בסיס תל השומר חורף 2003, צו ראשון. אני יושב במשרד מול חיילת ששואלת אותי מה ארצה לעשות בצבא. כאילו שזה באמת משנה..
- רוצה להיות בחי"ר?
לא.
- בצנחנים?
לא.
- בתותחנים?
לא.
- בשריון?
לא.
וכך עוד כמה שאלות, עד שהיא נשברה ושאלה אותי: אז מה אתה רוצה לעשות בצה"ל? לשרת במחלקת ההיסטוריה עניתי. החיילת הסתכלה עלי ולא הבינה מאיפה נחתתי עליה. נראה לי שהיא עצמה לא הייתה מודעת לקיום יחידה כזאת שהגיל הממוצע של המשרתים בה הוא בסביבות ה-50. הייתי תלמיד תיכון חולמני וחובב היסטוריה (תחביב שנשאר אגב עד היום) והייתי בטוח בתמימותי שצה"ל הגדול באמת יהפוך אותי להיסטוריון במדי זית. אז זהו שלא. כמה חודשים מאוחר יותר קיבלתי את ה"מנילה" וכיוון שנקבע לי פרופיל 72, המינימום לשירות קרבי, עיניהם של הוריי חשכו. האופציות המרכזיות היו שריון, תותחנים, נ"מ, מ"כ טירונים עורפיים ומסלול לקצונה של לוגיסטיקה או חימוש. הייתי צריך לדרג את שלושת העדיפויות ובמעטפה חוזרת לשלוח את זה לצבא.
כשאספר זאת לילדיי הם לא יבינו על מה אני מדבר, מי לכל הרוחות שולח משהו במעטפה ומה זו בכלל מעטפה? אמא ואבא לא השאירו לי הרבה שיקול דעת וסימנו את תפקידי הקצונה בעדיפות ראשונה, הדרכת הטירונים בשנייה ונראה לי שלוחם בסטי"ל בשלישית. הגיוס שלי בכל מקרה נדחה בשנה כי התחלתי כיתה א' בגיל 7, כך שלא היה לי מה למהר לשלוח. הייתי סה"כ באמצע הלימודים שלי בתיכון ועל אף שהחבר'ה התחילו לדבר על ענייני הצבא, כי התחילו להגיע זימונים למיונים. לא הייתי באותה קליקה והמושגים היו לי כשפה זרה.
השינוי בתפיסה הגיע לאחר האסון הכפול של הנגמ"שים ברצועת עזה ב-12-11 במאי 2004, כאשר מחבלים פוצצו על חייליהם שני נגמ"שים של גבעתי וההנדסה הקרבית שהיו בפעילות מבצעית. דווקא הטרגדיה הזאת הובילה אותי לחצות את הרוביקון ולהבין שעלי להיות לוחם בצה"ל, והכי קרבי שאפשר. "אתה תחזור בארון או בכיסא גלגלים" אמרה לי בכעס אמא לאחר שאמרתי לה שסימנתי את השריון בשלושת העדיפויות ב"מנילה". בדיעבד, אני מבין כמובן את החשש שלה, אבל אני בספק אם מישהו בגיל 18 חושב לעומק על ההשלכות של הבחירה שלו בתפקיד בצבא. עבורי זו הייתה הרפתקה ותו לא. בתחילת י"ב, סתיו 2004, לקחו אותנו לעצרת הגבורה בלטרון. זהו טקס הזיכרון השנתי של חיל השריון אליו מוזמנים תלמידי תיכון. ראיתי את החיילים בסרבלי הטנקיסט עם הכומתות השחורות על ראשיהם והלפידים בידיהם ורציתי להיות כמוהם.
התחלתי להעמיק במורשת השריון והשגתי כמה גיליונות של ביטאון החיל, בו אגב יש לי הכבוד לכתוב בימים אלה. ציירתי אפילו את הסמלים של שלושת החטיבות הסדירות - 7, 188 ו-401 - ותליתי אותם מעל המיטה בחדר. בד בבד, התחלתי להפעיל קשרים דרך בת של חבר המשפחה ששירתה כקצינת שלישות במפקדת חטיבה 188. רציתי להגיע לחטיבה כי די התרשמתי ממורשת הקרב שלה במלחמת יום הכיפורים.
בחורף 2005 התחלתי לעשות כושר גופני ויצאתי לרוץ כמעט מידי בוקר לפני בית הספר או בערב , גם בגשם שוטף. התמדתי בזה כי ידעתי שעלי לבוא מוכן עד כמה שאפשר. בטבעי, אינני חובב גדול של ספורט המצריך השתתפות עצמית ואני מתפלא על עצמי איך הגעתי למשמעת עצמית גבוהה. העניין התחדד עוד יותר כאשר הגיע צו הגיוס לסוף יולי של אותה שנה. הראש שלי ושל חבריי למחזור הגיוס היה כבר לגמרי בצבא. חיכינו רק שתסתיים שנת הלימודים ושלא יהיו מועדי ב' במבחני הבגרות, אחרת בקושי יהיה לנו חופש. לצערי לא הצלחתי להימנע מכך ו"זכיתי" למנוחה של שבועיים, אותה ניצלתי בעיקר לעבודה.
