הגליל גלה לי שביל
בין הר וגיא, אגם וים,
ובעורקי כמו ב'מוביל',
צפון, הזרם בי את הדם!
"טיול בגליל" - יעקב שרת
כמידי סתיו, בימים שהחצבים מתחילים לפרוח אך עדיין מבולבלים מהחום הישראלי, אני והחברים נוסעים לטיול בצפון. השנה החלטנו לגוון ולבקר בגליל המערבי. זהו חבל ארץ ירוק והררי המנוקד בערים קטנות, קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים ובכפרים ציוריים בהם מתגוררים מוסלמים, דרוזים ונוצרים. בצפון הוא נושק לגבול לבנון, שם גם נמצא המשכו הטבעי, ובדרום נפגש עם נחל הקישון, הר הכרמל, עמק זבולון ובקעת בית נטופה. חופיו נשטפים על ידי הים התיכון, ולדעת רבים, הם מהיפים בארץ. אגב, רובם שייכים לשמורות טבע: שמורת חוף בוסטן הגליל, אכזיב וחוף ראש הנקרה - מולן נמצאים כמה איים סלעיים קטנטנים. המוכרים בהם הם נחליאלי, שחף ותכלת. בים רגוע אף אפשר להגיע אליהם בשחייה.
התחנה הראשונה שלנו הייתה אתר ראש הנקרה אשר חותם את רכס הסולם שעל הגבול. זוהי הנקודה הצפונית ביותר של כביש ארבע, הלאה משם תראו את מוצב צה"ל והאו"ם. במידה ותחצו אותם, תהיו פחות מ-120 ק"מ מהעיר ביירות, על כביש החוף הלבנוני. כשתגיעו לחניה, ייפתח בפניכם נוף יפיפה של חופי הצפון עם ים טורקיז עד קצה האופק. באזור החניה ישנן שתי מרפסות; הראשונה והגבוהה יותר, והשנייה הינה גשר לרכבל וממנו.
נסיעה קצרה בת כמה דקות ברכבל התלול בעולם תוביל אותכם למסתורי הנקרות. מצוק ראש הנקרה בנוי בעיקרו מסלע משקע ימי רך בשם קירטון, ולכן הוא בצבע לבן. בסלע שזורות אבני צור כהות. האתר נקרא על שם הנקרות, שהן תוצאה גאולוגית של תהליך הנמשך אלפי שנים. מי הגשמים וגלי הים פיסלו אותן ואת האבנים וכך העניקו להן את המראה הנוכחי. האקוסטיקה שלהן מזכירה האזנה לקונכייה.
 |
| חופי הגליל המערבי |
 |
| מעבר הגבול ראש הנקרה |
כשתטיילו באתר תזהו מנהרות ארוכות החצובות בידי אדם. זהו חלק ממנהרת הרכבת הבריטית שחיבר את טריפולי הלבנונית, ביירות וחיפה. התכלית הייתה ליצור קשר יבשתי רציף בין המזרח התיכון ואירופה בשנים האפלות של מלחמת העולם השנייה. העבודה גבתה מאמץ אנושי אדיר של אלפי פועלים מחבר העמים הבריטי שחצבו בסלע הקשה ימים ולילות.
קו הרכבת שימש את הבריטים למטרות צבאיות ופעל בשנים 1948-1943. בקיץ 1944 אף עברו בהן ניצולים יהודים ממחנות הריכוז. בליל סערה של מרץ 1948, על מנת למנוע מעבר השק וחיילים לבנוניים אל שטחי המדינה שבדרך, פוצצו לוחמים מחטיבת כרמלי של ההגנה את הגשר מעל פתח הנקרה הגדולה, והמסילה יצאה מכלל שימוש. כיום, חלק מאותה מנהרה מארח מיצג אור קולי. במנהרה אחרת תוכלו לצאת לטיולי אופניים ורכבים חשמליים בטיילת החוף היפה, הרוויה מפרצונים.
 |
| בתוך הנקרות |
כשחיפשתי מקום עם משמעות לאומית, הקרוב והמובן ביותר היה קיבוץ חניתה. סיפורו תמיד הרשים אותי ואף למדתי עליו בשיעור על יישובי חומה ומגדל באיזה קורס באוניברסיטה. יישובים אלה הוקמו בימי המרד הערבי או הפרעות של תרצ"ו - תרצ"ט (1939-1936). הרקע היו המאורעות מלאי הדמים וארוכי הימים, ותוכנית החלוקה של "ועדת פיל" הבריטית שהתכוונה למסור את רוב שטחה של הארץ לערבים, והם כרגיל לא הסכימו לשום פשרה טריטוריאלית עם היהודים ופתחו בשביתות ובאלימות קשה.
