יום שלישי, 28 באוגוסט 2018

החיפוש אחר האושר


"אני אבקש שכל ולא לב; כי אדם טיפש לא יודע מה לעשות בלב, גם אם יש לו לב", אמר הדחליל.

"ואני בוחר בלב". ענה לו איש הפח, "כי שכל אינו מביא אושר, ואושר הוא הדבר הנפלא ביותר בעולם". 
- פרנק לימן באום (מתוך הספר "הקוסם מארץ עוץ")   

אז מהו האושר הזה שכולם מחפשים? האם ניתן להגדיר אותו רק בצורה אחת? מילון ספיר מגדיר את האושר כ"הרגשה כללית טובה, סיפוק נפשי". אפשר כמובן להסתפק בהגדרה צרה זו, אך מה שלא פחות מעניין היא הדרך אל האושר, או מה גורם לנו להיות מאושרים. 

"למה אתה עצוב?" אוהב לשאול אחד מחבריי לעבודה. בכל יום יכולה להיות תשובה אחרת כמובן, אך מה שעומד לרוב ביני לבין האושר זו הבדידות. כבר בפרק ב' של ספר בראשית הבין אלוהים ש"לא טוב היות האדם לבדו", וגם אחרי שברא עבורו את כל חיות השדה ועופות השמיים ונתן לו לקרוא להם בשמות ולמשול בהם, עדיין האדם היה עצוב ובודד. 

הפתרון היה בריאת האישה. האדם הכיר בעובדה שהיא חלק ממנו, ובעתיד כאשר יעזוב האיש את הוריו וידבק באישתו - הם יהיו לבשר אחד, כלומר גוף אחד שלם גם מהבחינה הרוחנית. זהו כנראה הדבר שהיה צריך האדם הראשון על מנת להגיע לאושר. יותר מזה, האדם בגן עדן, המקום הנוח והמושלם עבורו, היה מוכן לשלם את המחיר האולטימטיבי, להקשיב לאישתו ולטעום מעץ הדעת ביודעו שההשלכות יהיו כבדות עבור שניהם. בואו נהיה הוגנים, מי מאיתנו לא מקבל החלטות לא רציונליות כשהוא מאוהב... אנשים מוכנים לשלם מחיר במידה והם משיגים משהו או מישהו, אבל למרות הכל, הם מאושרים. 

מה שמתחבר גם לאמירה של ביל ווגן: "כסף לא יקנה לך אושר, אבל הוא יכול לשלם את המשכורות של צוות מחקר גדול שיבדוק את הבעיה". שמעתי לא מעט סיפורים על מולטי-מיליונרים ואף על מיליארדרים שגם עם הונם העצום לא היו מאושרים. אנשים אלה יכלו להרשות לעצמם הכל וכנראה שרכשו והיו בעלים של רכוש שהאדם הממוצע לא יכול להרשות לעצמו בחלומותיו. ג'ורג' בסט, שחקן הכדורגל המפורסם של מנצ'סטר יונייטד בסוף שנות ה-60 היה נהנתן ובזבזן. לדבריו, הוא הוציא את רוב כספו על "אלכוהול, בחורות ומכוניות מהירות" ואת היתר סתם בזבז. בשלב מסוים, בסט נותר כמעט חסר כל, הקריירה שלו ירדה לטמיון, והוא מת לא בשיבה טובה. 

הבעיה בהון עתק שתמיד רוצים יותר ממנו ולא מסתפקים במה שיש. תמיד התפלאתי איך אנשים שגרים בסוונה באפריקה, בכפר קטן ללא מים זורמים בהודו או באיזה ג'ונגל באמזונס מאושרים בחלקם. יהיו כאלה שיטענו שהם לא מכירים משהו יותר טוב ולא נחשפו אליו, אך הם מברכים על מה שיש להם וכידוע אצלנו - "איזהו העשיר השמח בחלקו". כך גם אני. אין לי יותר מידי, אבל אני מרגיש שיש לי את מה שאני צריך. 

"הרבה אנשים מחזיקים בדעה שגויה לגבי הגורמים לאושר אמיתי. אושר לא מושג באמצעות סיפוק עצמי, אלא מתוך נאמנות למטרה נעלה", אמרה הלן קלר. אתן דוגמה פשוטה; ייבוש הביצות ועבודות אדמה טרם הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות. אלפי אנשים, שחלקם רק הגיעו לארץ ישראל ממדינות מתורבתות וממקצועות מכובדים, וכבר נשלחו לפרויקט לאומי בו נאלצו לעבוד קשה בזעת אפם, להתמודד עם שכנים עוינים, ולא פחות מכך, עם עקיצות טורדניות של יתושים, חום קיצוני ודביק וחורף ללא קורת גג ראויה מהגשם והקור. 

