שניים ובבוקרו של סוף יוני יצאנו לדרך, מתנתקים לשתי יממות מנוף הבטון והכבישים הפקוקים של מרכז הארץ. יש משהו מרענן בנוף הירוק שמשני צידי הדרך - ממורדות הכרמל שבאזור יוקנעם ודרך ההרים והבקעות של הגליל התחתון בואכה בקעת הארבל שכבר קיבלה גוון צהוב. באותו אזור הייתה גם התחנה הראשונה שלנו, גן לאומי ושמורת טבע ארבל. זהו מצוק סלעי זקוף המתבונן כמעט בכל הכנרת, בבקעת גינוסר ובהרי הגולן והחרמון. שיאו נמצא בהר ארבל בגובה של 181 מ' מעל פני הים. נראה לכם נמוך? הכל יחסי כמובן. ההר מתנשא כ-390 מטרים מעל הכנרת - כמעוף הציפור. אם תביטו למטה תראו שלושה יישובים קטנים בהישג יד: הכפר הבדואי חמאם, והמושבים כפר זיתים, כפר חטים וארבל. השמורה היא גם בית לכמה מינים של יונקים ועופות. ייתכן שבמהלך המסלול תיתקלו בצבי ישראלי, זאב, גירית מצויה, שפן סלע, עטלפים, יוני סלע ובזים. בימים חמים כדאי להימרח בקרם הגנה ולהצטייד בכובע כי העצים בשמורה מעטים יחסית.  

אחד המצפורים בארבל

לבחירתכם ישנם כמה מסלולים. הקלים והמונגשים שבהם יובילו לשלושה מצפורים: הר ניתאי, החרוב ואל מול כנרת שהוא לדעתי היפה ביותר. אם אתם מיטיבי כדאי לרדת בשביל האדום או השחור לכיוון מערות המקלט והמצודה. המערות היו מאוכלסות החל מהתקופה הפרה-היסטורית אך יש להן חשיבות לאומית כמקום ההתבצרות  במרידות נגד המלך הורדוס במאה הרביעית לפני הספירה וזמן קצר לאחר מכן במהלך המרד הגדול ברומאים בשנים 70-66 לספירה.  

במצודת המערות

המערות שימשו בסיס למצודה שנקראה על שמן ונבנתה על ידי בנו של שליט דרוזי במאה ה-17. הגענו למקום בשעות הצהריים המוקדמות כשהחום כבר הורגש היטב והיה נחמד לנוח ולהתרענן בו, במיוחד אחרי הירידה המתישה דרך הסלעים וידיות האחיזה. באחת המערות ראינו מחזה בלתי נתפש: פרה, כנראה מאחד המושבים, מצאה שם מקלט והניקה עגל רך שאך זה נולד. לא רצינו להתקרב יותר מידי כדי לא להפחידה. אחרי שעלינו חזרה, התצפית על הכנרת הייתה שווה הכל, לכן לא מיהרנו לעזוב. המפרשיות וסירות המנוע נראו כה קטנות, בקושי בעובי שערה. הייתי שם גם לפני חמש שנים כך שהמעגל נסגר.  

אורחים מפתיעים במערה

אזור הימה היה במשך אלפי שנים בית לאנשים שהיו מוכנים להתמודד עם התנאים האקלימיים הלא פשוטים, במיוחד בקיץ. טבריה היא אחד המקומות האלה ושווה ביקור ופוסט משל עצמו, אך חיפשתי דווקא את המקומות הציוריים מהעת החדשה כאשר חלוצים ציוניים של תחילת המאה ה-20 חיפשו לתקוע יתד בעוד נקודה מאדמות המולדת. יצאנו למושבה כנרת ולקבוצת הדגניות. טפח אחר טפח נחשפה בפנינו הכנרת בירידה היפיפיה בכביש 767. העיניים מצלמות כל רגע ואף על פי שנסעתי בדרך הזאת אין ספור פעמים, הנשמה לא יודעת שובע. אולי יש עוד נופים כאלה בעולם, אבל זה לפחות שלי. 

