"אנו מחזיקים מעמד שישה חודשים. קשה לנו, אולם קפצנו את אגרופנו ובשיניים אנו מעצבים את גורלנו. כל יום חדש הוא סיבה לא להיכנע. משום שאחרי שעברנו כל כך הרבה, אין לנו זכות לא ללכת עד הסוף. מה עבורנו סוף המלחמה? קודם אמרנו שלום. עכשיו אנו אומרים: ניצחון".
נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי בנאום לאומה ב-24.8
אוקראינה ציינה את יום עצמאותה ה-31 בקלחת מלחמת התשה, ואחריתה מי ישורנה. אומה זו, הצליחה כמעט כנגד כל הסיכויים להחזיק מעמד במשך ששת החודשים האחרונים מול עוצמתה של רוסיה שגדולה ממנה בכמות, אך לא ממש באיכות. התוכנית הרוסית לערוך מצעד ניצחון בקייב לאחר 4-3 ימים התרסקה על קרקע המציאות, ובימים אלה יש "מצעד" של משוריינים שנלקחו שלל או הושמדו בקרשאטיק, הרחוב הראשי של הבירה האוקראינית.
רחוב קרשאטיק בקייב, 24.8 צילום: REUTERS/Gleb Garanich
ההצלחה האוקראינית להחזיק מעמד והכישלון הרוסי לכבוש את רוב השכנה המערבית (ולא רק גיאוגרפית), שלובים זה בזה. העולם עדיין מסתכל בעיניים מופתעות על היכולת להחזיק מעמד של הצד המגן. והתוקפנים? הם ממשיכים מסורת עגומה וארוכת שנים של סביהם וסבי סביהם של ביזה, אונס, הרס של כל מה שנקרה בדרכם. מקומות שרבים לא מכירים כמו בוצ'ה, אירפין, מריופול, חארקוב ועוד הפכו מצד אחד לסמלי טרגדיה אנושית ומצד שני לאכזריות נוראה שחשבנו שכבר לא נראה במאה ה-21. רוסיה מתקדמת במזרח ובדרום אוקראינה עקב לצד אגודל. לרוב, החזית היא די סטאטית ומידי פעם יורים הרוסים טילים לעבר ריכוזי אוכלוסייה חפה מפשע, ירי חסר הבחנה שמבטא נקמנות ותו לא.
אשה והחתול שלה ביישוב בורודיאנקה שבמחוז קייב. צילום: REUTERS/Zohra Bensemra
מה שמסוכן יותר הוא הסיכוי לצ'רנוביל 2 בעקבות הקרבות באזור תחנת הכוח הגרעינית במחוז זפורוז'ייה. אני בספק אם אזהרות האוקראינים קיבלו את הקשב הראוי בצד הרוסי, שרק מחפש עוד עילה להאשים את ה"נאצים מקייב" בכל הרעות החולות ואדרבה באסון גרעיני - גם אם את המחיר יישלם האזרח הרוסי הפשוט. ככלל, ערך חיי אדם לא היה משהו שרוסיה על שלל גלגוליה הצטיינה בו. יעיד על כך המספר העצום של ההרוגים והפצועים - בין 60 ל-80 אלף - בחצי השנה האחרונה, פי כמה וכמה מעשר שנות לחימה סובייטית עקובה מדם באפגניסטן.
ולדימיר פוטין וצמרת ממשלו בונים בעיקר על דבר אחד: היעדר אלטרנטיבה לגז ולנפט הרוסי, שתיאלץ את מדינות אירופה להיקרע בין אמות מוסר לצורך הבסיסי לדאוג לאזרחים בחורף שעלול להיות ללא אמצעי חימום. התמיכה החימושית והכלכלית החלה בטפטופים שהתגברו באחרונה עם ציודה של אוקראינה בארטילריה מערבית מתקדמת - בעיקרה המערכת האמריקאית HIMARS שעושה שמות ביחידות השדה הרוסיות. כך גם טילי נ"ט אמריקאיים מדגם ג'אבלין וטילים בריטיים.
מערכת HIMARS שבשימוש צבא אוקראינה
חייל אוקראיני עם טיל נ"ט ג'אבלין.
צילום: GETTY IMAGES
המל"ט בייראקטאר. צילום: Nina Liashono/Getty Images
הצבא האוקראיני משתמש בנדיבות במל"ט הטורקי בייראקטאר, שהוכיח את עצמו במלחמת אזרבייג'אן-ארמניה, וגם כעת זהו עוף טורף קטלני שקשה עד בלתי אפשרי להתגונן מפניו. במסגרת חברותה ב"ברית המצורעים", פנתה רוסיה לאיראן בתחילת אוגוסט כדי שזו תצייד אותה במיטב המל"טים שלה ואף החלה להכשיר את אנשיה בשימוש בהם, בעיקר לצורך תצפית. אך ספק אם זה מה שישנה את פני המערכה.
לפי פרסומים שונים, רוסיה לא פועלת בהתאם לאסטרטגיה המסורתית שלה בהפעלה רב-חילית בפריסה רחבה בעת התקפה. עדות מובהקת לכך היא השיירה הארוכה והמסורבלת באורך של כ-60 ק"מ שנשלחה לעבר קייב בתחילת המלחמה. לצבא הרוסי היה וישנו קושי בתמיכה לוגיסטית של כוחותיו שנמצאים בראש החץ בחזית. האם אחד הצבאות הגדולים בעולם הוא נמר מנייר? עדיין מוקדם לקבוע. אך אין ספק שבצמרת המדינית והביטחונית של מוסקבה ישנה אכזבה מהביצועים וכמה גנרלים שילמו על כך בראשם - בין אם נהרגו בקו האש או הודחו מתפקידם. בסבירות לא מבוטלת עלול לשלם את המחיר גם הרמטכ"ל ולרי גרסימוב, ממתכנני כיבוש חצי האי קרים ב-2014 ומנסח הדוקטרינה הרב-ממדית החדשה המשלבת בתוכה לחימה קונבציונלית, סייבר ותעמולה. פוטין, כמו נפוליאון, לא אוהב גנרלים כושלים.
