"הניסיון הוא דבר נפלא, שכן בעזרתו אתה מבחין בטעות שעשית בכל פעם שאתה חוזר עליה".
ג'ורג' ברנרד שו
מחמוד עבאס (אבו מאזן) ואנטוני בלינקן ברמאללה. צילום: רויטרס
מלחמת "חרבות ברזל" הגיעה לחודש הרביעי והמלאכה עוד מרובה. אולי טוב שכך כי הכרעה במערכה כה קשה לוקחת זמן רב ועצירה לפני השגת הניצחון תהיה כמו תבוסה במלחמה שגם כך נפתחה ביום הקשה ביותר מקום המדינה. עוד בימי הקרבות הראשונים נראה שזה היה ברור גם לבעלות הברית הקרובות של ישראל, ובראשן ארה"ב. יאמר לזכות האמריקנים שקיבלנו מהם חבל מדיני וביטחוני ארוך - הרבה יותר מאשר ניתן על ידם במבצעים ובמלחמות קודמות. נכון לכתיבת שורות אלה אין עדיין לחץ כבד לסיים את המלחמה תכף ומיד, אך החשבונית העתידית על תמיכה זו כבר הוגשה לממשלת ישראל.
נוצר פרדוקס מסוים כאשר מחד גיסא ממשל ביידן כן מצפה מישראל להזדרז להגיע להפסקת אש סופית ומאידך גיסא דורש ממנה להרחיב את הסיוע ההומניטרי לערביי רצועת עזה, סיוע שלפחות בחלקו מגיע למחבלי החמאס ונותן להם את האמצעים להמשיך להילחם עוד חודשים קדימה. כך איבדה ישראל את אחד ממנופי הלחץ שהיו לה בראשית המלחמה כדי לשחרר כמה שיותר מהר את החטופים. דווקא חלק ממשפחות החטופים מצליחות ליצור איכשהו את המשוואה של הומניטרי תמורת הומניטרי כאשר הן בולמות את מעבר משאיות הסיוע דרך כרם שלום. הלחץ שלהן הולך ומתגבר אך זה גם מקשיח את העמדות של החמאס.
הפגנת המשפחות במעבר כרם שלום, השבוע. צילום: בשי דרשן/ TPS
צה"ל נלחם למעשה עם יד קשורה מאחורי הגב ולא בפעם הראשונה בשל לחצים אמריקניים. איננו יכולים לפעול כמו צבאות המערב באפגניסטן ובעיראק אז שיעור הבלתי מעורבים שנהרגו בהפצצות היה גבוה מאוד והשיקול של עזרה הומניטרית תוך כדי לחימה באויב לא הנחה את הנהגת ארה"ב ובעלות בריתה. התלות הדי מוחלטת של ירושלים בוושינגטון באמצעי לחימה, הווטו במועצת הביטחון של האו"ם והאור הירוק מהממשל, מגבילה את התמרון שלנו בעזה ועצרה אותנו ככל הנראה מלתת מכה מקדימה לחיזבאללה בלבנון. הסיבה היא החשש של ביידן ואנשיו מהפיכת המלחמה המוגבלת בעזה למערכה אזורית רחבה שאליה תישאב גם איראן ושלוחיה ברחבי המזרח התיכון.
זהו הדבר האחרון שרוצה הנשיא האמריקני הקשיש בשנת בחירות, מה גם שכרגע הסיכויים להיבחר מחדש לא נוטים לטובתו. אמריקה מצולקת גם כך מכמעט 20 שנה של מלחמות באזור ועוד אחת ממש לא באה בחשבון. מה שכן נעשה הוא סמלי בעיקרו. התקיפות נגד החות'ים הגיעו מעט מידי ומאוחר מידי, אחרי שאלה סגרו נתיב ימי בעל חשיבות אסטרטגית למדינות רבות. גם כאן ישראל פועלת בעיקר מאחורי הקלעים ושמה את יהבה על ארה"ב. זה מזכיר במשהו את סגירת מיצרי טיראן במאי 1967 על ידי מצרים הנאצריסטית. הממשל של ג'ונסון הבטיח להתערב ואף לשלוח כוחות ימיים לים סוף, אך בפועל לא נעשה מאומה ובכוחנו שלנו פרצנו את הסגר במלחמת ששת הימים.
אם יש משהו שמאפיין את הממשלים של הדמוקרטים בארה"ב ביחס לישראל אז זו סוגיית שתי המדינות לשני עמים. מי שמקדם אותה ביתר שאת הוא מזכיר המדינה אנטוני בלינקן שמזכיר במשהו את ג'ון קרי המשיחי והאובססיבי לפני כעשור. נשגב מבינתי איך הנוסחה הכושלת הזאת עדיין מקודשת על ידי הממשל האמריקני ושותפיו ברחבי העולם. בלינקן ההוזה עדיין תקוע ברומנטיקה של אוסלו מודל 1993 ומתעלם מאין ספור פיגועים והסתה לטרור של ה"פרטנרים" הפלשתינים. כאילו לא הייתה כאן אינתיפאדה רוויית דם ישראלי שמתפרצת בכל כמה שנים בווריאציות שונות. פעם זה "טרור הסכינים", פעם אחרת אירועי שומר החומת וכמובן הטרור שיוצא מרצועת עזה בצורות שונות ומרושעות בואכה ה-7 באוקטובר.
יאסר ערפאת, ביל קלינטון ויצחק רבין בעת החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן, 13 בספטמבר 1993.
