דברים שהייתי אומר לתלמידי בית ספר

"אנחנו בית ספר ליזמות וחדשנות. מלמדים את התלמידים להאמין בעצמם, ואני מזמינה תלמידים לשעבר שהם סיפורי הצלחה שיהוו השראה, חשוב לי שהתלמידים יפגשו מישהו כמוך כדי שיבינו שזה אפשרי", כך אמרה לי בתיה, סגנית מנהלת בית ספר "מגינים" בקריית שמונה שבו למדתי בכיתה א' ובחלק מכיתה ב'. היא פנתה אלי אחרי שפרסמתי פוסט נוסטלגי בפייסבוק לציון 25 שנה לתחילת דרכי במערכת החינוך. אמרתי לה כי אני אדם צנוע ובטוח שיש בוגרים שהצליחו הרבה יותר ממני בחיים, כולל שתי חברות ילדות שלי, דיאנה ורינת, שמופיעות איתי באותה תמונה מיוחדת ב-1 בספטמבר 1993.

ההורים החליטו בתחילת 1995 לעזוב לחיפה ושם התחלתי בית ספר אחר, באמצע המחצית השנייה של שנת הלימודים. הייתי ילד מסוגר ומופנם והיה לי קשה להשתלב חברתית. ילדים אחרים ניצלו את זה ואף התאכזרו אלי, הציונים שלי היו נמוכים מאוד, ובאחת מאסיפות ההורים, אמרה צביה, מחנכת הכיתה משפט שמלווה אותי כל חיי: "לא כל אחד חייב להוציא תעודת בגרות". היא הוסיפה עוד כי בית ספר "רגיל" לא מתאים לי ועלי לעבור למסגרת חינוכית אחרת, לתלמידים מתקשים. כעבור עשור, כשסיימתי בהצטיינות את לימודיי בתיכון, במגמת ביולוגיה והיסטוריה, הקדשתי את דיפלומת ההצטיינות גם למורה צביה שלא נתנה לי סיכוי לתעודת בגרות, כבר בכיתה ב'. ניצחתי אותה, בדרך שלי.

אחת הבעיות של מערכת החינוך שלנו היא הוויתור עליכם, התלמידים. רק אבנר, מחנך הכיתה שלי בתיכון בכיתות י"א ו-י"ב באמת נלחם עלי על מנת שאצליח. אני זוכר שבכיתה י"א היו לי שני נכשלים רצופים במתמטיקה והייתי על הסף לרדת לשלוש יחידות. המשמעות הייתה קשה עבורי. מינימום היחידות במתמטיקה במגמת ביולוגיה הוא ארבע. המחנך אמר באסיפת ההורים, בסוף השליש השני, כי אם לא אשפר לאלתר את ציוניי, לא אוכל להמשיך ללמוד בכיתה, אבל נתן לי בכל זאת צ'אנס והאמין בי. הלוואי וישנם עוד מורים כמוהו.

רק שתבינו, בתחילת י"א הייתי בכיתה אחרת, והחלום שלי היה ללמוד יחד עם עוד כמה חברים במגמה הביולוגית. הרגשתי שייכות למקצוע הזה כי אמא שלי הייתה מורה לביולוגיה בבריה"מ ורציתי איכשהו להמשיך את דרכה. עשיתי מאמצים רבים על מנת לעבור. בד בבד נעזרתי במורים פרטיים ובאיליה, חבר טוב, על מנת לשפר את הציונים במתמטיקה, שכבר אז לא היו משהו. האמנתי בעצמי והבטחתי שלא משנה מה, אני אעמוד במשימה. העבודה הקשה בסוף משתלמת.

אני ממליץ לכם לקחת יוזמה. פעם אחת ניגשתי אל המורה להיסטוריה בתיכון ואמרתי לה שיש נושא שאני רוצה להעביר בכיתה. באותה תקופה למדנו על השואה ומלחמת העולם השנייה והרגשתי שיש לי מה להוסיף, מעבר לחומר הנלמד. סיכמתי עם המורה שאחליף אותה לשיעור אחד ואלמד על קרב סטלינגרד שהתרחש בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה והיה למעשה האירוע שגרם למהפך במלחמה, "הטובים" הפכו את הקערה, עד הניצחון. השיעור הזה הפך לסדרת שיעורים.