מימין: הרמטכ"ל ולרי גרסימוב, ולדימיר פוטין ושר הביטחון סרגיי שויגו. צילום: Mikhail Klimentyev/Sputnik/AFP
ובינתיים בתקשורת הרוסית, עולם כמנהגו נוהג. הערוצים הממשלתיים נהפכו למהדורות הטלוויזיונית של העיתון פראבדה בימיו היפים בתקופה הסובייטית, והדיווחים הם לא יותר מתעמולה או חצאי אמיתות במקרה הטוב. השדרים והכתבים בשטח מציגים את הצבא האוקראיני ככנופיות נאציות - "לאומנים" או בראשי התיבות כוחות VSU (הכוחות המזוינים של אוקראינה). בכל מהדורת חדשות יש האדרה של חיילים וקצינים שמסרו את נפשם ועוטרו בעיטור זה או אחר. תמונותיהם הופכות לכרזות שנתלות ברחובות הערים, כחלק מהמאמץ להרים את המורל הלאומי. מקרה ביזארי במיוחד היה כאשר שודרה כתבה על משפחה של חייל הרוג שקיבלה מכונית לאדה חדשה שכמובן שווה הרבה פחות מפיצוי סביר במקרים כאלה. אם וטרנים ממלחמת העולם השנייה מתקיימים בקושי מפנסיה עלובה של כמה אלפי רובלים בחודש (לא יותר מכמה מאות דולרים), אז מה יגידו אזובי הקיר שחוזרים, אם חוזרים על שתי רגליים, משדות הקרב של אוקראינה. הפתרון של פוטין למחסור כוח האדם הוא להגדיל את שורות הצבא הסדיר, זאת לפי צו עליו חתם באחרונה.
בשר התותחים של שכירי החרב מכוח ואגנר (מעין מיליציה פרטית) ואנשיו של שליט צ'צניה רמזאן קדירוב, הולך ומתדלדל. לכן הצבא הסדיר יביא את הליטרה הנדרשת. בשר זול יותר מגיע מבתי הכלא. לפי אחד הדיווחים, משפחה קיבלה הודעה כי אסיר במושבת עונשין (סוג של גולאג מודרני) מצא את מותו במזרח אוקראינה. כמה אסירים מחוילים ונשלחים למלחמה? כנראה לעולם לא נדע כי הם אבק אדם.
האוקראינים שומרים את הקלפים קרוב לחזה ודואגים לפעול בערפל קרב סמיך וכך לשמור לעצמם את גורם ההפתעה. מה שנקרא, בתחבולות עשה לך מלחמה. תקיפות בסיסי חיל האוויר הרוסי בחצי האי קרים, הפצצות הגשרים באזור העיר חרסון הכבושה, הטבעת ספינת הדגל של הצי הרוסי בים השחור ושלל פעולות פרטיזניות ברוסיה גופא ובשטחים שכבשה - מוציאים את מוסקבה משיווי משקל וגורמים לצבאו של פוטין להתרכז בהגנה במקום בהתקפה. ברוסיה יש חשש גדול לפגיעה בגשר קרים הארוך באירופה שמהווה כיום צינור חמצן יבשתי כמעט יחיד של תושבי חצי האי. המטרה האוקראינית פשוטה מבחינה הצהרתית (להסיג את רוסיה לקווי ה-23 בפברואר) אך כמובן קשה מאוד לביצוע. לצבא המגן אין יכולת, בשלב זה לפחות, למתקפת נגד רחבה לאורך כל החזית ולכן ההתמקדות כרגע תהיה בפריצת הדרך לחרסון - העיר הראשונה שהרוסים כבשו. הנשיא זלנסקי ואנשיו חוששים מהימשכות הקרבות אל תוך החורף הקפוא ומנסים לצבור כמה שיותר הישגים טריטוריאליים.
ולדימיר זלנסקי בכיכר מיידאן בקייב. צילום: אתר נשיא אוקראינה
כמה סמלי שדווקא בימים אלה הלך לעולמו המנהיג האחרון של בריה"מ מיכאיל גורבצ'וב. הנשיא הראשון (והאחרון) של האימפריה הסובייטית היה ביקורתי כלפי מדיניותו של הנשיא הנוכחי שמנסה בדרך מגושמת משהו להחזיר עטרה ליושנה ליורשת של בריה"מ. דוברות הקרמלין הספידה ביבשושיות את גורבצ'וב והדיווח באמצעי התקשורת היה מינורי, המינימום ההכרחי. פוטין לא יסלח לעולם למיכאיל סרגייביץ' על חלקו הלא מבוטל ב"אסון הגיאו-פוליטי הגדול של המאה ה-20", קרי התפרקות המדינה הגדולה בעולם. מנגד, "גורבי" ודאי נחרד בחודשים האחרונים מהמלחמה בין שני העמים האחים שהיו קשורים בעבותות במשך למעלה מ-350 שנים. מה גם שאביו היה רוסי ואימו אוקראינית, וישנן המון משפחות כאלה בשתי המדינות. פוטין סגר בטריקה את הדלת שגורבצ'וב פתח לעבר עתיד טוב יותר ונעל עם שלם ומושתק מאחורי מסך ברזל חדש.