דוד בן גוריון הצעיר שהגיע מפולין הקרירה בתחילת המאה ה-20 מצא את יעדו דווקא עם המחרשה ביד באדמות סג'רה הגלילית: "באתי הנה מפני שאהבתי את המקום, אהבתי את הבחורים... ואהבתי את עבודת האדמה". האושר מושג גם באמצעות עבודה קשה. אנשים נרתמים למשהו שהוא יותר גדול מהם ומרגישים שהם בונים את הארץ. הם מוותרים על הנוחות, על מקום עבודה מתגמל כיאות ולפעמים גם על משפחתם כדי להגשים מטרה ערכית.   

אם כבר מטרות נעלות אז, "אין דבר יותר חזק מלב של מתנדב". משפט חזק של אלק בולדווין ששיחק את קולונל דוליטל בסרט פרל הארבור. הוא התכוון לשני טייסים שהתנדבו לצאת למשימה קרבית ממנה רוב הסיכויים שלא יחזרו. אך לא צריכים ללכת רחוק כל כך. יצא לי להתנדב לא מעט בכל מיני פרויקטים חברתיים לאורך השנים. מעזרה בהכנת שיעורי בית לילד במצב סוציו-אקונומי נמוך, ועד להקמת עמותה למען משרתי מילואים אותה אני מנהל כבר למעלה משש שנים בהתנדבות. 

אין כמו לגרום אושר לזולת מבלי לקבל על כך כל תמורה. כשהייתי בחטיבת הביניים עזרתי בכל מיני דברים לנער עיוור שהיה איתי בכיתה. למעשה, הייתי כמעט היחיד שעזר לו. זה כלל לעזור לו להגיע מכיתה לכיתה, לטייל איתו בהפסקות ולהעביר לו באופן כללי את מה שקורה בסביבה. אני זוכר פעם אחת שיצאנו לשיעור ספורט והוא נשאר לבד בכיתה. כשנפרדתי ממנו הוא אמר שגם בשיעורי הספורט הוא רוצה להיות כמו כולם. דיברתי עם המורה וסיכמנו שאני והנער נרוץ ביחד 2,000 ונעשה את כל התרגילים. הוא היה מאושר כי נתתי לו את ההרגשה שהוא שווה בדיוק כמו כל אחד אחר. 

 אני מאוד מסכים עם צ'ארלס קינגסלי שאמר כי "אנו פועלים כאילו נוחיות ומותרות הן הדרישות העיקריות של החיים, בשעה שכל מה שאנו צריכים כדי להיות מאושרים הוא דבר מה שילהיב אותנו". מתי אתם פעם אחרונה באמת התלהבתם ממשהו? מה גרם לכם ללכת לישון בלילה בציפייה למשהו מרגש למחרת? אצלי האושר מתבטא בין היתר ביציאה לטיולים ובהכנתם. הפקת הטיול ומה שיהיה בו, היא אחת מתחביביי. 

נסיעה ליעד חדש בחו"ל נותנת לי הרגשה של מגלה ארצות זוטא. בין אם זה טבע פראי, ערים אירופיות קלאסיות או גורדי שחקים; החוויה עצומה והחיוך לא יורד מהשפתיים. פלג כהן, המוכר גם כ"לונלי פלג", החתים דרכון בכ-140 מדינות והפך את חייו לטיול אחד ארוך מסביב לעולם. אני עוקב אחרי הסרטונים שהוא מעלה בפייסבוק מעוד איזה יעד אקזוטי וקצת מקנא בו. הוא אדם חופשי שבחר לנטוש את הקונפורמיות המאפיינת את חיינו, כלומר המסלול הקבוע של תיכון - צבא - טיול - אוניברסיטה - משפחה ולחיות כל יום בהרפתקה אחרת, כמו שחקן בהצגה שהתפאורות מאחוריו מתחלפות כל כמה זמן.  


"כל אושר מתחיל עם ארוחת בוקר שלווה", אמר ויליאם סומרסט מוהם. תזונאים טוענים שארוחת הבוקר היא החשובה ביותר במהלך היום בגלל האנרגיה הראשונית שהיא מעניקה לנו. תחשבו על עצמכם, איך הרגשתם כשפספסתם ארוחת בוקר? בכלליות, אין כמו ארוחה טובה ומושקעת, גם אם זה לא לעתים קרובות. 

