לפני 20 שנה התמודדה ישראל עם מתקפת טרור הקשה בתולדותיה. אש"ף ושאר ארגוני הטרור הפלשתיניים הכריזו למעשה מלחמה על העם היושב בציון וניסו לשבור אותו באין ספור פיגועים שגבו בחשבון הכולל למעלה מאלף נרצחים ואלפי פצועים. השיא הזכור לשמצה היה ב"מארס השחור" של 2002 שהביא לאחר הפיגוע במלון פאר בנתניה למבצע חומת מגן בו נכנסו כוחות הביטחון הישראליים, לראשונה מזה שנים רבות, לשטחי A - לקיני הצרעות הצפופים של המחבלים.
רה"מ דאז, אריאל שרון, המוכר בזכות הגישה הביטחונית והכוחנית שלו, התמהמה וקבל את ההחלטה על היציאה למבצע מתי שהגיעו מים עד נפש וכאשר לא היה ספק כי הארכי-טרוריסט יאסר עראפת הוא זה שאחראי על שילוח המחבלים לערי ישראל. המסמכים שנמצאו בחתימתו, הוכיחו במהלך אותם ימים עד כמה ידיו של "האיש עם השערות על הפנים" עסקו בענייני החבלה וכמה שהבטחותיו לאחר הסכמי אוסלו בדבר מניעת טרור וסיכולו - היו לא יותר מאחיזת עיניים וטשטוש כוונותיו האמיתיות והזדוניות בנוגע לגורלה של מדינת ישראל. אך הוא לא העריך נכון את הרוח הישראלית, שחזקה הרבה יותר מקורי העכביש שייחס לה מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה בנאומו במאי 2000, יום אחרי הנסיגה החפוזה של צה"ל מארץ הארזים.
מסמך שנתפס וחתום על ידי ברגותי מפברואר 2002 בו יש פנייה אישית ליאסר ערפאת בבקשה לשלם לאסיר ביטחוני משוחרר בשם ג'מאל עודה, שהיה כלוא במשך 11 שנים בישראל, 5,000 דולרים לטובת סיוע בבניית בית. צילום: דו"צ
עד אותו שלב, שנתיים אל תוך האינתיפאדה, כניסה מאסיבית למחנות הפליטים הקשים של ג'נין, אזור שכם, טול-כרם, בית לחם ועוד, הייתה תסריט בלהות שלצידו היה חשש כבד מנפגעים רבים לכוחותינו, ששנים רבות לא התנסו בלחימה מהסוג הזה - מאז השהייה בעומק לבנון בתחילת ובאמצע שנות השמונים. היה ברור שהאויב ינצל את השטח למלחמת גרילה ולכן מפקדי צה"ל היו צריכים לטכס עצה. אחד מהם היה מח"ט הצנחנים דאז אביב כוכבי שהנחה את חיילי הכומתות האדומות לעבור בין בית לבית - דרך הקירות - כדי לא להיתקל במטענים, במחבלים מתאבדים ובצלפים. מי שעשו חיל היו דחפורי ה-D9 המשוריינים, שהיו מגן ופילסו לכוחות את הדרך.
המחיר הכבד של הלחימה. שער ידיעות אחרונות 29.3.2002
מנגד, היו טענות בקהילה הבינלאומית על ההרס הרב שנגרם וכמובן בנוגע לטבח, שלא היה, במחנה הפליטים של ג'נין. מעטים הצבאות המערביים שנאלצים להילחם בתנאים כאלה - עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, והיד השנייה שצריכה לתמרן בין הנשק למגן. לישראל אין את ה"פריבילגיה" להתנהל כמו עמיתיה בארה"ב או בבריטניה המאיישות גם את מועצת הביטחון של האו"ם, ומפעילות את השריר הדרוש למלחמה נגד הטרור.
אך למבצע היה פספוס גדול, יותר נכון לגבי החלטה שלא התקבלה לגביו - הטיפול במחבלי רצועת עזה. קן הצרעות היה מוקד טרור ידוע לשמצה עוד משנות ה-50 של המאה הקודמת, אך שילוב של טכנולוגיות רקטיות ופונדמטליזם איסלאמי מבית מדרשם של האחים המוסלמים ומשמרות המהפכה האיראניים, הפך את הרצועה למורסה מוגלתית של רשע מתפרץ, איתו אנחנו מתמודדים עד היום ונמשיך להתמודד בעתיד הנראה לעין. אמנם היו מבצעים כאלה ואחרים ברצועה, אך לא בהיקף שהיה בחומת מגן. לרוב הם היו בתגובה לפיגועים ביישובים היהודיים בגוש קטיף ובצירים בדרך אליהם. כוחות צה"ל ישבו במוצבים מבוטנים וההסלמה הביטחונית הקשה עם פרוץ האינתיפאדה, שכללה ירי ומטענים, יצרה "לבנוניזציה" עבור כוחותינו. בכירים בחמאס אף נהנו מחסינות מסוימת, כנראה בשל החשש כי סיכולם יסלים את המצב.
