"הפוליטיקאי מחלק את העולם לשתי קבוצות - מכשירים ואויבים"
פרידריך ניטשה
עידן השלום מודל 2020 הגיע אלינו באמצע אוגוסט כמו רעם ביום בהיר. משיח מתמשך על החלת הריבונות ומשמעותיה הביטחוניות והמדיניות חזרנו לטרמינולוגיה של לפני כרבע מאה על מזרח תיכון חדש, נירמול היחסים עם העולם הערבי וקבלתה של ישראל כחברה שווה באזור המורכב הזה. אני בספק אם לכך פילל נתניהו כאשר הבטיח במהלך שלושת מערכות הבחירות האחרונות להחיל את השיפוט, המנהל והמשפט הישראלי תחילה על בקעת הירדן והחל מינואר האחרון על כל היישובים היהודיים ביו"ש. ישנה מחלוקת לגבי עצם כוונתו, האם הבטיח וכהרגלו לא התכוון לקיים או שבאמת רצה את הריבונות כיהלום שבכתר שמורכב מההכרה האמריקנית בירושלים כבירתנו, העברת השגרירות אליה, ההכרה ברמת הגולן כשטח ישראלי וכמובן ההצהרה של מזכיר המדינה מייק פומפאו לגבי החוקיות של יישובי יו"ש. היה ברור שייגבה מחיר מדיני על הסוכריות האלה והוא יהיה קשור ישירות לאינטרסים האמריקניים באזור. יש לזכור שטראמפ נמצא במהלכו של קמפיין בחירות והוא מחפש לגרוף נקודות של דעת קהל גם בזירה הבינלאומית ולתת קונטרה לאובמה שקיבל פרס נובל לשלום על ריק. ייאמר לזכותו של הנשיא הג'ינג'י שהוא הרוויח את הפרס היוקרתי ביושר. קשה לקבוע עד כמה זה יעזור לו בקמפיין הבחירות, אבל זה ייזכר לו בדברי הימים ויירשם כנקודת זכות בקדנציה הסוערת ומלאת המהמורות של הנשיא ה-45.
"שלום תמורת שלום, שלום תמורת עוצמה" מפמפם נתניהו את המנטרה כדי שתיכנס לנו טוב טוב לראש. רה"מ טוען שלא היה שום ויתור מדיני בדרך לחתימת ההסכמים, אך במועצת יש"ע טוענים אחרת. כבר יותר מחצי שנה שלא מתכנסת מועצת התכנון העליונה של אזור יו"ש ובכירים בהתיישבות טוענים שיש לזה קשר ישיר לקידום מערכת היחסים עם מדינות ערב. נתניהו כמובן מכחיש אך המציאות בשטח שונה. אישורי הבנייה של השנים האחרונות קיבלו אור ירוק לפני 20 שנה ויותר. גם בירושלים הבנייה לא מתקדמת כמובטח, ולראייה - בגבעת המטוס שבדרום העיר ובאזור E-1 שבינה לבין מעלה אדומים שולטים הטרשים והשיחים. באים תומכיו של רה"מ ואומרים: אושרו עוד 2,000 יחידות דיור, אז על מה התלונות? אך לרוב מדובר ביחידות שאושרו בסבבים הקודמים ולא אתפלא אם גם הן ימוסמסו. כך או כך, ההתנחלויות ואישורי הבנייה שלהן ימשיכו להיות קלף מיקוח מדיני בהיעדר ריבונות על השטח. לנתניהו לא נוח לחשוף את ההבטחות שניתנו בחדרי חדרים כי זה עלול לסבך אותו עם ה"בייס" הימני ולתת רוח גבית חזקה ליריבו מימין נפתלי בנט. העמימות נהייתה לחלק בלתי נפרד מההתנהלות. אומר רה"מ שמדובר ב"דחייה זמנית" ומולו אומרים בכירים באיחוד האמירויות ש"הסיפוח ירד לגמרי מהשולחן". להם אין אינטרס לשקר כי סה"כ הם קיבלו את מבוקשם. גם טראמפ ועוזרו קושנר לא מספקים תשובות ברורות.