לואיס גריזרד טוען ש"קשה לחשוב דבר מלבד מחשבות נעימות כשאתה אוכל עגבנייה טרייה מהגינה". יש לך את הסיפוק כי גידלת אותה. אז בין אם אלה תוצרים שאנחנו מגדלים וצורכים בעצמנו, מבשלים משהו או הולכים למסעדה טובה. מי שמכם ראה, תזכרו בעכברוש הקטן, גיבור הסרט "רטטוי" שאהב לבשל. עבורו, הכנת מנה טובה היא כמו סימפוניה אחת ארוכה שמתנגנת בראש, או כמו יצירת אומנות.  

הידע הוא כוח - ביטוי מוכר של הפילוסוף והמדינאי פרנסיס בייקון. אך הרבה לפניו אמר סוקרטס כי "בעלות על מאגר של ידע, זהו אושר לא קטן". קל לנו היום. מאגר הידע נמצא בגוגל ובאינטרנט באופן כללי ושם נמצאים מאגרי ידע עצומים, אבל אין לנו בעלות עליהם. למי שיש, הם בוודאי מאושרים ומעושרים כי הם הכניסו כמויות של "ביג דאטה" לאלגוריתם, שלפחות מבחוץ, פשוט עבור כל משתמש. 

אני דווקא מכוון למשהו אחר. את רוב הידע בנושאים שמעניינים אותי לא קיבלתי בשני תארים באוניברסיטה, אלא בלמידה ובהתעמקות עצמית. התארים הפכו לדיפלומות מאובקות בארוני, אך קריאת דבר מה חדש או לימוד שפה אחרת הם חלק מהאושר הכללי שלי, ממש כפי שהולכים בחדר חשוך עם נר המפזר את האפלה. ההשכלה היא האור עבורי. 

בסיכומו של עניין, אפשר להגיע לאושר בדרכים מגוונות ואין דרך עדיפה מאחרת, או כפי שאמר ג'וזף קמפבל, "אם אתה הולך בעקבות הדברים הגורמים לך אושר, אתה מציב את עצמך על מעין מסלול שבעצם היה שם כל הזמן, ורק המתין לך, והחיים שהיית צריך לחיות הם החיים שאתה חי". אם זה תלוי במרקוס אורליוס אז אפשר להתחיל מהבסיס: "האופטימיות, החיוך והתקווה. מה מעט נחוץ כדי שהחיים יהיו מאושרים, והכל נמצא בנו, ובאופן המחשבה שלנו". 



יום שבת, 25 באוגוסט 2018

עשור למלחמת רוסיה - גאורגיה; האימפריה מכה שנית

"ברית המועצות התפרקה. האירועים התרחשו כה מהר, ואנשים מעטים הבינו את החשיבות של מה שאירע אז ואת ההשלכות של האירועים". 
- ולדימיר פוטין   

נשיא רוסיה מזה 18 שנה, קונן רבות על התפרקות ברית המועצות - האימפריה הענקית אותה העריץ ואשר בנתה אותו להיות בכיר בק.ג.ב ולהגיע לדרגת קולונל בארגון הריגול החשאי, ובהמשך להיות ראש השירות הביטחון הפדרלי הרוסי - הפ.ס.ב, הארגון היורש. 
משם נכנס לחלונות הגבוהים של הקרמלין כמנהיג הבלתי מעורער של רוסיה החדשה, הפוסט-סובייטית. התפרקותה של המעצמה האדומה הייתה לדבריו, "האסון הגיאו-אסטרטגי הגדול של המאה העשרים". הוא אמר גם כי רוסיה לעולם לא תרד עוד על הברכיים.  

הקמת ארגון חבר המדינות העצמאיות בדצמבר 1991 לא הייתה יותר מברית רופפת, אך עדיין אפשרה לרוסיה לשמור את מרבית הרפובליקות הסובייטיות לשעבר תחת השגחתה. "אמא רוסיה" רואה את עצמה כמעין מבוגר אחראי במרחב שלה, על כן, מדינות סוררות אשר מעזות לפזול לכיוון מערב, עלולות לחוש את נחת זרועה. משנת 2000, שנתו הראשונה של ולדימיר פוטין בשלטון, האימפריה שבה לזירה. 