ככל שהמשיכו והחריפו הפיגועים, בצירוף ההימנעות ממבצע נרחב בעזה, הביאו את ראשי מערכת הביטחון להחליט על מה שקיבל לימים את השם המכובס "סיכול ממוקד". הדמות המשמעותית הראשונה שחוסלה ברצועה היה סלאח שחאדה, מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס, אשר נשלח להיפגש עם 72 בתולות ביולי 2002. אחריו עלו השמימה עוד כמה, בהם ראשי המפלצת החמאסית עבד אל עזיז רנטיסי והשייח' אחמד יאסין, באביב 2004. לדעת רבים, ישראל נתנה לטרוריסטים העזתים פרס עסיסי בדמות תוכנית ההתנתקות, שאמנם צמצמה את החיכוך האזרחי והצבאי בקרביים של הרצועה, אך העניקה רוח גבית חזקה לאויבנו בדרום.
כך או כך, אחרי שישראל הפשילה שרוולים, הבינו הטרוריסטים שהתוכנית שלהם להוריד אותנו על ברכנו לא תצלח והמוטיבציה שלהם לפגע ירדה בהדרגה, אם כי לא נעלמה לחלוטין. התקופה שאחרי חומת מגן ועד שלהי 2004 עדיין הייתה מדממת מאוד עם למעלה מ-200 הרוגים ישראלים בעשרות פיגועים. הניתוח היה כואב, הגוף איבד דם רב, אך המטופל ניצל. אירוע נוסף שהוציא לאויב את הרוח מהמפרשים היה מותו של עראפת בתחילת נובמבר 2004. מחליפיו, שהיו מהגוורדיה הוותיקה של אש"ף גם כן, למדו כלל חשוב ש"אבו עמאר" לא הצליח ליישם - להתנגד לישראל בדרכים מדיניות ובדרך זו לזכות באהדת העולם.
סלאם פיאד, שכיהן כראש ממשלת הרשות הפלשתינית, יישם זאת היטב במהלך כהונתו בשנים 2013-2007. בסוף אוגוסט 2009 הוא יצא עם תוכנית בשם "פלשתין - סיום הכיבוש, הקמת מדינה", שהוציאה מהכוח אל הפועל מוסדות ותשתיות של מדינה לעתיד - ולא פחות מכך, השתלטות על שטחים ביו"ש בהם הריבונות הישראלית כמעט ולא קיימת, במיוחד בשטחי C, לא רחוק מהישובים היהודיים. ממשלת ישראל נותרה די חסרת אונים מול התוכנית השאפתנית הזו, שבתקופה קצרה הצליחה להביא את הפלשתינים לשליטה על שטחים שהם שווי ערך לכל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. המאחז הבדואי הלא חוקי חאן אל אחמר, שלא מפונה למרות אישור בג"ץ הוא המחשה להצלחת "שיטת פיאד".
בשנה האחרונה, וביתר שאת מאז חודש מארס, שב הטרור הפלשתיני ומרים את ראשו. התירוץ מאז 1920 הוא אותו אחד - "היהודים מחללים את מסגד את אקצא". העלילה הזאת מופצת חדשות לבקרים באמצעי התקשורת הערביים וכמובן ברשתות החברתיות. אך להבדיל מהטרור המאורגן של האינתיפאדה האחרונה, כאן מדובר ביוזמה חבלנית לא מאורגנת שעלולה לגרור אחרי חקיינים המצוידים בסכין מטבח, באקדח או ברובה סער. לשב"כ קשה למנוע התארגנויות כאלה מבעוד מועד, מה גם שגדר הביטחון שמכסה את רוב קו התפר מלאת חורים כמו גבינה שוויצרית ומהווה אוטוסטרדה לשב"חים. גרוע מכך, צה"ל צמצם עד התקופה האחרונה את הפעילות המבצעית שלו למשל בצפון השומרון.
התפערויות והנפת דגלי חמאס בהר הבית. צילום: ג'מאל עוואד/ פלאש 90
הוואקום שנוצר שם בשנים האחרונות הביא ליצירת אקס-טריטוריה בה כל דאלים גבר, בדומה לתקופה שלפני "חומת מגן". אמנם לא צריך להכניס טנקים ונגמ"שים לכל מעצר, אך הסיכון לחיילים עלה בחדות. לישראל יש אינטרס ברור למשילות של הרש"פ בג'נין והסביבה, אך זו מעדיפה להתרחק מחבית חומר הנפץ הזו כמה שיותר. אבו מאזן וזקני אש"ף אינם יכולים לשלוט על שטחים שיועדו להם ומסתמכים לשם כך על "התיאום הביטחוני הקדוש", כדברי הראיס בן ה-87. מחמוד עבאס רוצה לרקוד על שתי חתונות: מצד אחד, ליהנות מההגנה של כידוני ישראל, ומצד שני להתנער ממנה ולראות כאילו הוא מסוגל לנהל מדינה. גורל חברי ארגונו שהושלכו מגגות עזה בהפיכת החמאס ב-2007, זכור לו היטב. המשליכים ועמיתיהם מהג'יהאד האיסלאמי ימשיכו להיות האתגר הביטחוני הגדול על ישראל בגבולות המנדט הבריטי. גם בעתיד הקרוב והרחוק מבצע צבאי יחליף את משנהו, אלה הם כללי המשחק במגרש הזה.