חבריי לכיתה ביקשו ממני להמשיך עוד, וכך יצא שלימדתי עוד שניים-שלושה שיעורי היסטוריה. אמנם החומר ירד בסוף בבגרות, אבל הבאתי לחברים שלי ערך מוסף, מעבר למה שמלמדים בנוהל. איליה ,שעזר לי במתמטיקה, התקשה בהיסטוריה. לקחתי אותו בתור פרויקט אישי והכנתי אותו כמעט לכל המבחנים מכיתה ח' ועד מבחן הבגרות במקצוע. התאמתי את עצמי לקצב שלו והסברתי לו "בשפה" שהוא יבין. המורים להיסטוריה התייאשו ממנו והוא אמר לי שרק אני באמת מלמד אותו, וכך היה. מציון ממוצע של 40 בכיתה ח', הוא סיים עם 80 בי"ב. בנוסף, עזרתי לו גם בבגרות בספרות ובאזרחות.

אם היו ממצאים מכונת זמן ומנחיתים אותכם בשנות הילדות שלי או של ההורים שלכם, בטוח הייתם מרגישים מוזר. אין מחשב, אין טאבלט ואין סמארטפון, בקושי יש אינטרנט והוא עובד טוב רק בספרייה הבית ספרית. אני זוכר כשהייתי צריך לכתוב עבודות, הלכתי לספריית בית הספר או לספרייה העירונית ומחפש שם ספרים, ומשהו נוסף שאתם לא מכירים - אנציקלופדיה. היה לי כרטיס קורא ועל הדרך הייתי משאיל ספרים להנאתי. היום, יש לי שתי כונניות ספרים בבית והן האוצר שלי.

אני מודה שגם למבוגרים קשה להתנתק מכל המסכים האלו, אבל עדיין הקסם של הספר הכתוב מושך אותי, אני מרגיש שאין, ולא יהיה, לו תחליף. אם תמצאו משהו שמעניין אותכם, תקראו אותו בנשימה אחת ותישאבו לעולם של פנטזיה ושל מסתורין. כך למשל הרגשתי כשקראתי את הספרים של ז'ול וורן. עיצמו לרגע את העיניים ותוך כדי קריאה תצאו למסע מסביב לעולם, שיט חוצה ימים, או טיסה מרתקת לחלל.

כשהייתי בערך בן 14 או 15 רציתי להצטרף לתנועת הנוער בית"ר כי כבר אז הזדהתי עם הערכים שלה. ביום כלשהו הלכתי לחפש את הסניף שלהם בראשון לציון או המעו"ז (מעון זאב ז'בוטינסקי) כפי שהם קוראים לו, לצערי לא הצלחתי למצוא אותו, או לחלופין, מישהו מהארגון ועזבתי את העניין. שנים רבות אחר כך, הייתי בפעם הראשונה באנדרטת טרומפלדור בי"א באדר, יום הזיכרון השנתי לו ולחבריו שנפלו על הגנת תל חי. באירוע משתתפים כל חברי תנועת בית"ר - מראשי התנועה ועד אחרון החניכים, ילדים בגילאים שלכם בערך ופחות מזה.

הייתה לי אז צביטה בלב על כך שלא התאמצתי מספיק, עבורי זה היה כבר מאוחר מידי. אם אתם מחפשים מקום עם ערך ותרומה לקהילה, תצטרפו לתנועת נוער, ולא משנה איזו. תכירו חברים חדשים, תעשו פעילויות משמעותיות ותהיו חלק משליחות. תהיה לכם הזדמנות, לא מובנת מאליה, להוביל ולהנהיג - ערכים שיעזרו בכל מקום אליו תפנו.

תמיד תזכרו ששנות בית הספר, או הביצפר כפי שאתם קוראים לו, הן התקופה בה אתם יכולים באמת לחלום, ובגדול. אתם יכולים לשאוף להיות מי שאתם רוצים, אתם חופשיים, אין לכם דאגות של פרנסה ואחריות על אנשים אחרים. כפי ששר גידי גוב: "קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ, קח עוד שאיפה מהזמן, שתי דקות לפני ההתפכחות". תתמכרו ללב המתפרע ולדמיון המתפקע.

אתם עוד תגלו את העולם, ויש לכם עוד את הזמן להשתנות, מקצה לקצה. אתם נמצאים בשנים הכי יפות של החיים שלכם; בשנים שאהבה הראשונה מתגלה, בפעמים הראשונות שאתם עולים על הכביש אחרי שרק הוצאתם רישיון. עוד רגע והצו הראשון מגיע, ואחריו מתחילים המיונים לצבא, אתם נלחמים להגיע ליחידות הכי יוקרתיות, בעיקר כדי להוכיח לעצמכם כי אתם מסוגלים. אף אחד לא יכול לעצור אותכם.

עכשיו זה הזמן שלכם, עלו והצליחו.

יום ראשון בכיתה א', בית ספר מגינים ק"ש, 1993