אזור הקווקז תמיד אתגר את רוסיה בשלל גלגוליה; מתקופת האימפריה ועד ה-20 השנים האחרונות. שטח הררי זה היה והינו חבית חומר נפץ המכילה שלל עמים, קבוצות אתניות ודתות. כבר במאות הרביעית והחמישית לספירה הפכה הנצרות לדת השלטת באזור, אך לא לזמן רב כי במהלך המאות השמינית והתשיעית כבשו אותו הערבים והשליטו את האסלאם. נקודת המפנה הבאה הגיעה במאה ה-12 כאשר המלך הגאורגי דוד הרביעי הבנאי עלה לשלטון, הביא את גאורגיה לגדולתה והחזיר את הנצרות למעמדה הקודם. גאורגיה הפכה להיות למדינה הנוצרית הגדולה במזרח הקרוב. במאה ה-13 נכבשה הממלכה על ידי המונגולים, ובהמשך על ידי העותמאנים והפרסים. ב-1783 הפכה גאורגיה למדינת חסות של הרוסים, שבאותן שנים התפשטו לאזור הקווקז, וב-1801 סיפחו את הממלכה הנוצרית. 


הגאורגים היו חלק מרוסיה עד 1918, אז ניצלו את האנדרלמוסיה של התפרקות  האימפריה הרוסית והכריזו על עצמאות שהחזיקה מעמד שלוש שנים, עד שנכבשו על ידי הסובייטים ל-70 השנים הבאות. גאורגיה זכתה לעצמאות ב-1991, אך האתגרים והמתחים האתניים בה לא תמו.   

במהלך שנות ה-90 התמודדה המדינה הצעירה עם שאיפות עצמאות של שלושה חבלים בדלניים עם מיעוטים אתניים: דרום אוסטיה, אבחזיה ואג'ריה. בתקופה הסובייטית הם היו חבלים אוטונומיים וכך זה היה אמור להימשך תחת שלטון גאורגי. תושבי שני החבלים הראשונים חששו מאובדן הסטטוס האוטונומי שלהם, ודרום אוסטיה הכריזה כבר ב-1989 על פרישה ואיחוד עם צפון אוסטיה השייכת לרוסיה. 


פחות משנה לאחר הכרזת העצמאות, פרצה בגאורגיה מלחמת אזרחים בין תומכי הנשיא הראשון לבין תומכיו של יריבו העיקרי. עבור אבחזיה וצפון אוסטיה הייתה זו שעת הכושר נוחה להיפרע מהגאורגים.  
שורה של פעולות איבה הדדיות, טיהורים אתניים, הפרות של זכויות אדם ואלפי הרוגים בשנים 1994-1991 הביאו להקמת כוח שמירת שלום רוסי בעיקרו ולהפסקת אש שברירית ומתוחה. הרוסים כמובן לא היו נטולי פניות ותמכו עקרונית במורדים. האבחזים והאוסטים הם עמים קווקזיים, נוצרים ברובם, אשר עד התקופה הסובייטית לא היו חלק אינטגרלי מגאורגיה. מבחינתם, שיוכם לגאורגיה הוא כפייה. 
  
גאורגיה עברה מהפכת קטיפה בשנת 2003 והנשיא הוותיק אדוארד שוורנדזה, ששלט מ-1992, הודח מתפקידו. טרם לכן, הוא הואשם בשחיתות שלטונית שדרדרה את המדינה כלכלית על סף עוני. יריבו העיקרי, מיכאל סאאקשווילי טען לניצחון בבחירות אשר התקיימו בנובמבר של אותה שנה. שוורנדזה סירב להרפות והמוני גאורגים יצאו במחאה לרחובות הערים בקריאה להדחתו. הלחץ נשא תוצאות ולאחר תיווך של שר החוץ הרוסי, הודיע הנשיא הקשיש על פרישתו. 

בינואר 2004 ניצח סאאקשווילי בבחירות חדשות והוכתר כנשיא המדינה. זמן קצר לאחר בחירתו הציע הנשיא החדש לבדלנים האוסטים אוטונומיה מורחבת כחלק מגאורגיה, אך אלה סירבו ודרשו עצמאות מלאה. בד בבד, רוסיה עודדה את תושבי דרום אוסטיה להחזיק בדרכונים שלה, מה שנתפס בגאורגיה כהתערבות רוסית בוטה. 

בנוסף, סאאקשווילי התחיל להתקרב לברית נאט"ו ולארה"ב ואף לחתום על הסכם במסגרתו רכש אמצעי לחימה אמריקניים, יחד עם הכשרה צבאית. הנשיא הגאורגי לא הסתיר את שאיפתו בשינוי האוריינטציה הגאו-פוליטית המסורתית ואימוץ ערכים פרו-מערביים. עבור רוסיה כמובן זה היה נפנוף חצוף בסדין אדום. הם התרו בסאאקשווילי שלא לבצע צעדים אלה, אך הוא עמד על שלו וסירב להיענות לדרישות. 