המוסדות הלאומיים באותה תקופה החליטו לפעול לביסוס ההתיישבות היהודית באזורי הספר ובנקודות אסטרטגיות ברחבי הארץ. מטרת המבצע הייתה הרחבת גבולות ההתיישבות היהודית, ויצירת מציאות שתקבע את עתידו המדיני של השטח המיושב, כלומר הכללתו בגבולות המדינה שאמורה לקום. יישובי חומה ומגדל הוקמו במבצעי בזק: ביום אחד בלבד (או בלילה) הוקם המחנה, סביבו חומת עץ שמולאה בחצץ להגנה מפני ירי ובמרכזו מגדל שמירה עם זרקור.
 |
| הנוף מרכס הסולם |
זהו גם סיפורה של חניתה שעלתה לקרקע עם שחר ב-21 במרץ 1938. מיקומה, מאז ועד היום, נבחר בגלל הערך האסטרטגי שלו - נקודת מפתח על רכס הסולם שבגבול לבנון עם תצפית רחבת היקף למערבו של הגליל. בתקופת התלמוד התקיימה באזור זה עיירה יהודית בשם חנותה, ומכאן השם הנוכחי. חבלי הלידה שלה היו קשים; ראשי היישוב פקפקו בכדאיות הקמתה של נקודת יישוב במקום מבודד ומרוחק יחסית, מה שאכן הכביד על הגנתה בעשור הראשון לקיומה.
חניתה לא קיבלה אפילו 24 שעות חסד והותקפה על ידי פורעים ערבים כשכלי העבודה של המתיישבים החלוצים עוד היו חמים. ברם, הודות לעקשות אנשי "ההגנה", "פלוגות השדה", ה"נוטרים" ומתנדבים מהיישוב - הקיבוץ הקטן הצליח לשרוד אף על פי כן, בתנאי שטח ואקלים קשים, שלא לדבר על האתגר הביטחוני. לחניתה הייתה תרומה מרכזית בהכללתו של הגליל המערבי כחלק מהמדינה היהודית בכ"ט בנובמבר 1947. מוזיאון הקיבוץ בו ביקרנו, ממחיש בצורה יפה את סיפור הקמתה וביסוסה של חניתה. הוא שוכן בבית אבן אשר נבנה בסוף המאה ה-19 על חורבות כנסייה ביזנטית ושימש לצרכים שונים.
במוזיאון תקבלו סקירה ממוסמכת ומצולמת על "חומה ומגדל", הקיבוץ הנצור במלחמת העצמאות ואף תראו אולם עם ממצאים ארכאולוגיים - מהתקופה הפרהיסטורית, דרך התקופות הכנענית, הרומית, המשנה והתלמוד ועוד. אמנם הממצאים לא רבים, אך מה שהרשים אותי לפחות הוא קטע פסיפס גדול העומד במרכז הכנסייה והשתמר יפה.
היה זה יום שישי כשביקרנו שם. ביציאתנו מהמוזיאון, עטפו אותנו השקט והפסטורליה של הקיבוץ. טיילנו בו מעט בין העצים התמירים והבתים הדו-קומתיים, מצלמים את הנוף הנפלא הניבט כמעט מכל פינה. בדרך למטה, אל המקום שנקרא חניתה-תחתית, תגיעו ליער שיזכיר לכם את שווייצריה הקטנה שבכרמל או את יער ירושלים. לצד תל העיירה הקדומה תמצאו בו שבילים מטופחים, פינות ישיבה, מעיין בשם עין הכובשים ודגם גדול של "חומה ומגדל", כמעט בקנה מידה אמיתי. כששהינו ביער פגשנו רוכבי טרקטרונים, משפחות שבאו לעשות פיקניק או על האש וסתם מטיילים. קרני השמש ליטפו את העצים בשעות בין ערביים.
 |
| מוזיאון חניתה |
 |
| דגם חומה ומגדל, יער חניתה |
 |
| בשבילי הקיבוץ |
הגליל העליון והמערבי, כחלק ממלכת ירושלים הצלבנית של ימי הביניים כללו מספר מבצרים שהתנשאו במקומות אסטרטגיים או סמוך לדרכי מסחר ברחבי ארץ הקודש. הגענו אל אחד מהם - המונפורט, שנבנה על שלוחה צרה ותלולה בערוץ הדרומי של נחל כזיב, כמעט באמצע הדרך בין מעלות לנהריה של ימנו. המבצר נבנה בסוף המאה ה-13 כמקום מקלט עבור אבירי הטבטוני מאבירים אחרים שהתרכזו בעכו.