אם המתגייס של 2020 יודע אפילו איך החדר בבסיס הטירונות שלו נראה ובאילו מקומות יעשה מסעות, בקיץ 2005 דלינו רסיסי מידע מפורומים כמו Fresh ותפוז. התועלת העיקרית בכך הייתה לגבי מה כדאי להביא לשבועות הראשונים ולא פחות מכך, על מה אפשר לוותר בריקושט. היה לי עוד מקור, בחור שעבד איתי והתגייס לשריון שמונה חודשים לפני. כמו רבים אחרים, הוא היה "מורעל" על ההתחלה ושכנע אותי לבקש להגיע לחטיבה 401, שאז הייתה עם הטנק המתקדם בחיל - מרכבה סימן 4. הסיפורים שלו ממסלול ההכשרה נשמעו לי כמו סרט אקשן עם הרבה יריות ופיצוצים, במיוחד הרגע המיוחד הזה בו נורה פגז טנק.
השבועות הפכו לימים, הימים והימים לשעות. בבוקר חם ולח במיוחד ב-31.7 הגעתי עם בני משפחתי וכ-400 חבר'ה לבקו"ם שבתל השומר. אבא שמר על קור רוח ואמא בכתה מפעם לפעם וביקשה ממני להתקשר בכל רגע פנוי. כשעליתי לאוטובוס הייתי בטוח שהנסיעה תהיה ארוכה יותר, אך היא ערכה כמה דקות. עברתי את כל שרשרת החיול ואני לא אשכח את הרגעים הראשונים אחרי ש"עליתי" על מדים. בד הדקרון נתן לי הרגשה כאילו אני לובש שק אטום ועד המהרה החולצה שמתחת הייתה ספוגה בזיעה. אבל הסיוט האמיתי היה הנעליים. מתגייסי השריון של תחילת שנות ה-2000 קיבלו נעליים "כבדות" בהן יש ברזלים כדי לרכך פגיעה של חפץ כבד על הרגל. הן היו צרות מאוד ולא היה לי זמן לשים בהן מדרסים אורטופדיים מה שהפך את ההליכה והריצה לבלתי נסבלים.
לקח לי גם זמן להבין איך לקשור אותן נכון ונעזרתי במישהו שבהמשך היה איתי באותה פלוגה. כל היום, מהצהריים עד הערב היה למעשה תיזוזים ממקום למקום בשביל להתחיל להרגיל אותנו לאווירת הטירונות. באחד מהם, ביקשו מאיתנו לרוץ עם מיטות מתקפלות ולמקם אותן באוהלים בתוך כמה דקות. אחת מהן נסגרה לי על הבוהן שהתנפחה והאדימה. בכך הסתיים לפחות הטרטור הזה ועם אצבע חבושה. המנוחה הייתה בארוחות הלא טעימות בעליל ובשיחה שעשו איתנו באיזה אולם. כולם בעיקר רצו לסיים את היום ולהתקלח. כשקיבלנו את הזמן לכך עם בוא הלילה נאלצנו לחלוק שני תאי מקלחות בין כולנו, כאמור כ-400 איש, וזה היה הלם התרבות הראשון שלי בצבא ונראה לי שלא הייתי היחיד.
לפני השינה רציתי להתקשר להורים, אך בטיפשותי הכנסתי סיסמה כלשהי לטלפון הנייד וכרטיס הסים נחסם. כך הייתי צריך להסתמך במשך כמה ימים עד היציאה הראשונה הביתה על טלפונים של חברים שהכרתי, ולא יותר מדקות בודדות כי זמן האוויר היה יקר גם בחבילת חיילים. השמירה הראשונה בבקו"ם הייתה מוזרה. העירו אותי באמצע הלילה לעמוד חצי שעה ליד האוהל. היה לי קשה להירדם ואני מניח שישנתי לא יותר משעתיים - שלוש. החום והלחות הפכו את האוהל לסאונה.
השינה הייתה טרופה והושכמנו מוקדם בבוקר. ברקע ראיתי שמכינים את הבסיס לגיוס חיל ההנדסה שהתקיים באותו יום והוצבו כרזות ודגלים בצבעי כתום-שחור. אני מניח שהרוב לא שמו לב לכך. היינו טרוטי עיניים אך גם נרגשים לקראת הדרך הארוכה לביסל"ש - בית הספר לשריון, שנמצא בסוף העולם שמאלה כחצי שעה מאילת. במהלך הנסיעה היה עוד רגע סמלי בשבילי כאשר חלפנו ליד משאיות שהובילו טנקים ישנים בנתיב שלנו. בתוך כמה שעות כבר היינו עמוק בתוך כבישי המדבר, מנערים מעלינו שאריות אחרונות של הבית והילדות. כל אחד מאיתנו התבקש "לשמור" על האוטובוס בשבתו ליד הדלת האחורית ולהתריע למפקדים במידה ותהיה סכנה. אני זוכר שצחקתי על זה בלב. ואם נגיד תהיה? מה חבורה של טירונים לא חמושים אמורה לעשות?.. עד היום לא ברור לי.
לקראת ערב הגענו לביסל"ש וברחבה המרכזית חיכו לנו שלושי טנקי מרכבה שונים עם זרקורים צבעוניים. זה היה מעין טקס קטן של החלוקה לחטיבות. "דוד בקר - פלוגה ה'" הקריא אחד המפקדים. בהמשך נודע לי לשמחתי שזו הפלוגה שמיועדת להיקלט בחטיבה 401. לקחו אותנו למגורים והמפקדים קיבלו אותנו בפנים חמורי סבר ואמרו שהגענו לחטיבה הטובה בחיל. כך התחילו להם שמונה חודשי מסלול ועוד 28 חודשי שירות. היה מפרך פיזית ונפשית אבל אני לא מצטער על דבר.