 ב-2006 פרץ משבר קודורי. מדובר בעמק אבחזי שהיה בשליטה גאורגית באותה עת והכריז על הפסקת הציות לממשל המרכזי. גאורגיה הכניסה לשם כוחות צבא ומשטרה ודיכאה את ההתקוממות באיבה. סאאקשווילי שאף להשתלט מחדש על האזורים המורדים והיה מוכן להפעיל כוח לטובת העניין. הוא שלח כוחות להשתלט על צחינוואלי, בירת דרום אוסטיה והצליח לכבוש שטחים בסביבתה. 


היחסים בין רוסיה לגאורגיה היו במסלול של הסלמה. גאורגיה הכריזה על משטר ויזות לחיילים הרוסים בדרום אוסטיה ובהמשך דרשה את החלפתם ל"כוח שמירת שלום חדש". רוסיה סירבה להתייחס לדרישות הללו. אך במרץ חתמו רוסיה וגאורגיה על הסכם לפיו תוציא רוסיה את כוחות הצבא שלה משטח גאורגיה עד סוף שנת 2008. 

אך ביולי של אותה שנה, שר ההגנה הרוסי סרגיי איבנוב נתן את הבטחתו לאבחזיה ולדרום אוסטיה במידה ו"גאורגיה תפתח נגדם בפעולות איבה". ההבטחה הזאת התבססה ככל הנראה על מקורות מודיעיניים של רוסיה לפיהם גאורגיה תכננה מבצע צבאי בשם "זינוק הנמר" שנועד להוציא את הכוחות הרוסיים מהחבלים ובהמשך לכבוש את שטחם. בראיון לסוכנות רויטרס שר הביטחון הגאורגי איראקלי אוקרואשווילי אישר למעשה את המידע ואמר כי "כבר בשנת 2005 פיתחנו תוכניות צבאיות לכיבוש אבחזיה ודרום אוסטיה...אבחזיה היא יעד אסטרטגי עבורנו..אנחנו מאמינים שארה"ב תגיש לנו סיוע צבאי".     

בתחילת 2008 גברה המתיחות באזורי העימות וכן ביחסי גאורגיה רוסיה. הגאורגים שלחו מל"טים (מטוסים זעירים ללא טייס) מעל שמי המחוזות הבדלניים. אחרי שכמה כאלה הופלו, האשים הנשיא סאאקשווילי את הרוסים כאחראים על פעולות אגרסיביות בין-לאומיות ובהפצצת שטחה הריבוני של גאורגיה. רוסיה מצידה, האשימה את גאורגיה בהכנת תוכניות מלחמה נגד אבחזיה ודרום אוסטיה, ובנוסף תגברה את כוחותיה בחבלים. באפריל דווח כי רה"מ פוטין הנחה את ממשלתו לכונן "יחסים מיוחדים" עם החבלים הבדלניים ולסייע במידת הצורך לאוכלוסיה שלהם. באותו חודש תגברה רוסיה את כוחותיה באבחזיה. נשיא דרום אוסטיה התריע על תזוזת כוחות גאורגיים לעבר גבולותיו וקרא להימנע "מצעדים עם השלכות חמורות". 


החל מסוף יולי לתוך תחילת אוגוסט החלו חילופי אש בין הצדדים בגבול בין דרום אוסטיה לגאורגיה. המוני אוסטים נטשו את ביתם והפכו לפליטים. התחיל פינוי של בירת החבל צחינוואלי, הסמוכה לגבול. 
שר הפנים הדרום אוסטי אמר כי צבאו מוכן להפגיז את הערים גורי וקרלי. בד בבד, כוחות רוסיים נוספים הגיעו לשטח, כולל לוחמים ותיקים שהיו באפגניסטן ובצ'צ'ניה. הגפרור שהצית את הבנזין כבר עף באוויר.

פרוץ המלחמה היה רק עניין של זמן, וכל הצדדים היו בטוחים בכך. ב-7 באוגוסט ניסה הצבא הגאורגי לתפוס מקומות שולטים סביב צחינוואלי אך נהדף. על פי דיווח של השגריר האמריקני בגאורגיה, הצבא המקומי מקדם רקטות "גראד" לעבר דרום אוסטיה. הגאורגים המשיכו להאשים את הרוסים בהפרות של הפסקת האש ולא טמנו ידם בצלחת; מעט לפני חצות, בלילה שבין ה-7 ל-8 באוגוסט פתח צבא גאורגיה בהפגזה ארטילרית בשילוב טילים, על העיר צחינוואלי שבדרום אוסטיה ועל בסיס רוסי. הייתה זו הפגזת ריכוך ומיד אחריה הסתערו על העיר כוחות חי"ר ושריון גאורגיים וכבשו מספר כפרים בסביבה. 