המונפורט שימש בעיקרו לצרכים חקלאיים ומאפיין את הבנייה הצלבנית בתקופתם באזור. הוא לא היה מקום אסטרטגי אך עדיין עבר מיד ליד בין הצלבנים, למוסלמים האיובים של צאלח א-דין ולבסוף לממלוכים של הסולטן בייברס שפקד על הריסתו, במטרה למנוע מהנוצרים ליישב אותו, ונזנח בשיממונו. המבצר נשכח מהתודעה עד שנות ה-20 של המאה הקודמת, עת נערכו בו חפירות ארכיאולוגיות. בסוף ספטמבר 1967 הוא הוכרז כגן לאומי ופתוח 24 שעות ביממה.
כדאי להגיע אליו בשעות הבוקר והצהריים, כי בשעות החשיכה תתקשו למצוא את דרככם הלוך וחזור. הדרך אליו לא קשה מידי ויכולה להתאים לכל המשפחה. אורך מסלול ההליכה מהחניון הוא כחצי שעה, במהלכה תעברו סלעים ועצים. אך זה בהחלט שווה את זה. אמנם הוא השתמר פחות טוב ממצודת נמרוד שבגולן, אך עדיין תזהו היטב את טביעת האצבע של הבנאים הצלבנים. במבצר ישנן כמה מרפסות עם נוף מהפנט לחורש ירוק עד המקיף אותו מכל הכיוונים. כדאי להביא איתכם ערכת קפה או ארוחה קלה ופשוט להינות מהשקט. לא משנה באיזו עונה תגיעו, תדאגו להצטייד במים, כי אין שם ברזים.
 |
| הדרך למונפור |
 |
| החלק הארי של המצודה |
טיול בגליל לא שלם מבלי לבקר באחד הכפרים הדרוזים או צ'רקסים. בחרתי שנגיע לפקיעין בגלל הייחודיות שלו. זהו ביתם של כמה דתות; רוב האוכלוסייה אמנם דרוזית, אך ישנו מיעוט נוצרי גדול ומיעוט קטן של מוסלמים. לצידם מתגוררות כמה משפחות יהודיות, כאשר המפורסמת בהן היא משפחת זינאתי, הטוענת שהיא יושבת במקום מדורי דורות. בפקיעין הזמן נע בקצב שלו. החיים מתנהלים לאיטם בין בתי האבן הישנים והרחובות הצרים, שרכבים איכשהו מצליחים לעבור דרכם. יחד עם בית זינאתי ובית הכנסת הישן והמיוחד, שהוקם ב-1873, ימצאו המבקרים בכפר גם את מערת הרשב"י, מקום שעל פי האגדה התחבא בו רבי שמעון בר יוחאי יחד עם בנו, מהרומאים שביקשו את נפשם.
מסורת עתיקה מספרת שקרה להם נס במקום הזה ובכל זמן שהותם, הייתה להם אספקה יציבה של מים ממעיין וחרובים. עוד מספרים שכאן כתב בר יוחאי את ספר הזוהר, היצירה הקבלית המפורסמת. יחד עם זאת, ישנה גם כנסייה יוונית-אורתודוקסית שהוקמה ב-1894, ומבחינת הערבים-הנוצרים היא השנייה בגודלה בארץ. במרכז הכפר תמצאו את המעיין, שבנוי כברכת אבן קטנה ועליו שומרים שני פסלים של לוחמים דרוזים. אחרי יום טיול ארוך וחם, היינו עייפים ורעבים. החנינו את הרכב והלכנו לאכול ארוחת צהריים.