התחלנו במושבה שעל שם הימה ואשר נוסדה ב-1908. בתיה הישנים והחצר שלה בנויים מבזלת, האבן הנפוצה באזור. תושביה הראשונים היו צעירים בני העלייה השנייה וצמודה אליה חוות כנרת, החווה החקלאית הראשונה בה גם נולד רעיון הקיבוץ. החווה הייתה מרכז חייהם של אישים ידועים ובהם ברל כצנלסון, אהרון דוד גורדון וכמובן רחל המשוררת שהעבירה בשיריה את החוויות שצברה בעבודה החקלאית. לצערי לא יכלנו להיכנס פנימה כי המקום היה סגור, נוכח מגבלות הקורונה אך עדיין הגענו לחוף לא מוכרז על שפת הימה ולבית הקברות המפורסם של המושבה שהוא מקום מנוחתם של המצויינים מעלה ועוד דמויות שהטביעו חותם ניכר על המדינה. התחיל להיות ממש חם והיינו רעבים. גוגל הראה לנו כמה אופציות במרכז מסחרי בצומת צמח. בחרנו במסעדת בורגר סאלון, הזמנו שני המבורגרים טובים עם תוספות בצד. 

חצר כנרת

החוף שמול המושבה כנרת

הרעיונות החלוציים של חוות כנרת הוגשמו בתוך זמן קצר בדגניה - "אם הקבוצות והקיבוצים" שעלתה על הקרקע ב-1910. כמו המושבה השכנה מצפון גם היא קמה מכספי קק"ל על חלק מאדמות הכפר אום ג'וני שנרכשו ממנו. בתוך כשנתיים היא עברה מקום, בשנות ה-20 וה-30 הייתה בסיס חשוב של ארגון ההגנה, אך ההירואיות שלה נודעה לכל כאשר מגיניה בלמו את הצבא הסורי במלחמת העצמאות. 

"המזכרת" שנשארה מהסורים בכניסה לדגניה א' הוא טנק סורי מדגם רנו אשר יוצר ב-1934 והיה חלק מכוח שריון שניסה לפרוץ אל הקיבוץ בבוקר ה-20 במאי 1948. עד היום ישנו ויכוח לגבי מי היה הלוחם שפגע בטנק ובאיזה אמצעי - בקבוק מולוטוב או נשק אנטי-טנקי בשם פיא"ט. המתעניינים יוכלו לקבל פירוט בספרו של אסף ענברי - "הטנק". אלה היו שעות בין ערביים בקיבוץ ואני ושותפי לטיול סקרנו עוד כמה נקודות היסטוריות ובהן בית של אחד הנוטרים משנות ה-30 ואת מה שנותר מברוש המדינה שניטע בט"ו בשבט תש"ח. אגב, בתוך גזעו הוטמנה מגילה שציינה את כל התאריכים ההסטוריים המרכזיים עד אותו רגע. עייפים ומרוצים עשינו את דרכנו למושב מעלה גמלא.  

הטנק הסורי בדגניה

הבקתה של אביטל וטים, מעלה גמלא

המושב השקט שהוקם ב-1976 נמצא בדרום מערב הגולן, ארבעה ק"מ בלבד מחופי הכנרת ו-320 מטר מעליה, מה שייתן לכם נוף פנורמי אליה. שמו נגזר מגמלא העתיקה ובסביבתו יש כמה אתרי עתיקות ושמורות מהיפות ביותר שיש ברמה ובהן יער יהודיה, נחל דליות וכמובן השמורה של העיר היהודית העתיקה, עליה יסופר בהמשך. לקח לנו זמן למצוא את הבקתה שלנו כי כמו בכל המושבים, גם כאן שמות הרחובות לא הכי ברורים ומסונכרנים עם וייז. הבקתה של אביטל וטים ענתה על כל צרכינו. שני חדרים עם מיטות נוחות, מטבחון עם כל כלי האוכל מקלחת נקיה ואף בונוס בצורת כמה חתיכות אבטיח שהביאה לנו אביטל. 