סמוך למועד התקיפה הודיעה הטלוויזיה הממלכתית הגאורגית כי "גאורגיה החליטה להשיב את שלטונה החוקי באוסטיה". בבוקר ה-8 באוגוסט קיבלה ארמיה 58 של צבא רוסיה פקודה לנוע לעבר צחינוואלי. זמן קצר לאחר מכן תקף חיל האוויר הרוסי שדות תעופה צבאיים של גאורגיה. ב-9 באוגוסט הגיעו כוחות רוסיים לסוחומי, בירת אבחזיה ולמעשה השתלטו עליה. בצהריי ה-10 באוגוסט נהדפו הכוחות הגאורגיים מבירת דרום אוסטיה וניהלו קרבות בפרבריה הדרומיים.  


חיילים גאורגיים

המלחמה לא התנהלה רק ביבשה, באותו יום התנהל גם קרב ימי בהשתתפות ארבע ספינות קרב רוסיות וחמש גאורגיות, ובסופו הוטבעה ספינת קרב גאורגית ואחרת נפגעה. לרוסיה הייתה עליונות ימית מלאה. מטוסים רוסיים תקפו מטרות שונות לאורך החוף. ב-11 באוגוסט הביא התמרון הרוסי באוסטיה את הגאורגיים לנטוש את העיר גורי (עיר הולדתו של סטלין) אשר נמצאת כ-70 ק"מ מהבירה טביליסי, יום לאחר מכן הגיעו כוחות רוסיים לפאתי העיר, כבשו אותה ומספר ערים נוספות. 

רגע ביזרי אירע ב-15:00 באותו יום, אז נמלטו, ללא קרב, חיילים גאורגיים משתי חטיבות ממוכנות. הם נבהלו מהגעתם של גדוד צנחנים ופלוגת נחתים רוסיים והשאירו מאחור את כל ציודם ושלל רב של אמצעי הלחימה. ב-12 באוגוסט, הודיע הנשיא מדבדב כי כל שטחה של דרום אוסטיה טוהר. חיל האוויר והארטילריה הרוסית  הפגיזו את עמק קודורי שבאבחזיה, מה שתרם לצבא הרוסי לכבוש אותו ללא התנגדות. 

הצבא הגאורגי היה על סף קריסה ולנשיא סאאקשווילי לא הייתה ברירה אלא לקבל הפסקת אש שגובשה על ידי הנשיא מדבדב ונשיא צרפת סרקוזי. הגאורגים דיווחו על 412 הרוגים; 170 חיילים ו-228 אזרחים. בצד הרוסי היו 67 הרוגים וכ-280 פצועים, אצל האוסטים 87 לוחמים הרוגים -69 פצועים, האבחזים דיווחו על הרוג אחד. קרוב ל-200 אלף פליטים גאורגיים נאלצו לעזוב את בתיהם, ועשרות אלפים מהם התפזרו מרחבי מדינות הקווקז.




המהלכים העיקריים במלחמה

הקרבות אולי הסתיימו, אך לא המשבר הבין-לאומי. למרות ההסכם שנחתם, דווח כי כוחות רוסיים המשיכו להתקדם בשטחה הריבוני של גאורגיה לעבר טביליסי ונשארו בערים גורי וסנקי (Senaki).    

66 ק"מ מטביליסי. חיילים רוסיים

כמו כן, גאורגיה סירבה לנהל כל מגעים בנושא אבחזיה ודרום אוסטיה. מבוכה נגרמה לה אחרי שוועדת חקירה של האיחוד האירופי האשימה אותה במלחמה ללא סיבה מוצדקת וכי היא זו שתקפה ראשונה, למרות טענותיה. עם זאת, אוקראינה, ליטא ופולין הביעו תמיכה בנשיא סאאקשווילי ולמורת רוחם של הרוסים הסכימו להציב בשטחן טילי יירוט של ארה"ב ולקבל בכך "מטריית הגנה" מפני תוקפנות רוסית עתידית. גרמניה אף הודיעה כי תפעל לצרף את גאורגיה לנאט"ו. 

