שבט אחים במרפסות

הבדידות, כמו השעמום, השתייה והגעגועים, נוטה להכפיל ולשלש את עצמה.

- מאיר שלו, מתוך הספר "בביתו במדבר", מפי הדמות 'רפאל'  

אחרי למעלה מחודש של הסגר, החיים הקודמים נראים כמו חלום רחוק. אנחנו מתנהגים אחד לשני כמו חבורת דגים באקווריום: מתרחקים אחד מהשני ותופסים מקום שנראה לנו בטוח, כביכול. ישיבה בבר על כוס בירה, טיולים, פגישה עם החברה - איפה כל אלה ואיפה אני. זה נראה כמו פאטה מורגנה במדבר. ביום, סגור בין ד' אמות ביתי ובערב לפחות זוכה להגיע לעבודה, וגם זה לא מובן מאליו בתקופה הפסיכוטית הזו. חברים מובטלים מסתכלים עלי בקנאה מעבר למסך הטלפון. 

אני יכול להבין אותם כי פרנסה סדירה כלל לא מובנת מאליו בעידן הקורונה. להבדיל מתקופות אחרות, ולא פחות קשות אין בקרב מנהיגנו ופקידנו הבכירים, נושאי בשורת תקווה לעתיד, או סתם איזשהו מסר מרגיע. מנת ההפחדה כמעט מידי ערב אומנם מסייעת בבלימת המגיפה, אך מאידך יוצרת ציבור חרדתי שמסתער על המרכולים בחיפוש חבילות הביצים האחרונות. יותר ויותר אנשים זועמים על כך שאין תוכנית סדורה ליציאה מהמשבר והכול מתנהל כאן כבכיבוי דליקות, באלתור.   

אלכוג'ל; א-סימפטומטיים; אקספוננציאלי; בידוד; היבדק וסע; זום; חל"ת; חקירה אפידמיולוגית; חובת מסכה; לשטח את העקומה; מטושים; סגר; ריחוק חברתי; שני מטרים; 100 מטרים; 500 שקלים קנס ועוד ועוד. מי בכלל חשב על המילים והמושגים המסובכים האלה עד לאחרונה? כמה מכם הכירו אותם לפני? בהנחה שאין לכם קשר למערכת הבריאות. תראו גם לאיפה הגענו: אנשים מסתפרים במחתרת, מבקרים אחד את השני בלי שאיש לא יידע, וחלילה שזה יגיע לעיניו או לאוזניו של האח הגדול שעוקב אחרי כול נשימה שלנו, שלא לדבר על כול שיעול. 

אני מודד חום כל יום בכניסה לעבודה בתדירות שעברה מזמן את המדידות לאורח שנות חיי. מד החם האלקטרוני מתוצרת סין ורחוק מלהיות מדויק, ככה זה כשקונים את המוצרים הזולים בשוק, העיקר כדי לסמן וי. אם יש יתרון במצב הזה, אז הוא הכבישים הפתוחים ונטולי הפקקים. היו גם לא מעט פעמים שהייתי הנוסע היחיד באוטובוס, כשהנהג הקיף את עצמו ביריעת פלסטיק שנראתה כמו אוהל אישי. 

אסטרטגיית יציאה היא המושג המיוחל ביותר, כמו בוא המשיח. אפילו המרפסת כבר לא מספיקה, ולחשוב שעד לפני שבועות ספורים היו לא מעט אנשים שיצאו אליהן כדי לשיר או למחוא כפיים לצוותי הרפואה. המרווחים הגדולים מהמצב הם הכלבים שזוכים ליותר טיולים מהרגיל, ולא מבינים מאיפה נפל עליהם כל הטוב הזה. היה אפילו דיווח על אימוץ כל הכלבים מאיזו כלביה בתל אביב. יצא לי לראות סרטונים מאיטליה בהם אנשים יוצאים לטייל עם בובות כלב. זה נראה מצחיק אבל אולי גם בגלל מקרים כאלה התחלואה שם הגיעה לממדי ענק. 

ובכלל, מה לא עושים כדי להתחמק מהסגר. המונים התקהלו בסניפי איקאה, כאילו ששידה או שולחן מטים ליפול זה מוצר צריכה חיוני. מישהו אחר הוציא את כל תכולת ביתו למכירה בחצר וניסה להתחרות עם האלטע-זאכן השכונתי. החצרות והמרפסות החליפו את הפארקים ביום העצמאות, מה שמילא את בית הוריי בעשן שהגיע מכול החלונות. למזלם של בעלי החנויות, ספריי קצף לא כיסה את חלונות הראווה הפעם, אך ברחבי השכונה נשמעו פיצוצים של שיגורי זיקוקים מאולתרים.  

ביתי הוא מבצרי אומר המשפט הידוע. אך המבצר הזה הפך למעצר בית. ליבי עם הורים לילדים קטנים שכבר לא מוצאים להם ולעצמם תעסוקה. ליבי עם הקשישים הבודדים שכה כמהים לאינטרקאציה אנושית ולמגע הנכדים והמשפחות. באחת הכתבות שהכנתי ל"ישראל היום" ראיינתי מישהו בן 104, שהייתי אמור להגיע אליו לביתו אך זה לא התאפשר בשל ההנחיות. כאחד שעבר מלחמת עולם וכמה מלחמות ישראל, הוא כמובן כבר לא פוחד מכלום, אך משפחתו מגוננת עליו, ובצדק. כמעט בכל סוף שיחה שלנו הוא דאג להזמין אותי אליו לכוס קפה. הבטחתי לו שאעשה זאת בהזדמנות הראשונה. תראו למה אנחנו מתגעגעים: ללחיצת יד, לחיבוק, אפילו להצטופפות בתור ולדחיפות באוטובוס. מדמיינים עולם פתוח שנושם רגיל. בתחילת מארס קניתי כרטיס טיסה לקליפורניה לתחילת ספטמבר. אני מחזיק אצבעות לאמריקנים שיתגברו עד אז על ההתפרצות, או שהקיץ החם שם יעשה את העבודה. הלוואי שכל זה חלום רע. ואולי, לא היו הדברים מעולם. 

מחיאות כפיים לצוותים הרפואיים. צילום: יואב דודקביץ