צילום: Vince Musi /The White House
בלינקן אף טוען כי הקמת מדינה פלשתינית תסייע להתמודד עם ההתגרענות של איראן ותוריד את המתחים ברחבי המזרח התיכון. הדיפלומט האמריקני הוותיק שבוי בחלום ישן נושן של מחלקת המדינה בארה"ב להקים מדינה פלשתינית שלשיטתם של אנשי הסטייט דיפרטמנט תגשים לפלשתינים את מאוויהם מ-1948 - עצמאות ושחרור מה"כיבוש" הישראלי. גם אחרי שממשלות ישראל הסכימו לתסריט הזה פעם אחר פעם ב-30 השנים האחרונות ומנהיגי אש"ף סירבו, דבקים בלינקן ורוב קודמיו בקונספציה.
הבעיה המרכזית היא שהמדינות שמתעקשות על הקונספציה הזאת לא מוכנות לקבל פתרון אחר שלא יהיה על חשבון ישראל. הרי בעזה חיים למעלה מ-2 מיליון איש שחלקם, אם לא רובם, רוצה לעזוב ולמצוא לעצמו חיים טובים יותר כמו פליטים אחרים ממדינות איסלאמיות שחוו מלחמה. זה בלתי מתקבל על הדעת ש"העולם הנאור" מוכן להשאיר למעלה ממיליון פליטים בתת-תנאים ביודעו שייקח שנים עד שישובו לבתיהם, אם בכלל. אני מניח שהצעד הזה נועד להפעיל לחץ נוסף על ישראל להפסיק את המלחמה בטווח הזמן הקרוב ולהשאיר את האוכלוסייה המקומית כהכנה להעברת השטח לריבונותה.
טענה הגיונית נוספת היא שמדינות המזה"ת כוללות בתוכן מליוני פלשתינים, רובם חסרי זכויות אזרחיות, ולכן אין שם אינטרס להחמיר את הבעיה הזאת. בד בבד, אירופה הקלאסית כבר פתוחה פחות לפליטים מוסלמים ועושה כל מה שהיא יכולה כדי לצמצם את הגעתם אל גבולותיה. מה גם שבמקרה העזתי מדובר באוכלוסייה שספגה במשך שנים משלטון החמאס אינדוקטרינציה איסלאמית קיצונית, אנטישמית ואנטי-מערבית. אבן הריחיים הזאת צפויה להכביד עוד ועוד על מקבלי ההחלטות בישראל.
פליטים ברצועת עזה במהלך מלחמת "חרבות ברזל". צילום: איי.פי
הדוחפים לפתרון שתי המדינות בארץ ובחו"ל טומנים את ראשם בחול אל מול התמיכה המתמדת של הנהגת אש"ף בטרור שבאה לידי ביטוי בתשלום משכורת למחבלים הנמצאים בכלא הישראלי ולבני משפחתם. אבו-מאזן ואנשיו מנציחים מחבלים בשמות רחובות, במוסדות ציבור, בבתי ספר ובאנדרטאות. בשנים האחרונות ובכלל אנשי מנגנוני הביטחון הפלשתיניים ביו"ש היו מעורבים בפיגועים ואף הובילו אותם. הם לא שונים בכך מאנשי החמאס שמקדמים ערכים דומים. לאחרונה דובר על שילובו של חמאס באש"ף, וברור שאם זה יקרה אז "תנועת ההתנגדות האיסלאמית" תצבע את יו"ש בירוק וכמו ב-2007 ברצועה, אנשי אש"ף ייזרקו מהגגות ברמאללה, בית לחם, שכם, חברון ועוד.
אין זה סוד שברצונו של החמאס לשחזר את ה-7.10 בפריסה הרבה יותר רחבה. הם רוצים להפוך את כפר סבא לכפר עזה ולשים מתחת לכוונת ולסכין עוד המוני ישראלים. אם פעם זה היה תסריט בלהות, "השבת השחורה" הוכיחה עד כמה הדבר אפשרי ועד כמה היו עמוקות ונועזות התוכניות של ארגוני הטרור בעזה. מדינה פלשתינית "מפורזת" תציב 70% מהישראלים בצבת קטלנית של ארגוני הטרור שצוברים עוד ועוד כוח.
מפגן כוח של חמאס בחברון. צילום: רויטרס
ההיסטוריה כמו טעויות, לעולם חוזרת. בכל הפעמים האחרונות שנסוגנו וויתרנו על שטחי מולדת זה לא ריצה את האויב שהמשיך לרדוף ולפגוע בנו. רבים מהישראלים שתמכו בהסדר מדיני עם הפלשתינים התפכחו מאז "השבת השחורה" ומבינים שאין עם מי ועל מה לדבר. "המתונים" בצד השני, 40-30 דקות מתל אביב, לא רוצים אותנו פה ויש להם סבלנות - מה שקרוי בערבית "צומוד", עמידה איתנה/היצמדות לקרקע. כמו החמאס, הם רוצים לנצל משבר חברתי-פוליטי ישראלי כדי להכות בנו, וכמהים לעוד קונספציה שתראה עד כמה הם "מורתעים". זה לא עולה בידם בשל הפעילות המאומצת של כוחותינו בקיני הצרעות הטרורוסטיים ביו"ש מידי יום ומידי לילה. וכן, יש לעיתים עקיצות והן כואבות אך אין מה להשוות למה שקרה ביישובי הנגב המערבי.
חברה חפצת חיים לא יכולה שגורמי חוץ, ידידותיים ככל שיהיו, יעשו בה ניסויים בחיי אדם. אז מה הפתרון? ישאלו בוודאי חלק מהקוראים. אין תחליף לביטחון ולתחושה שהוא מביא, גם אם במחיר של פרצופים מאוכזבים בבית הלבן ובמחלקת המדינה בוושינגטון. הם ממילא באים והולכים, ואנחנו נישאר כאן בווילה יפה שבתוך ג'ונגל פראי.