רוסיה מצדה איימה בצעדי תגובה חריפים, כולל כיוון טילים גרעיניים לשטחן של אותן מדינות. הייתה זו המערכה הראשונה במלחמה הקרה החדשה, אך להבדיל מהקודמת, הפעם מדובר באתגר אסטרטגי בגבולות רוסיה גופא, מה שהגביר את החרדות במדינה הגדולה בעולם. 

רוסיה הודיעה על הפסקת שיתוף הפעולה עם הברית הצפון אטלנטית (נאט"ו), ועם ארגון הסחר העולמי. בתוך כך, היא הכירה בעצמאותן של דרום אוסטיה ואבחזיה, בזמן שהקהילה הבין-לאומית המשיכו לראות כחבלים בלתי נפרדים מגאורגיה. הנסיגה הרוסית מהשטח הגאורגי בוצעה רק ב-8 באוקטובר 2008, אך לא מהחבלים הבדלניים.   

בסיכומו של דבר, "מלחמת חמשת הימים" הועילה לרוסיה והחזירה לה את המעמד של המעצמה העולמית השנייה בחוזקה. זו הייתה הפעם הראשונה שרוסיה החדשה שמרה בכוח על האינטרסים האסטרטגיים שלה, והזכירה לשכנותיה את מגבלות כוחן. סאאקשווילי לקח הימור לפיו רוסיה מודל 2008 עדיין חלשה ולכן תאפשר לו להשיג את מטרותיו הלאומיות-צבאיות. תוך פחות משבוע הוא התבדה ונאלץ לבלוע שתי צפרדעים - מדינות חסות עצמאיות תחת כנפיה של האימפריה מהצפון ואת בעל בית האמיתי והחזק בקווקז, ששם כדי להישאר. 

גאורגיה נמצאת למעשה בין הפטיש הרוסי לכמה סדנים; ארמניה ואזרבייג'אן הן בנות בריתה של רוסיה וטורקיה הארדואנית תמיד תשמח להתרחב צפונה לאחת מיריבותיה ההיסטוריות. כמו במקרה הצ'צ'ני, הוכיחה רוסיה כי אצלה אין מקומות חסרי חשיבות, ואם צריך, היא תפעיל עוצמה בלתי פרופורציונלית על מנת להשליט את מרותה על עם קטן וסורר. סאאקשווילי הבין דבר נוסף, שבשנת 2014 יבינו גם האוקראינים, ה"מערב" הוא משענת קנה רצוץ אשר לא ישלח את חייליו לסייע במאמץ המלחמתי, וחמור מכך, להתעמת עם הדוב הרוסי. 

לגאורגיה נגרמו נזקים חומריים קשים שדרשו ועודם דורשים שנים של תהליך שיקום. כיוון שאינה עשירה, היא לא תסתכן בטווח הנראה לעין במלחמה נוספת. רבים בגאורגיה מבינים שרוסיה לא הפעילה אפילו קמצוץ מעוצמתה הצבאית, שהלכה והשתפרה מאוד עם השנים. 
במקרה כזה, עדיף להישאר עם פחות מאשר לאבד הכל.   















יום שני, 13 באוגוסט 2018

חוק הלאום - על מה כל המהומה?

חוק הלאום, או בשמו המלא - חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי אושר בכנסת ב-19.7 לאחר לחץ של רה"מ להכניסו לספר החוקים. לא ברור לי מדוע התעקש נתניהו להצביע עליו דווקא בעת זו, כנראה שרוח הבחירות מתחילה לנשב, יחד עם הרצון לעצב את סדר היום הציבורי עם נושא, שמעשית לפחות, לא ישפיע על חיינו ויש לו ערך הצהרתי בלבד, גם אם נדמה אחרת. לא הספיקה הדיו של הנייר עליו רשום החוק להתייבש וכבר קמה סערה ציבורית שמסרבת להירגע. 

האופוזיציה בכנסת מצאה לה שעת כושר וחברה אל דרוזים שנעלבו וטענו שמעתה הם אזרחים סוג ב' ודורשים שוויון. 
אף אחד כמובן לא מפקפק בערכם ובתרומתם למדינה, אך נדמה לי שיש פה אי-הבנה שהלכה יותר מידי רחוק. זה הזמן לצלול לעומק החוק. 


