החודש לפני 30 שנה חווה רוב העורף הישראלי באתגר בו לא נתקל מאז תש"ח - התקפה עליו מהאוויר. מ-1949 ועד ינואר 1991 היו מלחמות ישראל בחזיתות רחוקות יחסית מריכוזי האוכלוסיה במדינה. אמנם הטרור הערבי היכה בערים לאורך השנים אך קברניטי המדינה והצבא הציבו לכוחות הלוחמים יעד ברור: להרחיק את החזית מהעורף. הנחייה זו התגשמה במובנה הרחב לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים כאשר הרוויחה ישראל הצעירה עוד עשרות ומאות קילומטרים מאויב השוחר לטרף. ההפעלה היעילה של לוחמי הקרקע והאוויר סיכלה ירי טילים ממצרים ומסוריה לעבר מרכזי האוכלוסיה האזרחית ב-1967 כמו גם ב-1973. עם זאת, חשוב לציין שההצלחה לא הייתה שלמה.
ערי הפריפריה כמו בית שאן, נהריה וקריית שמונה ספגו רקטות מארגוני הטרור הפלשתיניים מאז סוף שנות ה-60 אך זה היה רחוק מהעין ורחוק מהלב. גוש דן ואזור חיפה נהנו כל השנים האלה משקט יחסי בגלל הריחוק מהחזיתות. האויבים ניסו להתיש את צה"ל בקווי המגע והיו בטוחים שהנפגעים הרבים ישפיעו על המורל בבית. ההשפעה הייתה די מצומצמת והתבטאה בעיקר בעולם התרבות ובמכתב השמיניסטים לרה"מ גולדה מאיר ב-1970 בדרישה לקיים מו"מ לשלום.
הצלחתם של אש"ף, מצרים וסוריה הייתה חלקית ובאה לידי ביטוי בעיקר לאחר הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. אך היה זה רק עניין של זמן עד שפירות מירוץ החימוש בין ארה"ב ובריה"מ יגיעו גם למזרח התיכון. מדינות ערב הסתכלו על "מאזן האימה" שנוצר בין מעצמות העל ורצו להגיע לאותו מצב עם ישראל, כלומר לדכא את המוטיבציה שלה לצאת למהלך התקפי נגדן. שכנינו באזור הבינו שלא יצליחו להשיג הכרעה בשדה הקרב והחלו לתכנן דרכים פחות מסורתיות להשגת עוצמה.
בריה"מ התפרצה בדלת פתוחה והחלה להעביר טילים בליסטיים ורקטות לארצות ערב. מוסקבה ראתה את ישראל כמאחז קדמי של וושינגטון, וכיוון שלא רצתה להסתבך עם היריבה הגדולה שלה, ניסתה לפגוע בדרכים כאלה ואחרות בבעלת בריתה במזרח הקרוב. ביטוי מוחשי לכך היה לציין את עיראק של סאדם חוסיין בטילי סקאד. מדובר בטילים מיושנים יחסית שהוכנסו לשימוש מבצעי במהלך שנות ה-60. הטווח שלהם נע בין 300 ל-600 ק"מ, הם יכולים לשאת ראשי קרב קונבציונליים ולא קונבנציונליים (אטומיים או כימיים) ומידת הדיוק שלהם לא גבוהה.
אבא שלי, ששירת בצבא האדום ביחידה שביצעה ניסויים על ה-S-300, סיפר שהסקאדים שימשו כטילי ניסוי למערכת ההגנה האווירית המתקדמת, נכון לתחילת - אמצע שנות השמונים. עיראק, באותן שנים, השיגה את האמל"ח שחשבה שייתן לה יתרון מול אויבותיה, בעיקר מול איראן נגדה נלחמה באותה תקופה. ההצלחה של בגדד הייתה לא מבוטלת: הסקאדים המשודרגים הביאו למותם של כ-2,000 איראנים וגרמו למליונים מהם לאבד את ביתם. סאדם הצהיר השכם וערב שבכוונתו להשמיד את ישראל ולנקום את נקמת אחיו הערבים. בד בבד, החלה עיראק לפתח נשק כימי כך שלאנשי המודיעין לא היה קשה לעשות אחד ועוד אחד. הפלישה של סאדם לכווית באוגוסט 1990 והאיומים שלו לפגוע בישראל במידה ויותקף העלו את מפלס החרדה במשרד רה"מ ובקרייה. המידע המודיעיני היה אומנם מקוטע ביותר, אך אף אחד לא רוצה לקחת סיכון עם הרודן הבלתי צפוי. הממשלה החלה להיערך לגרוע מכל.
כיום זה נראה אולי מגוחך, אך רבים בציבור היו בטוחים שהגנה האידאלית מנשק כימי היא לאטום את החלונות עם ניילונים ומסקינג טייפ, לשים סמרטוט רטוב בדלת ולשבת בחלל האטום הזה במסכת אב"כ עם מזרק אטרופין בהישג יד. אלה ההנחיות שקיבלו האזרחים לקראת ה-17 בינואר 1991, עת הסתיים האולטימטום שהציבה ארה"ב לעיראק, כאשר דרשה מסאדם לסגת מכווית והתחיל מבצע "סופה במדבר". מי ש"דיווח" על שיגור הטילים הצפוי היה יאיר ניצני ששיחק את השגריר העיראקי באחת מתוכניות הסאטריות בטלוויזיה. זאת כאשר לישראל הרשמית לא הייתה תשובה חותכת בעניין, כאמור בגלל היעדר המודיעין.