בהתאם לתקופת הקורונה, המארחים אף דאגו לנו למסכות פנים, בקבוקון אלכוג'ל וכפפות. בשעות הערב תתקלו במקרה הטוב בכלבי המושב בזמן שהייתנו לא נתקלנו כמעט באיש. לגבי יציאת הערב התלבטתי בין טבריה לראש פינה - שתיהן נמצאות כחצי שעה נסיעה ממעלה גמלא. שיערתי שבמושבה הצפונית יהיו יותר מקומות פתוחים ונסענו לשם. הגל השני של הנגיף החל לשטוף את ישראל ולכן לא הופתענו כי גם בראש פינה רוב מקומות האוכל היו סגורים.  

בשבת בבוקר יצאנו לדרך לכיוון שמורת הטבע השנייה שלנו - גמלא. היינו כמעט היחידים שנסעו בכביש 869 לכיוון מזרח. הגולן נצבע בצהוב בעונה זו של השנה ובאופק משובצים כמה עצים ירוקים שנראים מרחוק כמו כבשים באחו. בתוך פחות מרבע שעה הגענו לשמורה. לעיר גמלא העתיקה יש מקום של כבוד במורשת היהודית: היא הניפה את נס המרד ברומאים בשנת 66 לספירה ובוצרה בהתאם כדי לעמוד בהתקפות הלגיונות. היה קשה לעשות זאת בגלל שהיא נבנתה על גבעה תלולה מאוד ומוקפת צוקים. הרומאים היו צריכים מאמץ רב ושני נסיונות פריצה כדי להכניע את העיר שנלחמה עד אחרון תושביה. גמלא הוחרבה עד יסוד ובחפירות שהתחילו לפני כ-50 שנה התגלו שרידי החומה מתקופת המרד, כמה בתי מגורים ובית כנסת מפואר שנבנה כנראה במאה ה-1 לספירה ונחשב לאחד הקדומים בארץ.    

היישוב הביזנטי דיר קרוח, שמורת גמלא

רכס גמלא

מצפור הנשרים

בשביל היורד לעיר הוצבו פלטות עם ציטוטים מספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים עם הרומאים" המתייחסים לקרבות בגמלא. אך קודם שתגיעו לשם, תעברו דרך היישוב הביזנטי דיר קרוח שהוקם כולו מאבני בזלת לפני כ-1,500 שנה ובליבו כנסייה. אם תגיעו בחורף או באביב כדאי להגיע למצפור מפל גמלא, 51 מטרים גובהו והוא הגבוה בין מפלי האיתן בישראל. אנחנו ראינו אותו מרחוק אך פכפוך המים של נחלי גמלא ודליות נשמע כמעט מכל מקום באתר. במצפור הנשרים תלמדו קמעה על העופות המאכלסים את השמורה, ובייחוד על הנשר הנדיר העומד בסכנת הכחדה. המצפור הוא גם נקודה ממוזגת טבעית לנוח קצת מעומס החום בקיץ.      