חיפשתי גם אני משהו להתקומם עליו בחוק, אבל קודם עלי להבין במה דברים אמורים. בסעיפים 1 עד 3 רשומים הדברים המובנים מאליהם איתם יסכים כל אדם ציוני: ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי שבה הוא ממש את זכותו הטבעית, התרבותית הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית ושזוהי זכות ייחודית לעם היהודי. שם המדינה הוא "ישראל", צבעי הדגל עם המגן דוד, סמל המנורה, המנון "התקווה", בירת המדינה - ירושלים השלמה והמאוחדת. לדעתי עניין ה"מאוחדת" הוא קצת פיקציה כי האיחוד בעיניי הוא די מלאכותי, לאור המצב הכלכלי והסוציאלי של השכונות הערביות בעיר, שמוזנחות כבר שנים. ובכל זאת, איחוד העיר הוא נושא בקונצנזוס בציבור.  



הבעיה בחוק, מבחינתי ומבחינת רבים, היא בסעיף 4 (ב) - שפה; "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה". עד חקיקת חוק הלאום, הערבית הייתה שפה רשמית שנייה בישראל, כך נתקבע בתקופת המנדט הבריטי (אז גם האנגלית נחשבה לשפה רשמית ובוטלה אחרי קום המדינה), וכן בפסיקות בג"ץ ובתקנות הכנסת. הח"כים יכלו אפילו להגדיר את הערבית כשפה רשמית שנייה. המונח "מעמד מיוחד" אינו ברור דיו. 


סעיף (ג) מבטל למעשה את קודמו, אם מנסים להבין אותו כלשונו: "אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה". אם כך, יואילו בטובם המחוקקים להסביר מה כוונתם לגבי מעמד השפה הערבית, אותה דוברים כשפת אם כ-20% מהאוכלוסייה. אתנגד לפגיעה במעמדה.   


שאר סעיפי החוק (11-5) נמצאים גם הם בקונצנזוס; המדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה (אזרחים - הכוונה כמובן גם לאזרחים בני מיעוטים), תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי (פה אני מניח שמכוונים יותר ליהדות ארה"ב שהיחסים איתה נמצאים בנקודה בעייתית בגלל סוגיות הגיור ושאר היחסים עם הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי). 


סעיף 7 על ההתיישבות היהודית נועד לתת מענה למתנגדים לייהוד הנגב והגליל; "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". מתנגדי החוק טוענים שסעיף זה יכשיר גם את ההתיישבות ביו"ש ואת סיפוחה למדינת ישראל. 


אני חושב שזה סעיף מאוד חשוב ואני מאוד מסכים איתו. בטווח הנראה לעין, היהודים יהיו מיעוט מצומק בפריפריה של מדינתם, מה שעלול לפתוח פתח לערבים ולבדואים לדרוש זכויות לאומיות בנגב ובגליל, בטענה, המוצדקת מבחינתם, כי הם הרוב הלאומי בחבלים אלה. בעבר דובר גם על הקמה של אוטונומיה ערבית בגליל. במילים אחרות, איפה שהמדינה ותושביה לא נמצאים, נוצר וואקום שמנוצל על ידי לאומנים מקרב בני המיעוטים. 


בהצעת החוק במקור, סעיף זה היה שונה ודיבר על הזכות של בני דת אחת או בני לאום אחד לקיים התיישבות קהילתית נפרדת. המתנגדים טענו שמדובר באישור דה-פקטו לקיום יישובים סגורים לבני לאום אחר.   


סעיף 8 מגדיר את הלוחות העבריים והלועזיים כלוחות השנה הרשמיים של המדינה, סעיף 9 על שני סעיפיו קובע כי יום העצמאות הוא יום חג לאומי וימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולשואה והגבורה הם ימי הזיכרון הרשמיים, סעיף 10 מדבר על ימי מנוחה ושבתון; שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה של היהודים, ולמי שאינם יהודים קיימת כמובן הזכות לימי מנוחה וחג לפי דתם. סעיף 11 מקבע את נוקשות החוק כחוק יסוד. כלומר, ניתן לשנות אותו בחוק יסוד אחר שהתקבל ברוב של חברי הכנסת. אמנם הוגשו כמה עתירות לבג"ץ לביטול החוק, אך אני מוכן לשים את נפשי בכפי ולהמר כי בית המשפט לכל היותר יגיד את השגותיו אך לא יבטל אותו. כל סיטואציה אחרת היא התערבות בוטה בעבודת המחוקק שבמקרה זה, מכוון לדעת רבים.  



דגל ישראל בלטרון: צילום דוד בקר

רולטה רוסית והאופוזיציונר שמת פעמיים

ה"בחירות" שהתקיימו לאחרונה ברוסיה היו הצגה עלובה כל כך שגם הדרמטורג בתיאטרון הקטן ביותר במוסקבה לא היה טורח להעלותן כמחזה. הצאר הר...