סאדם כינה את המערכה כ"אם כל המלחמות" והייתה סברה שהוא ינקום על הפצצת הכור באוסיראק על ידי חיל האוויר, שהייתה כעשור קודם לכן. נשיא עיראק היה אדם אכזר מאוד אך גם רציונלי. הוא ידע שאם ישתמש פעם נוספת בנשק כימי נגד אזרחים (הפעם הקודמת הייתה נגד הכורדים בעיר חלבג'ה ב-1988) העולם הנאור לא יעבור על זה בשתיקה. הרודן העיראקי שמר על הקלפים קרוב לחזה וסירב להתייחס לראש הקרב שיותקן על הטילים. כך רצה להתעלל נפשית ולהפחיד את אזרחי ישראל.
כבר בלילה שבין 17 ל-18 בינואר הותקפה ישראל בטילי סקאד קונבציונליים ששוגרו ממערב עיראק לעבר גוש דן, מפרץ חיפה והנגב (כנראה כוונו לכור בדימונה). הבהלה הייתה רבה ולא היה מי שירגיע את הציבור ויסביר את המצב עד הגעתו של "המרגיע הלאומי" נחמן שי, דובר צה"ל דאז שהמליץ לשתות מים. הצבא ככללותו היה במצב מוזר בו המדינה מותקפת אך הוא אינו יכול להגיב. על רה"מ יצחק שמיר הופעלו לחצים אמריקניים לבל ישראל תתערב במלחמה כי הדבר עלול לפרק את הקואליציה הבינלאומית שכללה כמה ארצות ערב, ובהן אף את סוריה של חאפז אל אסד. כשהבינו במטכ"ל כי ארה"ב אינה מנטרלת לחלוטין את יכולת השיגור של עיראק, הוכנו כמה תוכניות מבצעיות לשליחת כוחות מיוחדים כמו סיירת מטכ"ל שיפגעו במשגרים, אך אלה נגנזו על ידי רה"מ שמיר וכוננות הספיגה המשיכה.
כסוג של פיצוי הובאו לארץ כמה סוללות טילי פטריוט אמריקניות אך הן לא היו יעילות בעליל וטילי היירוט בעיקר ליוו את הסקאדים בדרך למטרה בגוש דן או בחיפה. היו מקרים שה"פטריוטים" גרמו ליותר נזק מאשר הטילים העיראקים עצמם. ממסמכים שפורסמו על ידי צה"ל לאחרונה נראה כי צבאו של סדאם תקף את ישראל שמונה פעמים במהלך ינואר ופברואר. התקיפה הראשונה ב-18 בינואר הייתה הכי קטלנית מטבע הדברים: חמישה מקרי מוות, 22 פצועים ו-171 הזרקות שווא של אטרופין. סך הכל גבתה המלחמה את חייהם של 14 ישראלים, 229 נפצעו, 530 פיתחו תגובות חרדה. שוגרו על ישראל כ-40 טילים, רובם לעבר גוש דן.
הפגיעות העיקריות היו ברכוש, לפי נתוני משרד החוץ: נגרם נזק לרכוש נגרם ל-1,302 בתים, 6,142 דירות, 23 מבני ציבור, 200 חנויות ו־50 מכוניות. ביחס למלחמות אחרות בהן היה העורף האזרחי על הכוונת, המספרים האלה נמוכים כמובן. הציבור הישראלי היה סך הכל צייתן והסתגר בביתו ועזרה העובדה שחלק מהטילים נפלו בשטחים פתוחים ובים התיכון.
אך מאז תחילת עידן המלחמות הטוטליות בהן אחת המטרות היא לשבור את רוחם של התושבים הלא-לוחמים, עוד בימי מלחמת העולם הראשונה ובוודאי שבשנייה יצרו ההפצצות האוויריות חרדה רבה ודה-מורליזציה. נראה שסאדם יכול היה לרשום לעצמו הצלחה מסוימת. רבים מתושבי תל אביב עזבו זמנית את העיר במלחמת חורף 91'. ראש העיר שלמה "צ'יץ'" להט כינה אותם "עריקים" ובתיאטרון הבימה נפרש דגל ישראל כדי לחזק את רוח העם. תוכניות הטלוויזיה תרמו גם הן לאסקפיזם.
המלחמה העלתה אל פני הקרקע כמה פערים שטופלו זמן קצר אחריה: הקמת פיקוד העורף כגוף גדול ויעיל שיטפל באוכלוסיה האזרחית בשעת חירום, במקום הגוף הארכאי הג"א (ההגנה האזרחית), שדרוג המקלטים והקמת מרחבים מוגנים בבניינים ובדירות עם הגנת אב"כ (אטומי, ביולוגי, כימי). לרשויות גם ניתנה הסמכות להכריז על מצב מיוחד בעורף, מה שמיטב את הטיפול באזרחים. עברו עוד 20 שנה עד שנכנסה לשירות מערכת "כיפת ברזל" והאיום על העורף התחדד עוד יותר במלחמת לבנון השנייה. מלחמת המפרץ הייתה רק הקדימון.