על פי פרסומים שונים, החלת הריבונות נדחתה לפחות בארבע שנים, וזה עוד במקרה הטוב. כלומר אחרי קדנציה נוספת של טראמפ במידה ויזכה בה. בסוף ינואר נוצר הרושם כאילו החלת הריבונות היא צ'ופר לישראל שלא תלוי בהתקדמות עם אש"ף עם תוכנית המאה. אך זו לא הייתה כוונת קושנר ושות' שבתוך כיממה פוצצו בלון שהיה מנופח בהרבה אוויר של תקוות שווא. יש לזכור שלחתנו של נשיא ארה"ב יש לא מעט אינטרסים עסקיים במדינות חצי האי ערב והמפרץ הפרסי, ולהבדיל מהשגריר דיוויד פרידמן שרואה את זכויות המתיישבים בעין יפה, ג'ארד קושנר הוא קודם כל איש עסקים ולא פוליטיקאי עם אידיאולוגיה. הוא יודע על איזה לחם מרוחה החמאה והפרוסות נמצאות בעיקר בריאד ובדובאי. קושנר וחותנו הם אנשי העסקאות הגדולות שמתומחרות במיליארדים והמשרות הבכירות בבית הלבן טובות ללא ספק לעסקים עתידיים. עם טראמפ או בלעדיו, קושנר מכין את עצמו ליום שאחרי הפוליטיקה ומה שייקצר בעוד שנה, שנתיים או ארבע צריכים לזרוע עכשיו. זה ייראה קצת פרדוקסלי אבל הזרעים האלה יצמיחו עצי פרי עסיסיים לא באדמות הפוריות של יהודה ושומרון אלא דווקא במדבריות הצחיחות של חצי האי ערב.
מה עם הפלשתינים אתם שואלים? ובכן, אולי למעט סלמאן מלך סעודיה, הולכים ומתמעטים אלה שחפצים ביקרם. השליט הסעודי נתן להם מילה של כבוד בדמות תוכנית שהושקה ב-2002 ועליה חותמת היוקרה של הארמון בריאד. אחרי חתימת "הסכמי אברהם" בוושינגטון ברור שהתמיכה האמירותית והבחריינית ב"אחיהם" הפלשתינים היא לא יותר ממס שפתיים שמקיף את כל חברות הליגה הערבית. השותפות החדשות של ירושלים מבינות שאם ברצונן לקרב עוד יותר את נושאת המטוסים האמריקנית למזרח התיכון וליהנות מיתרונותיה הלא מבוטלות של בעלת בריתה, עליהן לחשב מסלול מחדש כי עצם קיומן שמעורער על ידי השכן האימתני מהצד השני של המפרץ הפרסי. במצבים כאלה אין את הפריבילגיה להתעסק ברומנטיקה הלאומית של הפלשתינים, שיכולים לזכות במקום הראשון בתחרות פספוסי ההזדמנויות להקמת מדינה.
מנהיגי אש"ף היו בטוחים שהבעות הזעם שלהם יזיזו משהו באבו דאבי, במנאמה או במטה הליגה הערבית בקהיר. זה לא קרה. אבו מאזן הבין שהמשך הקללות ושריפת דיוקניהם של מנהיגי האמירויות יביא להפסקת הזרמת המזומנים לכלכלה הפלשתינית המקרטעת. אולי הבינו ברמאללה עוד משהו: במצב העניינים שנוצר באזור במהלך הקדנציה של טראמפ עדיף כרגע לנשוך שפתיים ולא להתלהם יותר מידי. תוכנית המאה אמורה להוביל למדינה פלשתינית. אם לא היא אז נשיא ארה"ב מהמפלגה הדמוקרטית יחזיר את הגלגל לקווי קלינטון ואובמה, קרי "קווי 1967". יודע כל בר דעת שבמזה"ת הזמן יותר יקר הרבה מהנפט. הוא משאב שלא מתכלה.