 |
| מרכז פקיעין |
המקום שאירח אותנו היה מסעדת הבית הדרוזי, שנמצאת נגיעה ממעיין הכפר. מדובר במסעדה דרוזית ביתית בבעלותו של אבו יוסף, אותה פקדנו בפעם הראשונה. הוא ואישתו מכינים מאכלים אותנטיים, כאילו היו מבשלים לילדיהם או לאורחים בביתם. זו גם ההרגשה כשנמצאים במסעדה. אבו יוסף יספר לכם בשמחה את סיפורו של הכפר ותולדות העדה הדרוזית, ובד בבד ימלא את שולחנכם במנות טריות, כמיטב המטבח הדרוזי. הגישו לנו סלט מתובל היטב, זיתים טריים שנראה שרק נקטפו מעצי הזית בכפר, חומוס מהטעימים שאכלתי, מג'דרה, טבולה, לבנה עם פיתה דרוזית חמימה, זעתר בלדי גבישי שנמס בפה, עלי גפן מיוחדים בעבודת יד, וזה עוד לפני המנות הבשריות. הזמנו קבב כבש, שיפודים והמבורגרים, אותם אבו יוסף שילב עם ירקות על האש. אפילו למים היה טעם מיוחד. המארח לא הגביל אותנו בכמות הדברים שיכלנו להזמין ואמר שזה חלק בלתי נפרד מהשירות שהוא מעניק. הקינוח היה קנקן קפה שחור מעולה עם הל, טחינה מתוקה עם אגוזים ודבש חרובים ובקלווה שפוזרו סביבה גרעיני רימון. והמחיר, הוגן - 90 שקלים לסועד. השארנו לו תשר נדיב והבטחנו שעוד נחזור.
 |
| מסעדת הבית הדרוזי |
הערב ירד על הרי הגליל, כוכבים ראשונים נראו מבעד לחשיכה. מפקיעין נסענו לתחנה האחרונה שלנו בטיול - עכו העתיקה בת הארבעת אלפים שנה. העיר שתוחמת את מפרץ חיפה מצפון, מלאה בהיסטוריה עשירה. אילו חומותיה יכלו לדבר, הם היו מספרים על ההלניסטים, הרומים, הצלבנים שהפכו אותה לבירתם המאוחרת, המוסלמים שהדפו אותם, נפוליאון שצר עליה בסוף המאה ה-18, הטורקים העותמאנים, הבריטים וכמובן היהודים והמחתרות מתש"ח.
בעכו יש אווירה משל עצמה והיא השולטת בסמטאות העתיקות. זו הייתה עיירת דייגים קטנה שצמחה לאחת הערים המרכזיות בצפון. קשה להציע בה מסלול אחד, ואין סיכוי שתלכו לאיבוד בעיר העתיקה בגלל שלטי ההכוונה הנמצאים בכל מקום. אולמות האבירים ומנהרת הטמפלרים יציגו לכם את התקופה הצלבנית במלוא תפארתה. החמאמים הטורקיים וחאנים הממלוכיים יזכירו לכם שאתם עדיין נמצאים במזרח התיכון, אם כי חבל שהמפורסם שבהם - חאן על עומדן, סגור כבר תקופה ארוכה לרגל שיפוצים.
 |
| נמל עכו |
 |
| הבאזר הטורקי |
קחו בחשבון שהשוק המפורסם נסגר לקראת הערב, ואם ברצונכם לרכוש דבר מה, או לנגב חומוס באחת מהחומוסיות המפורסמות שלו, כדאי לעשות זאת בשעות הבוקר או הצהריים. מהשוק תצאו לנמל הקטן, בו תראו אין ספור סירות ויכטות בכל מיני סוגים וגדלים. אם יש לכם זמן, כדאי לקחת שיט קצר סביב החומות, הוא יפתח לכם נוף חדש-ישן והעיר העתיקה תראה כאילו היא נמצאת על גלויה. רעבים? כדאי להשביע את תאבונכם באחת ממסעדות הדגים שבאזור הנמל. היתרון הברור הוא שהסחורה מגיעה מהים - ישר לצלחת. בביקורי הקודם אכלתי במסעדת אל מרסא, בה מגישים גם מנות בשריות טובות.
בעכו יש אתר נוסף שלא כדאי לפספס - הגנים הבהאיים, הנמצאים בכניסה הצפונית לעיר. זהו אתר קדוש לבני הדת הבהאית ואחוזתו של מייסדה, הנביא בהא- אללה, שם הוא גם קבור. הגנים הסמוכים לאחוזה המפוארת הם פאר והקפדה בכל הקשור לאסתטיקה של הטבע והאהבה אליו. אם ברצונכם לנקות את המחשבה ולזכות בקצת שקט, באחוזה ישנם כמה חדרי מדיטציה ורוגע. הכניסה לגנים אינה בתשלום והם פתוחים בכל ימות השבוע משעות הבוקר ועד 16:00 בצהריים.
 |
| הגנים הבהאיים, עכו |