בית הכנסת העתיק

שרידי חומות העיר

מפל גמלא

מסיפור גבורה אחד לאחר במרחק קצר של כ-1,900 שנה - התחנה הבאה שלנו הייתה תל סאקי. זהו תל געשי קטן בדרום הרמה מרחק קצר צפונה מהמושב רמת מגשימים שעל כביש 98. הוא מתנשא לגובה של כ-500 מטרים מעל לפני הים ו-30 מטרים מעל לסביבתו. הודות לכך אפשר להשקיף עד הגבול עם סוריה ולתפוס בעין חלקים נרחבים של דרום מזרח הגולן. הבינו זאת גם בפיקוד הצפון אחרי מלחמת ששת הימים וכללו את המקום בשורת המוצבים שהוקמו לאורך הגבול מצפון לדרום. בצהריי ה-6 באוקטובר 1973 נחת האגרוף הסורי בהפתעה על הגולן ונפתחה מלחמת יום הכיפורים. שתי פלוגות הנח"ל המוצנח שאיישו את המוצב ראו באימה עשרות טנקים ומאות חיילי חי"ר של האויב שהתקדמו במהירות לכיוונם, זאת אחרי שספגו הפגזות ארטילריות ואוויריות כבדות. יחד עם טנקיסטים מחטיבות 7 ו-188 היו הלוחמים מוקפים מכל עבר והחליטו להתבצר בבונקר. החיילים נקטו בתחבולה וגרמו לסורים להבין שאין במקום נפש חיה וכך הצליחו לשרוד 28 לוחמים ששהו בתופת הזו במשך כ-30 שעות.  

הדרך לתל סאקי

הכניסה לאתר ההנצחה

כשנכנסתי לשרידי הבונקר עברה בי צמרמורת והתפלאתי איך בחדרון קטן התקבצו כה רבים. באזור התל מפוזרים גם רכבים, תותחים, משוריינים וטנקים ישראליים וסוריים ממלחמת יום הכיפורים ובינהם לוח זיכרון גדול מאבן עם תמונות החללים. לצד אתר ההנצחה נשאר מיותם מוצב/ בונקר גדול יותר וכדי לבקר בו כדאי להצטייד בפנס או להדליק אותו בסלולרי. זהו בסיס צבאי קומפקטי ומבוטן, קלסטרופובי משהו שיעלה זכרונות רבים לאלה ששירתו כלוחמים בצה"ל.   

הבונקר ממלחמת יום הכיפורים

המוצב/ בונקר החדש

חדר הנצחה לחללי 1973

תכננתי להגיע למצפה או שניים אך אאלץ להשאיר אותם לפעם הבאה. המומלצים שבהם, והייתי שם לא פעם, הם מצפה השלום ומצפה אופיר. הגיע הזמן להתרענן ולרדת לאחד מחופי הגולן. זו הייתה גם העת שנפרדנו מנופי הרמה כשחלפנו ליד המושב בני יהודה וגבעת יואב בדרך לצומת כורסי. בכך "כיסינו" את הכנרת כמעט מכל נקודת כיוון אפשרית. הגענו לחוף כורסי, וכמידי שבת בקיץ הוא היה מלא באנשים, בעיקר משפחות. היו כאלה שתפסו עם חכות דגי בורי וזרקו אותם ישר על המנגל. הכניסה לחוף אינה בחינם, אך מחיר החנייה ביחס לחופי מרכז הארץ זניח. שעה וקצת עלו לנו כ-12 שקלים, פחות מגלידה בחוף הזה.

המים היו נעימים ושחררו טיפה את השרירים התפוסים מיומיים של טיול אינטנסיבי. אלה היו הרגעים שרציתי שיתארכו כמה שיותר, אך הזמן דחק והיינו צריכים להספיק לאכול ארוחת צהריים לפני הדרך הארוכה הביתה. הגענו למסעדת מרינדו בקיבוץ עין גב. זוהי לא רק מסעדה אלא חנות-מפעל של בשרים, יינות, רטבים ועוד. קחו בחשבון שהמחירים בתפריט ובמדפים גבוהים יחסית, אם כי איכות בשר האנטריקוט הייתה טובה. מסעדת בשרים נוספת שהמליצו לנו היא מושבוצ שבמושב רמות. תם ונשלם הטיול, נפרדנו מהכנרת ואיחלנו לה להיות מלאה גם לאחר החורף הקרוב. נשוב, נושיט יד וניגע בהרי גולן ולא רק בחלום. 

נפרדים מהגולן עם הכנרת ברקע

חוף כורסי

מסעדת מרינדו, עין גב